להעלות נר תמיד

  • הרב ברוך גיגי

"להעלות נר תמיד" / הרב ברוך גיגי

בפרשת תרומה, התורה מצווה על מלאכת המשכן וכל כליה. פרשתינו פותחת בהשלמת מעשה המנורה, ותיאור ייעודה: "להעלות נר תמיד". אך הבדל גדול יש בין תיאור תכליתה של המנורה לבין תיאור תכליתו של השלחן: התורה מגדירה את ייעודו של השלחן, "ונתת על השלחן לחם הפנים לפני תמיד"(כ"ה,ל), סמוך לתיאור מידותיה ובניינה; ואילו לגבי המנורה, תיאור בניינה נמצא בפרשת תרומה, והתורה אינה אומרת דבר על תכליתה עד תחילת פרשתינו. מה הסיבה להבדל זה?

א

נראה, שהבדל יסודי יש בין שלחן למנורה: השלחן, המכיל את לחם הפנים, מסמל את מזונותיו של האדם. המנורה, לעומת זאת, מסמלת את הקשר לתורה, לחכמה ולחיים רוחניים, בבחינת "כי נר מצוה ותורה אור". כמאמר חז"ל: "הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין. וסימנך: שלחן בצפון, ומנורה בדרום" (בבא בתרא כה:).

אם כן, יש כאן מודל להתפתחותו הטבעית של האדם: בראשית דרכו, בצעירותו, האדם עסוק כל-כולו בדאגה לצרכיו הפיזיים, הגשמיים. עובר זמן רב עד שהאדם בשל לעיסוק בעניינים רוחניים. בדומה לכך, אין אפשרות לתאר שלחן ללא לחם. לחמו הוא חלק בלתי נפרד ממהותו. מאידך, לכאורה נראה שיש אפשרות לתיאור המנורה ללא נירותיה. לא כל אדם עוסק ברוחניות, ואף לאדם העוסק - העיסוק מגיע בשלב מאוחר.

ב

נראה, שניתן לדבר על הבדל נוסף בין השלחן לבין המנורה. בשניהם, התורה מצוה על תמידות העבודה: השלחן - ללחמו, והמנורה - לנרותיה. אך הבדל גדול יש בין ה"תמיד" של לחם הפנים ל"תמיד" של הנרות. לחם הפנים אינם יכולים לסור מעל השלחן, ולו לרגע. גם כשמגיע הזמן להחליפם, החילוף נעשה כ'עקב בצד גודל': החלות הישנות נדחפות בעזרת החדשות אל תוך ידי הכהנים. אין שלחן ללא לחם. לעומת זאת, המנורה דולקת רק "מערב עד בוקר". אמנם, יתכן שהנר המערבי דלק בכל שעות היממה, אך עיקרו של המנורה - "מערב עד בוקר". נראה, שיש כאן שני גדרים שונים של תמידות: האחת בלתי פוסקת, והשנייה - בזמן קבוע, עם הפסקות קבועות.

השלחן, כאמור, מסמל את צרכיו הפיזיים של האדם. האדם זקוק בכל רגע ובכל שעה לחמצן, לאנרגיה שגופו מפיק ממאכל ומשקה, לכוחות המגיעים בעקבות שינה. "אם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". אין לאדם שום אפשרות להתקיים ללא סיפוק צרכיו הגשמיים. גוף האדם חייב לקבל את כל הדרוש לו, יום-יום ושעה-שעה. "לחם הפנים לפני תמיד".

לא כן בצרכים רוחניים. בירושלמי מסופר שרבי שמעון בר יוחאי ביקש מהקב"ה שייבראו בני האדם עם שתי פיות: אחת לדברי תורה, ואחת לענייני העולם-הזה. כלומר: אפשרות לעיסוק בלתי-פוסק בתורה, ללא צורך בהפסקות לטובת סיפוק צרכים גשמיים. בסופו של דבר, הודה לקב"ה, משום דלטוריא - לשון הרע. מדבריו של רשב"י נמצאנו למדים שיש מקום לטעון שאף תלמוד תורה צריכה "תמידות" כעין צרכים גשמיים, אך לא כן עלה לפני המקום; תמידותה של תורה מאפשרת ומחייבת הפסקות נחוצות לצורך טיפול בצרכיו הפיזיים של האדם. במה דברים אמורים?

הקב"ה בראנו בני אדם, ולא מלאכים. על כן, העיסוק בעניני חול הוא הכרחי ובלתי נמנע. מכל מקום, ענייני הרוח הם שצריכים להוות את מסגרתו של האדם: "ויחזור לתלמודו", כדברי הרמב"ם[1] השגורים בפני מורנו הרב ליכטנשטיין. אף העיסוק בעניני החול צריך להיות בבחינת "בכל דרכיך דעהו", מתוך הבנה שסיפוק צרכים פיזיים הם הם עבודת ה', בכך שמשרתים הם את לימוד התורה ואת העיסוק בעולם הרוח. לבעלי התוספות דבר זה היה מובן מאליו: "שאני תורה שאינו מייאש דעתו... והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק" (ברכות יא: ד"ה שכבר), ועל כן איננו מברכים ברכת התורה לאחר הפסק.

מעצם מהותה, תמידותה של תורה מאפשרת ומחייבת הפסקות, אך בתנאי שהן רק פערים, ולא ניתוק. תמידות של "מערב עד בוקר", הכוללת הפסקות, מוצדקת - בתנאי שההפסקות הן לצורך "להעלות נר תמיד".



[1] הלכות תלמוד תורה ג',ד