לה. - אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה

  • הרב נעם מלכי

אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

המחייב של ברכת הנהנין

הגמרא בתחילת פרק שישי דנה באופיים וצביונם של ברכות הנהנין (הדיון עוסק בברכה ראשונה). במסגרת זאת שואלת הגמרא מהו מקור החיוב לברכה לפני האכילה:

"...אשכחן לאחריו, לפניו מנין? הא לא קשיא, דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן? ... ולמאן דתני נטע רבעי - הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה? אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (לה.).

אם-כן, הגמרא מביאה שני נימוקים מדוע יש לברך ברכה לפני האכילה, הראשון מקל-וחומר, והשני מסברה. בשורות הבאות ננסה להסביר את הסברה אותה מביאה הגמרא.

סברה

הגמרא אומרת כי הסברה לחיוב ברכות הנהנין היא: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". הרב סולבייצ'יק (-הגרי"ד) בספרו 'שעורים לזכר אבא מרי' בנה מערכת שלמה של הבנות על-פי היסוד שקובעת לנו הגמרא, ואנו נלך בעקבותיו.

הגמרא בהמשך אומרת:

"תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל" (שם).

לכאורה, דברי הגמרא תמוהים! מדוע מי שאינו מברך על מזונו נחשב כמועל, האם האוכל שאנו אוכלים הוא סוג של הקדש? כדי לענות על שאלה זו נעיין בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק כפי שמופיעים ב'שיעורים לזכר אבא מרי':

"... לאותו איסור הרובץ על הנאה מן העולם בלא ברכה ועל עשיית מצוות נטולות ברכה, ביסודו נאמרה הלכה של 'מתיר', מעין דין ברכה כפדיון שנשנה בריש 'כיצד מברכין' לגבי ברכות הנהנין, לפי שיטת הרמב"ם מצוות זקוקות להיתר ברכה" ('שעורים לזכר אבא מרי' חלק ב', ברכת התורה).

כלומר, על-פי הבנתו של הגרי"ד, ברכה היא סוג של 'מתיר'. עד שלא נאמרה הברכה, הפעולה אותה אנו עתידים לעשות - אסורה עלינו באיסור שהוא מעין הקדש, והברכה מתירה את האיסור. יש לציין כי למרות שהגמרא אמרה את הדברים כלפי ברכות הנהנין בלבד, הגרי"ד הרחיב את הרעיון הזה גם לתחום של ברכת המצוות. נראה כי הרחבה זאת נובעת מתוך הבנה שגם מצוות צריכות מתיר קודם עשיתן, ולא ניתן לקיים מצוות סתם.

הסבר אחר לאופי איסור הנהנה מהעולם הזה ללא ברכה, מביא ה'אבני נזר' בתשובה:

"נחזור לענינינו, דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראיה לזה - בעל קרי אוכל בלא ברכה לפניה, ואי איסור מעילה אף מדרבנן, יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עליה" (שו"ת אבני נזר או"ח סימן ל"ז).

בטרם נסביר את דברי ה'אבני נזר', נקדים הקדמה קצרה:

את עולם האיסורים ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות:

א. איסורי גברא. באיסורים אלו, לא הדבר לכשעצמו נאסר, אלא התורה או חז"ל מנעו את האדם מלעשות פעולה מסוימת שקשורה לדבר.

ב. איסורי חפצא. באיסורים אלו לא רק הפעולה נאסרה, אלא גם הדבר עצמו.

לדעת ה'אבני נזר', ההבדל בין שתי הבנות אלו בא לידי ביטוי בהגדרת איסור אכילה ללא ברכה. לדעתו, איסור זה הנו איסור גברא ולא איסור חפצא. בניגוד לדברי הגרי"ד שאמר כי יש צורך במתיר כדי להתיר את האכילה, ה'אבני נזר' סובר כי החפץ לכשעצמו אינו אסור, והאיסור הוא על האדם לאוכלו ללא ברכה[1].

ה'אבני נזר' מוכיח את דבריו מן הדין האומר כי אדם שהיה אנוס מותר לאכול ללא ברכה. ולכאורה, מדוע להתיר לו, והרי הוא כמי שמעל! אלא שלאור הסברו של ה'אבני נזר' הדין מובן. מאחר שמדובר באיסור על הגברא בלבד, במקרה שהיה אונס (לדוגמה - בעל קרי) האדם כבר לא מגודר כבר חיובא. ברור כי אם היה מדובר באיסור חפצא, לא היה מקום לומר שהחפץ עכשיו מותר באכילה ללא ברכה, שהרי לא נעשה שום שינוי בחפץ.

אם כן, הסברנו כי מדובר באיסור גברא, אולם מהו בדיוק איסור זה?

ה'תורת מיכאל', מתלמידיו של ה'אבני נזר' מסביר:

"וי"ל דהא דכתבנו דלכל דבר הוא שלו, רק לענין להנות מהדבר הנאת הגוף היינו אכילה ושתיה אינו שלו אלא של גבוה, ומה שהוא של גבוה לענין הנאה הוא לא מפאת דתכלית הדבר הוא ממון דגבוה, שהרצון הוי עניין ממון שבו אלא הרצון הוא הוא תכלית תשלום הדבר היינו הברכה... זהו שגוזל לקב"ה הברכה שרצונו הוא הברכה כדי להשפיע שפע קדושה וטהרה וכשאינו מברך הוא גוזל את הברכה" ('תורת מיכאל', שיעור בנושא האסור ליהנות בלי ברכה).

ה'תורת מיכאל' מוסיף עוד פן לדיוננו, ונסביר את דבריו על ידי עיון במקור מקביל:

הרב סולובייציק בספרו 'ימי זיכרון' מרחיב קצת בעניין הברכות, ואומר:

"דבר הלמד מעניינם של המקראות, שזיהוי הברכה עם תהילה אינו עולה יפה. רבונו של עולם לא אמר דברי הלל ושבח לבריאה ולא ליום השביעי..." (עמוד 30).

לדעת הגרי"ד, מטרת הברכה אינה להלל את הקב"ה על הבריאה, אלא:

"... הברכה היא חוק טבע שחקקו בורא העולם על פי רצונו הקדמון בתוך החומר האורגני-ביולוגי לדחוף את הצמחים והחיות ואת האדם עצמו בכוח בלתי מגובל לפריה ורביה" (שם).

כלומר, הברכה היא הדרך להמשיך את השפע הא-לוהי לעולם. כאשר אדם מברך הוא מעניק לעולם כוחות חיים מחודשים וממשיך את הבריאה. אם נחזור לדבריו של ה'תורת מיכאל' - אדם שלא מברך, בעצם מונע מהעולם את השפע שמגיע לו, וזהו האיסור.

לאור זאת, פירוש דברי הגמרא הוא כי אסור לו לאדם ליהנות מהעולם מבלי לדאוג להשלים את מה שהוא נטל. אמנם העולם ניתן להנאתו ושימושו של האדם, ולכן המזון הוא של האדם עצמו. אולם מאידך, האדם מחויב לדאוג להמשך קיומו של אותו עולם ממנו הוא נהנה.

ברכות המצוות

דיוננו עד כה עסק בתפקיד הברכה בברכות הנהנין, ונעבור עכשיו לדון בברכות המצוות. אומר הרמב"ם:

"ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו... וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה - מעל... וכשם שמברכין על ההניה - כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה" (הלכות ברכות פ"א, הל' ב-ג).

הרמב"ם בדבריו קושר בין ברכות הנהנין לברכות המצוות בקשר של זמן, ולדעתו בשני המקרים הברכה צריכה להיאמר קודם המעשה. אולם, קישור זה אינו ברור כל צרכו. שכן ניתן לומר שדווקא בברכות הנהנין, בהן קיים היסוד של הנאה והאיסור ליהנות מהעולם ללא ברכה - צריך להקדים ולברך. יתכן כי בברכת המצוות אין צורך בהקדמה.

בנוסף, יתכן כי בדברי הרמב"ם כאן יש כדי לחזק את סברת הגרי"ד בה עסקנו לעיל. כזכור, הגרי"ד טען כי מטרת הברכות הינה להתיר את המעשה אותו רוצים לעשות. הרמב"ם בדבריו משווה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות, וכותב כי כשם שמברכים על ההניה כך מברכים על כל מצווה ומצווה. מדבריו משמע שכמו בברכות הנהנין, גם בברכות המצוות יש צורך להתיר את המעשה כדי להנות ממנו.

יש לציין כי בנקודה זו עולה שאלה קשה על שיטתו של הגרי"ד, והיא מה ההנאה אותה צריך להתיר על-ידי הברכה בברכת המצוות? נשמח אם אחד מן הקוראים יאיר את עינינו.

כיוון שונה מצינו בדברי הריטב"א:

"וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצוות שי"ת. ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף" (ריטב"א פסחים ז:).

הריטב"א מביא שני הסברים לדין הקדמת הברכה בברכות המצוות. בנימוקו השני אומר הריטב"א כי לפני הקיום הפיזי של המצווה, יש להקדים ברכה שיוצקת תוכן ומשמעות למעשה עצמו. בניגוד לדברי הרמב"ם מהם עלה כי הסיבה להקדמת הברכה בברכות המצוות ובברכות הנהנין - זהה ('מתיר' ע"פ הגרי"ד), הריטב"א סובר כי בברכת המצוות הברכה היא הקדמה והכנה למעשה.

ברכות הנהנין - דאורייתא או דרבנן

ציטטנו לעיל את דברי הרמב"ם בריש הלכות ברכות הקובע כי תוקפם של ברכות הנהנין הם מדרבנן:

"ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו" (שם).

הרמב"ם (וראשונים נוספים שסברו כמוהו), הלכו בעקבות המשנה בתחילת פרק שלישי הקובעת:

"בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך... ועל המזון מברך לאחריו ולא לפניו".

בעל קרי מנוע מלומר ברכה עקב תקנת עזרא. אולם לחכמים לא היה הכוח להפקיע ברכות מדאורייתא, ולכן ישנן ברכות שהוא מחויב בהן. אם-כן, קביעת המשנה כי בעל קרי אינו מברך לפני המזון מוכיחה כי חיוב ברכה זו מדרבנן בלבד.

לעומת דברים אלו, הפני-יהושוע בתחילת מסכת ברכות מתלבט בדבר ומגיע למסקנה כי תוקפם של ברכות הנהנין מהתורה. וכך אומר הפני-יהושוע:

"דאין שום סברא לומר בעניני ברכות הנהנין דהוי מדרבנן כיוון דקי"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולא דמי לברכת התפילה דרחמי נינהו".

הפני-יהושוע מניח שלא יתכן כי חז"ל תקנו את ברכות הנהנין, שהרי ישנו איסור של 'לא תשא', ולא יתכן כי חז"ל הוסיפו ברכות מדעתם. את תיקון ברכות התפילה על ידי חז"ל מסביר הפני-יהושוע שמכיוון שמדובר ברחמי, ואם כך אין שעור לברכה, ממילא אין בעיה של 'לא תשא'.

טענה נוספת אותה מעלה הפני-יהושוע לחיזוק דבריו היא הגמרא בתחילת פרק שישי, ממנה עולה כי היא מניחה שברכות הנהנין מדאוריתא ולומדת כל ברכה מפסוקים.

הדים לכיוון זה ניתן למצוא גם בדברי הגמרא עצמה בתחילת פרק שישי האומרת:

"מנא הני מילי? דתנו רבנן (ויקרא יט) 'קדש הלולים לה'' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך".

בנוסף, כדי לחזק תפיסה זו, מגיס הפני-יהושוע לטובתו את התוספות בתחילת הפרק האומרים:

"לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין, משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה" (לה. ד"ה כיצד).

תוספות מעלה את קושייתו הקלאסית מדוע התנא משמיט מאתנו את מקור דבריו וקופץ לפרטיו. תשובת התוספות היא כי התנא לא היה צריך להשמיע לנו את הדין משום שהדבר פשוט מסברה. מכאן מסיק הפני-יהושוע שלדעת התוספות משנתנו סוברת שברכות הנהנין חיובם מהתורה.



[1] נהוג לומר כי האיסורים וההרחקות אותם תיקנו חז"ל הינם איסורי גברא בלבד, וכי אין בכוחם לאסור חפצים. ואכמ"ל.