קידושין | דף לה ע"ב | היתר כוהנות להיטמא למת

א. איסור חללות ואיסור טומאה

בין הלאווין יוצאי הדופן שנשים פטורות מהם, מזכירה המשנה בדף כט. את איסור "בל תטמא למתים". הגמרא לומדת את פטוֹר נשים מאיסור זה, המוטל על הכוהנים, מן הפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א, א) - "'בני אהרן' ולא בנות אהרן" (לה:).

ההיתר נידון ביבמות פד:. הסוגיה שם מביאה ברייתא, שעל פי ביאורו של רבא, לומדת מן החזרה הכפולה על המילים "לֹא יִקָּחוּ" (שם, ז) כי כשם שכוהנים אסורים לשאת חללות, כך גם אסורות חללות להינשא לכוהנים. על כך שואלת הגמרא: מדוע נדרש לימוד מיוחד לאסור את החללות? והרי כלל נקוט בידינו מפי רב יהודה בשם רב, שנשים אסורות בכל לאווין שבתורה: "'איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם' (במדבר ה', ו) - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה"!

הגמרא מציעה שני תירוצים, המבוססים על חילוק אפשרי בין לאווין השייכים בכלל ישראל לבין לאווין השייכים רק בכוהנים, דוגמת הלאו בו אנו עוסקים - האיסור להיטמא למת. ביסוד ההבדל בין שני התירוצים מונחת התלבטות הגמרא מהו המקרה יוצא הדופן: האם איסור חללות, בו נדרש ריבוי מיוחד לחייב נשים, או שמא איסור טומאה, בו נדרש מיעוט מיוחד לפטרן. לפי התירוץ הראשון, כללוֹ של רב מוגבל ללאווין השווים בכול, ועל כן נצרך לימוד מיוחד לאסור חללוֹת לינשא לכוהנים; ממילא לא הוזהרו כוהנות שלא ליטמא למתים, והלימוד "'בני אהרן' ולא בנות אהרן" נועד רק למנוע השוואה מוטעית לאיסור חללוֹת בכוהנים. התירוץ השני, לעומת זאת, גורס כי כללו של רב תקף גם לגבי לאווין שאינם שווים בכול, והיתר כוהנות ליטמא למתים הוא יוצא הדופן; על פי הבנה זו, הלימוד המיוחד לאסור חללוֹת בכוהנים הוא שנועד למנוע טעות - למנוע השוואה מוטעית להיתר כוהנות ליטמא.

לפנינו, אם כן, שתי הבנות בהיתר כוהנות ליטמא: האחת - שהוא חלק מהיתר כללי של נשים בכל הלאווין שאין איסורם שווה בכול; והשנייה - כי זהו היתר פרטי ללאו זה. בשיעור זה ננסה ללבן, בעזרת ה', את משמעותה של כל אחת מן ההבנות הללו.

ב. לאו שאינו שווה בכול

על פי ההבנה הראשונה שהעלינו, היתר כוהנות ליטמא למתים הנו חלק מפטוֹר כולל של נשים מלאווין שאינם שווים בכול. מדוע ייפטרו נשים מלאווין אלו?

ניתן להעלות שתי הצעות. אפשרות אחת היא, שהעובדה שהלאו אינו שווה בכול היא סימן לכך שהוא קל יותר, ועל כן אינו מחייב נשים בלא לימוד מפורש, שכן מעמדן כבנות מצוה קל יותר ממעמדם של גברים. אפשרות שנייה היא שאין מדובר בסימן, כי אם בסיבה: הלאו מיועד לקבוצה מוגדרת, וכשם שאין הוא כולל את הגברים שאינם שייכים לקבוצה זו, כך גם אין הוא כולל נשים שאינן בכללה - לא מפאת היותן נשים, כי אם מפני שאין הן שייכות לַקבוצה.

ייתכן כי שתי הבנות אלו עומדות ביסוד מחלוקת גרסות בתמורה ב:. הגמרא שם דנה מדוע נצרך לימוד מיוחד לחייב נשים באיסור תמורה,[1] ולא ניתן להסתפק בלימודו של רב יהודה בשם רב. רש"י (ד"ה הני מילי לאו) מביא שתי גרסות לתשובת הגמרא: על פי הגרסה הראשונה, לאו דתמורה שונה כיוון שאינו שווה בכול, שכן הציבור והשותפין אינן עושין תמורה; על פי הגרסה השנייה, לאו דתמורה שונה כיוון שהוא בדיבור, ואין בו מעשה. והנה, אם נאמר כי העובדה שלאו אינו שווה בכול היא סימן לקולתו, ניתן להבין כי ההלכה שאין ציבור עושין תמורה מראה כי לאו זה קל יותר. אך אם נבין כי נשים פטורות מלאו שאינו שווה בכול כיוון שאינן בכלל הקבוצה שהלאו מוטל עליה, קשה להבין את הגרסה הראשונה - שהרי החילוק אינו בין יחידים שונים, אלא בין פרט לציבור, וממילא לא שייך להוציא נשים מקבוצת החייבים - ועל פי הבנה זו נצרכת, כנראה, הגרסה השנייה.

ג. נפקא מינות

לשתי ההבנות שהעלינו באפשרות לפטור נשים מלאווין שאינם שווים בכול תיתכן נפקא מינה לשאלה בה דן הרמב"ן ביבמות (ד"ה הא דאמרינן). כזכור, הגמרא שם שאלה מדוע נצרך לימוד מיוחד לאסור חללוֹת לינשא לכוהנים, והלוא ניתן ללמוד זאת מ"איש או אישה". על כך הקשה הרמב"ן: מדוע יש צורך ולוּ באחד משני הלימודים? והרי משעה שנאסר הכוהן בנישואין אלו, נאסרה בכך גם האישה מדין 'לפני עיוור'! על כך עונה הרמב"ן שתי תשובות: הראשונה - שאין לוקים על 'לפני עיוור', שכן הוא לאו כללי, ועל כן מחפשת הגמרא לאו מיוחד שתלקה עליו; והשנייה - שאם נשים אכן פטורות מלאווין שאינם שווים בכול, אין לאווין אלו נוהגים בהן אף משום 'לפני עיוור'.

התשובה השנייה טומנת בחובה שתי הנחות:

א. עיקרו של איסור 'לפני עיוור' אינו בהכשלת האחר, כי אם בהשתתפות באיסור; לוּ היה האיסור נעוץ בהכשלת הזולת, לא היה פטוֹר נשים מלאווין שאינן שווין בכול ממין הטענה, שהרי סוף סוף הכוהן ייכשל.[2]

ב. נשים מופקעות מלאו שאינו שווה בכול באופן מוחלט: לא רק שהן עצמן אינן חייבות בו, אלא שביחס אליהן אין זה לאו כלל. במילים אחרות: לוּ היו חללוֹת מותרות לינשא לכוהנים, היה הכוהן עובר על איסור בנישואין שכאלה, אך לגבי האישה לא היה בכך כלל מעשה עבֵרה.

רק צירוף שתי ההנחות יוביל לתשובה השנייה של הרמב"ן: אמנם הכוהן נכשל, אך האישה אינה אסורה בהכשלתו, שכן איסור 'לפני עיוור' נוגע רק להשתתפות במעשה עבֵרה, ומאחר שמבחינת האישה אין כאן מעשה עבֵרה - אין כאן לדידה משום 'לפני עיוור'.

לכשנעיין בדבר נמצא, שההנחה השנייה אפשרית רק לפי אחת האפשרויות לפטור נשים מלאווין שאינם שווים בכול. אם נשים פטורות מכיוון שאינן בכלל הקבוצה עליה הוטל האיסור, אכתי יש מעשה איסור מבחינתן כאשר מישהו מן הקבוצה האסורה עובר. רק אם נאמר שנשים פטורות מלאו שאינו שווה בכול מפאת קולתו, נוכל לומר שמעשה קל שכזה אינו נחשב מבחינתן כלל למעשה עבֵרה.

שאלה יסודית זו, כיצד להבין פטור נשים מלאו שאינו שווה בכול, משפיעה גם על הבנת היישוב השני שמעלה הגמרא, המניח כי נשים חייבות בלאווין שאינם שווים בכול, וכי הלימוד המיוחד האוסר חללוֹת לינשא לכוהנים נועד למנוע לימוד מוטעה מטומאה. רש"י והרמב"ן נחלקו, מה הייתה ההוה אמינא של הגמרא ללמוד מטומאה: רש"י (ד"ה איכא דאמרי קיחה) אומר, כי ההוה אמינא הייתה ללמוד מטומאה שנשים פטורות בכל הלאווין שאינן שווים בכול, בעוד שהרמב"ן (ד"ה הא דאמרינן, בתירוץ הראשון) מבין כי ההוה אמינא הייתה ללמוד שנשים פטורות מן האיסורים הקשורים לכוהנים. ניתן לומר שלדעת רש"י, כל הלאווים שאינם שווים בכול דומים: כולם לאווין קלים, ואם מצינו שנשים פטורות מאחד, אזי פטורות הן גם מן השאר. לדעת הרמב"ן, לעומת זאת, נשים ייפטרו רק מלאווין שאינן שייכות בהם, ועל כן אם מצינו שאינן שייכות בדיני כהונה - ייפטרו מדינים אלו, אך לא מכל הלאווין שאינם שווים בכול.

ה. טומאה לישראל[3]

שתי הבנות אלו יוכלו לשמש אותנו גם בהבנת איסור כוהנים ליטמא למתים: האם זהו איסור שיש לו שייכוּת בכלל ישראל, אלא שהוא קל, ועל כן חייבים בו רק הכוהנים, שלהם קדושת ישראל גבוהה יותר, ולא שאר ישראל, וכל שכן נשים - וכפי שמשמע מרש"י; או שמא זהו איסור שאין לו כלל שייכות בשאר האומה, אלא הוא קשור קשר הדוק לקדושה הייחודית הקיימת בכוהנים בלבד, ולא בישראל או בנשים, וכפי שעולה מן הרמב"ן.[4]

על מנת לעמוד על שאלה זו, יש לבחון אם באמת יש לישראל שייכות באיסור טומאה. לאחר רשימת החיות האסורות באכילה מצווה התורה:

מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם (ויקרא י"א, ח).

כמובן, פסוק זה לא נאמר לגבי כוהנים דווקא, כי אם לגבי כל ישראל, ככל פרשת מאכלות אסורות. ואכן, אבן-עזרא מפרש על פי פשטי המקראות:

והנה הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה.

אלא שכידוע, פירוש זה אינו נכון להלכה.[5] התנאים שמו לב לטעות שעלולה לצאת מן הפסוק, ודרשוהו בתורת כוהנים (שמיני פרשה ב פרק ד הלכות ח-י) בשני אופנים. תנא קמא לומד מן הציווי "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים... לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" כי רק הכוהנים מוזהרים על טומאה, אך ישראל אינם מוזהרים על טומאת מת, וכל שכן על טומאת נבלה, שהיא קלה יותר. לפיכך פירש תנא קמא כי הפסוק "ובנבלתם לא תגעו" מתייחס רק לזמן הרגל, אך לא לכל ימות השנה.

אחרים הסבירו באופן שונה. כסתירה לפסוק שלפנינו הביאו אחרים את הפסוק בהמשך הפרשה "וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ" (ויקרא י"א, כד), ממנו משמע שאין איסור ליטמא לנבלה, ופתרו את הסתירה: "הא כיצד? הוי אומר: רשות". למושג "רשות" יש בהלכה שתי משמעויות: האחת - שאין להלכה עמדה כלפי המעשה; והשנייה - שיש להלכה עמדה ערכית בעניין, אך לא ציווי מפורש לחיוב או לשלילה. כך, לדוגמה, דנה הגמרא בכמה מקומות אם תפילת ערבית רשות או חובה (ברכות כז: ועוד): ברור כי אף אם תפילת ערבית היא רשות מבחינה הלכתית, אין זאת אומרת שעמדתנו כלפיה נייטרלית מבחינה ערכית. באופן דומה ניתן לומר גם כאן, שאף על פי שהיטמאות לנבֵלה הִנָּהּ רשות מבחינה הלכתית, מבחינה ערכית היא שלילית. ואכן, התוספות בחולין (ב: ד"ה טמא) מביאים דרשה הלומדת מהציווי "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא י"א, מד) אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה (כמנהג ה"חברים").

ייתכן, אם כן, שתנא וקמא ואחרים נחלקו בדבר יחסה של התורה להיטמאות אדם מישראל. לדעת תנא קמא, אין בכך כל איסור: הכוהנים לבדם אסורים להיטמא, ושאר ישראל נאסרו בכך ברגל בלבד.[6] אחרים, לעומתו, סוברים כי אף על פי שההיטמאות רשות היא, ואינה אסורה, מכל מקום יש בה פן שלילי, שעדיף להימנע ממנו.

בהמשך לקו זה ניתן לומר, שתנא קמא מבין כי איסור כוהנים להיטמא קשור לקדושתם הייחודית, וכלל אינו שייך בישראל; ממילא משמעות המושג "לאו שאינו שווה בכול" היא, שמי שאינו שייך בקדושת כהונה אינו שייך בלאו. אחרים, לעומת זאת, מבינים כי קדושת הכוהנים וקדושת שאר ישראל הן אותה קדושה, אלא שקדושתם של הכוהנים חמורה יותר, ועל כן חייבים הם לשמור עליה יותר; לפי גישה זו, גם בישראל יש בעיה ערכית בהיטמאות, והם אינם אסורים בה כיוון שמותר להם להקל יותר - וכל שכן נשים.

נסכם את מה שראינו עד כה. דנו בהבנה כי נשים פטורות מאיסור היטמאות למתים כחלק מפטור כולל מלאווין שאינם שווים בכול. בהבנה זו גופה ראינו שני ערוצים. לפי ערוץ אחד, כל הלאווין שאינם שווים בכול - ובכלל זה איסור היטמאות למתים - הם קלים יותר, ולכן חייב בהם רק מי שצריך להקפיד אף על דברים קלים. על פי הערוץ השני, לאווין שאינם שווים בכול מופנים לקבוצה מסוימת, וכלל אינם שייכים במי שאינו חלק מקבוצה זו - וכך גם איסור טומאה לכוהנים, הקשור בקדושת הכהונה, וממילא אינו שייך כלל במי שקדושה זו אינה חלה עליו.

ו. טומאת מת ועצם המת

לסיום השיעור, נדון ביישוב השני שמעלה הגמרא ביבמות, המניח כי נשים חייבות בלאווין שאינם שווים בכול, והפטור מאיסור טומאה נלמד באופן מיוחד מ"'בני אהרן' ולא בנות אהרן". על פי יישוב זה נראה, כי הפטור אינו חלק מפטור כללי מלאווין מסוימים, ואף לא מהפקעה מקדושת כהונה, שהרי המיעוט אינו מן המושג 'כוהנים', כי אם מהמילה "בני", כלומר: פטור אישה נובע מעצם היותה אישה - דבר המפקיע אותה מאיסור ההיטמאות. אף על פי שהפקעה זו גזרת הכתוב היא, ואין למצוא לה בהכרח טעם, ננסה לבאר את גדרי הפטור וההפקעה.

ייתכן שנוכל להבין זאת על ידי בחינה מדוקדקת של טיב האיסור בו מדובר. מה מהותו של איסור זה: האם האיסור הוא בהיטמאות למת, או שמא במפגש עמו? הראשונים נחלקו בשאלה זו לגבי מספר מקרים, שהבולט שבהם הוא טומאת חרב. ידוע הכלל כי "חרב הרי הוא כחלל" (פסחים יד: ועוד), כלומר: כלי מתכת שנגע במת, נעשה אבי אבות הטומאה כמוהו. כלי כזה נמצא, אם כן, ברמת טומאה המקבילה לחלוטין לטומאת המת, אך ללא המת גופו. וכתב הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ג הלכות א-ב):

כל כהן שנטמא למת... בעדים והתראה הרי זה לוקה, שנאמר 'לנפש לא יטמא בעמיו'. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת שנאמר 'לנפש לא יטמא בעמיו'... וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה. אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמטמא בהן טומאת שבעה.

דברי הרמב"ם ברורים: האיסור הוא דווקא במפגש עם המת או בטומאות הפורשות ממנו, אך אין איסור להיטמא טומאת שבעה. רבנו תם (הובאו דבריו בתוספות נזיר נד: ד"ה ת"ש), לעומתו, סובר שכוהן נאסר גם להיטמא לכלי שנגע במת. נראה אפוא, שלדעת הרמב"ם האיסור הוא במפגש עם המת, ואילו לדעת רבנו תם - בהיטמאות בטומאת מת.

לשאלה זו נפקא מינה משמעותית נוספת. הרא"ש מביא בסימן ו' מהלכות טומאה שלו (מופיעות לאחר מסכת מנחות, יחד עם שאר ההלכות הקטנות) את מחלוקת התנאים (שמחות פ"ד ה"י) בכוהן שנטמא כבר למת ונטמא שנית בו ביום, שרבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר; והוא מוסיף כי הרמב"ם פסק (הלכות אבל פ"ב הט"ו) כרבי טרפון, ודעת רבנו תם כרבי עקיבא. הרי לנו שוב, שלדעת הרמב"ם הבעיה היא במפגש עם המת - וממילא אסור לכוהן לשוב ולהיפגש עמו, אף אם אינו מרבה טומאה בכך - בעוד שלדעת רבנו תם האיסור הוא בהיטמאות, ועל כן אין איסור במקום שאין הוספת טומאה.

מהי, לדעת הרמב"ם, הבעיה במפגש הכוהן עם המת? ייתכן שהרמב"ם ראה בהתעסקות עם המת עיסוק מבזה,[7] כלומר: הבעיה אינה בעצם ההיטמאות, כי אם בעיסוק במת ובהתאבלות עליו. להבנה זו יש סימוכין בדברי הרמב"ם בספר המצוות, מצות עשה לז, שם הוא לומד ממצוַת הכוהן להיטמא לקרוביו כי יש חיוב דאורייתא להתאבל:

שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה, כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למת לכבודם והתיר להם ליטמא לקרובים, שמא יחשבו שהרשות בידם, ואם רצו להטמא יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו, גזר להם גזירה וחייב עליהם חיוב... וזה בעצמו הוא מצות אבל, כלומר: כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו, כלומר ששה מתי מצוה.

מבואר בדבריו כי ההיטמאות קשורה לאבל ולעיסוק במת, ואיסור הכוהנים ליטמא הוא למעשה הפקעתם מעיסוק במתים שאינם קרוביהם. דעה זו עשויה לפתוח פתח להבנת הפקעת נשים מן האיסור: אין זו הפקעה נקודתית מאיסור ההיטמאות למתים, כי אם הפקעה כללית מעולם האבלות. הרמב"ם בספר המצוות שם ממשיך וכותב כי נשים אינן מחויבות להיטמא לקרוביהן, שכן מי שהופקע מן האיסור מופקע גם מן החיוב, ויש מן האחרונים שלמדו מכאן כי לדעתו אין לנשים חיוב אבלות מדאורייתא.[8] לפי הבנה זו, היתר כוהנות ליטמא למת קשור לכך שאין במפגשן עם המת משום התאבלות ועיסוק במת באותה רמה שיש אצל כוהנים, שכן הן אינן שייכות במצוות אלו.

ז. סיכום

ראינו שני כיוונים עיקריים בביאור היתר כוהנות ליטמא למתים: א. כיוון שזהו איסור שאינו מוטל על כלל ישראל; ב. בגלל עצם היותן נשים.

הכיוון הראשון נחלק לשני ערוצים: האחד - כי העובדה שהאיסור אינו מוטל על הכלל מלמדת שהוא קל יותר, ועל כן פטורות ממנו נשים, החייבות באופן כללי בפחות מצוות; והשני - כי זהו איסור המוטל על כוהנים בדווקא, ונשים אינן שייכות בקדושת הכהונה.

הכיוון השני רואה באיסור ההיטמאות חלק ממסכת כללית של איסורים וחיובים של עיסוק במת, אשר נשים אינן שייכות בה, וממילא אינן אסורות במפגש עם המת.

מקורות לשיעור הבא:

השחתת הזקן והקפת הראש בנשים

א. קידושין לה: "בל תקיף ובל תשחית מנלן... אתאן לאיש קמ"ל". בגמרא מובאים שלושה מקורות שונים לפטור נשים מאיסור השחתה. מה הם, ומה ההבדלים ביניהם?

ב. מכות כ: "תני תנא קמיה דרב חסדא... ודברי הכל". האם יש הבדל בהבנת האיסור לניקף בין תירוצו של רב אשי לבין שני התירוצים הקודמים?

ג. תוספות נזיר נז: ד"ה ורב אדא עד "נמי בר חיובא הוא". ריטב"א מכות כ: ד"ה תני תנא - הפירוש הראשון של הראב"ד (מצורף).

ד. רמב"ם הלכות עכו"ם פי"ב ה"א, ובהשגת הראב"ד, כסף משנה ולחם משנה על אתר. אם נחלקו הראב"ד והרמב"ם - במה נחלקו?

ה. טור יורה דעה סימן קפ"א: "כתב הרמב"ם שיעור הפאות... פחות מד' שערות, ובבית יוסף וברמ"א על אתר (מצורפים).

ו. נזיר נז: "אמר רב הונא... נמי לא מחייב", תוד"ה ורב אדא (לפחות עד "ונראה דקיי"ל").

ז. טור יורה דעה ריש סימן קפ"א, ורמ"א על אתר (מצורף).

ח. היחס בין הקפה להשחתה: ריטב"א מכות הנ"ל, רא"ש מכות פ"ג סימן ג "רבי אליעזר אומר... במספריים כעין תער קאמר".

ריטב"א מכות כ: ד"ה תני תנא

"תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה. פירושא כפרש"י, וכן פירש הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל משום דכתיב בלשון רבים לא תקיפו את פאת ראשיכם, ואע"ג דאורחיה דקרא דזימנין דכתב בלשון רבים שאני הכא דהדר כתב בלשון יחיד 'ולא תשחית את פאת זקנך'. ולפיכך יש לפרש דדוקא לענין הקפה חייב הניקף כמקיף אבל בהשחתת זקן אין הנשחת לוקה. אבל מצינו בתוספתא דקתני האי דינא גבי השחתה ושריטה וקרחה".

טור יורה דעה סימן קפ"א

"כתב הרמב"ם שיעור הפיאות לא נתנו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאין מניחין פחות מארבעה שערות".

בית יוסף שם

"...וכתוב בסמ"ג על דברי הרמב"ם שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף, וכן כתב נימוקי יוסף בסוף מכות בשם אבי העזרי: ונראה דעל כל פאה מחייב בשתי שערות כדתניא בתוספתא, עד כאן. ואיני יודע מה הוקשה לסמ"ג על דברי הרמב"ם מהתוספתא, דהא הרמב"ם איירי בשיעור הנחת הפיאה כמה שערות חייב להניח, והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב, ואין זה עניין לדברי הרמב"ם כלל".

דרכי משה שם

"ואני תמה על דבריו אלו כי הואיל וקאמרה התוספתא דאם תולש ב' שערות חייב אע"ג דבסתם פיאה הם שערות הרבה ומניח יותר מד' אפילו הכי חייב ולדברי הרמב"ם כשמניח ד' שערות פטור, ואם כן אמאי אין צריך להתיישב בדברי הרמב"ם הואיל והתוספתא קשיא עליו, ולמה קאמר הרב שאינו יודע מה שהוקשה לסמ"ג? ואפשר שהוא מפרש שהתוספתא מיירי שאין בפיאה רק ד' שערות ולכן קאמרה הגמרא שחייב בשתי שערות ולכן פירש שאין עניין דברי התוספתא לדברי הרמב"ם, וצריך עיון".

טור יורה דעה ריש סימן קפ"א

"הקפת הראש והשחתת הזקן, גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם עד כאן. וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמן".

רמ"א שם

"רצה לומר, שלא נדרוש טעמיה דקרא לומר שאינו אסור אלא כדרך שעשו עובדי עבודה זרה וכומריהם אלא בכל ענין אסור הואיל ואין הטעם מפורש במקרא אין להתיר במקום שאין הטעם שייך".