יומא | דף לט | לה' חטאת

אחת משאלות היסוד ביחס לגורל ביום הכיפורים היא אם הגורל הוא מעשה המקדיש את השעירים לייעודם, או שמא הוא רק מנחה את הכוהן כיצד להקדיש את השעירים, ואילו ההקדשה עצמה נעשית על ידי הכוהן. נראה שחקירה זו תלויה בפירוש הפסוק הנאמר מיד לאחר ההגרלה (ויקרא טז, ט):

"וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת".

מה פשר המילים "ועשהו חטאת", ומהי הפעולה המתוארת בפסוק? פרשני הפשט, ובראשם האבן עזרא (שם), כבר עמדו על כך שקריאה מקומית של הפסוק מובילה להבנה שמדובר במעשה שחיטה והקרבה. אמנם, בהקשר הרחב של הפרשה ברור שאין זו הכוונה, שהרי תהליך ההקרבה מתואר בפירוט בפסוקים הבאים. בשל כך הבינו חז"ל והמפרשים שה"עשייה" הנזכרת בפסוק היא מעשה ההקדשה של הקורבן, אלא שבפירוש הפער יש הבדל בין הספרא הנמצא לפנינו ובין זה המובא בגמרא. בספרא (אחרי מות ב, ה) נאמר:

"'ועשהו חטאת' – שיאמר לה' חטאת".

הספרא מבין שהנושא של המילה "ועשהו" הוא הכוהן הגדול, והוא זה שעושה את הקורבן לחטאת על ידי אמירתו. מקריאה זו של הפסוק עולה שתפקיד הגורל היה רק להחליט איזה שעיר יקדיש הכוהן לה' ואיזה לעזאזל, ואין לו חלק במעשה ההקדשה עצמו. הגמרא (מ ע"ב), לעומת זאת, הביאה בשם הספרא דרשה אחרת:

"'ועשהו חטאת' – הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת".

על פי הדרשה המובאת בגמרא הנושא של המילה "ועשהו" הוא הגורל, והוא זה שעושה את הקורבן לחטאת, במנותק מן הכוהן. המפרשים התחבטו בשאלת היחס בין שתי הדרשות, שהרי במשנה (לט ע"ב) מפורש שלהעלאת הגורלות התלוותה אמירה של הכוהן, וקשה להעלות על הדעת שהגמרא חולקת על כך. יש שכתבו שלדעת הגמרא האמירה היא מדרבנן בלבד (גבורת ארי לט ע"א ד"ה ואומר), ויש שכתבו שהיא מדאורייתא, אלא שזוהי מצווה בעלמא, המתקיימת לאחר שקדושת הקורבן נקבעה בפועל על ידי הגורל (תוספות ישנים מ ע"ב ד"ה ואין). בין כך ובין כך, ברור שהתפיסה העקרונית של הגמרא שונה מזו של הספרא, והיא רואה את הגורל כחלק ממעשה ההקדשה עצמו.

מתוך סוגיית האמירה אפשר להעמיק יותר בהבנת הגורל כמעשה הקדשה: כיצד פועלת הקדשה זו? אפשר לראות זאת בשתי דרכים שונות: אפשר להבין שהגורלות עצמם מחילים את הקדושה על השעירים, ולכוהן אין כל קשר להחלה זו. תיאור ציורי להבנה זו אפשר למצוא בזוהר (אמור קא ע"ב):

"כיון דכהנא שוי ידוי, אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא ושארן באתרייהו [=מיד כשהכוהן שם ידיו, אותם גורלות מדלגים ועולים ביד הכוהן ושוכנים במקומם]".

אפשר גם להבין שהכוהן הוא שמקדיש את השעירים, אלא שהוא עושה זאת באמצעות הגורלות, או לחלופין שהגורלות יוצרים את הקדושה באמצעות הכוהן, כלומר יש שילוב כלשהו של כוחו של הכוהן וכוחם של הגורלות, היוצרים יחד את קדושת השעירים.

במשנה (לט ע"א) הובאה מחלוקת תנאים בעניין נוסח האמירה של הכוהן לאחר ההגרלה:

"ואומר 'לה' חטאת'. רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר חטאת, אלא 'לה''".

כפי שראינו לעיל, העמדה שלפיה הכוהן אומר "לה' חטאת" רואה את הכוהן כיוצר את ההקדשה בכוחות עצמו, בעקבות ההגרלה (אלא אם כן נסבור שמדובר בדין דרבנן). אך עדיין עלינו להבין מה סובר רבי ישמעאל, הדורש אמירת "לה'" אך לא אזכור "חטאת". הריטב"א (לט ע"א ד"ה רבי) מסביר את דעת רבי ישמעאל באופן הבא:

"כי מה שאמר לה' הוא סיום הגורל, לומר כי מה שעלה בימינו הוא לה'".

הריטב"א אינו מגדיר את האמירה כהקדשה בעקבות הגורל או כדין נפרד, אלא כ"סיום הגורל", כלומר יש שיתוף פעולה בין הגורל ובין הכוהן, הבא לידי ביטוי בכך שהכוהן אומר בקול את תוצאות הגורל.