קידושין | דף לה ע"ב-לו ע"א | השחתת הזקן והקפת הראש בנשים

א. ההיקש בין הקפה להשחתה

בשיעור שעבר עסקנו באיסור הכוהנים להיטמא למת - הלאו השלישי המנוי במשנה כלאו שנשים פטורות ממנו למרות חיובן העקרוני בלאווין. כעת נעסוק בשני הלאווין יוצאי הדופן הראשונים: הקפת הראש והשחתת הזקן.

הגמרא מחברת בין שני האיסורים, בלמדהּ את פטור נשים מהקפת הראש בהיקש מן הפסוק "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא י"ט, כז): כפי שבהשחתת הזקן נשים פטורות, כך פטורות הן גם בהקפת הראש. בשיעור זה ננסה להבין את משמעותו של היקש זה, והאם יסודו של פטור הנשים דומה בשני האיסורים. ראשית, נבחן את שלושת המקורות האפשריים שמעלה הגמרא לפטור נשים מאיסור השחתת הזקן:

א. "סברא, דהא לא אית להו זקן".

ב. שינוי לשון הפסוק מ"ראשכם" (רבים) ל"זקנך" (יחיד), ממנו משמע שאיסור ההשחתה נוהג בזקן גברים בלבד.

ג. גזרה שווה מן האיסור האמור בכוהנים ריש פרשת אמֹר "ופאת זקנם לא יגלחו" (שם כ"א, ה) - הנוהג, ככל אותה פרשייה, דווקא בבני אהרן, ולא בבנות אהרן.

להלן נראה, כי שלושת המקורות מבוססים על יסודות שונים באיסור השחתה, וממילא יש להם השלכות שונות על הבנת פטור נשים באיסור השחתה ובאיסור הקפה.

ב. איסור במעשה או איסור בתוצאה

השאלה היסודית העומדת לפנינו היא כיצד יש להבין איסורים אלו: האם האיסור הוא במעשה ההשחתה של שערות הצדעיים (הקפה) והזקן (השחתה), או שמא יש איסור להיות מגולח. במילים אחרות: האם האיסור הוא להקיף, או שמא להיות ניקף?

ואכן, הראשונים נחלקו בפירוש הפסוק "לא תקִפו פאת ראשכם". התוספות (נזיר נז:, ד"ה ורב אדא) כותבים, כי ברי שפשט הכתוב בא לאסור את הניקף, אבל הוא נוקט בלשון 'לא תקיפו', במקום 'לא תוקפו', כדי לחדש שגם המקיף אסור. נראה, אם כן, שעל פי שיטת התוספות, נאסר המקיף רק בגלל עשיית הניקף, ולא מפני שיש איסור במעשה ההקפה בפני עצמו. המלבי"ם, לעומת זאת, מבין בדעת הרמב"ם (כפי שנראה להלן), כי על דרך הפשט אוסרות המילים 'לא תקיפו' את הפעולה, וכי האיסור הוא למקיף בלבד. שיטה שלישית מובאת בריטב"א מכות כ: (ד"ה תני תנא) בשם הראב"ד, הלומד מלשון הרבים 'לא תקיפו' (במקום 'לא תקיף') כי האיסור הוא הן למקיף הן לניקף, כלומר, שמדובר בשני דינים נפרדים: האחד אוסר הקפה, והשני - להיות ניקף.

להלן נביא שתי נפקא מינות למחלוקת זו. לעת עתה נניח כי איסור הקפה ואיסור השחתה שווים בנקודה זו; לקראת סוף השיעור נבחן את האפשרות שיש ביניהם הבדל.

ג. אחד המקיף ואחד הניקף

הגמרא במכות כ: מביאה ברייתא: "אחד המקיף ואחד הניקף לוקה". על כך שואל רב חסדא 'האם מי שאוכל תמרים בכברה ילקה?!', כלומר: כיצד ניתן ללקות בלא לעשות מעשה? ניתן להבין כי רב חסדא מסכים שיש איסור להיות ניקף, אלא שאין ברור כיצד ניתן לחייבו במלקות, על פי הכלל שאין לוקין אלא על לאו שיש בו מעשה. כך משמע משתי התשובות הראשונות: הראשונה שבהן, תשובתו של רב חסדא עצמו, מעמידה את הברייתא כשיטת רבי יהודה, כי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו; התשובה השנייה, של רבא, מעמידה במקיף את עצמו, כלומר, כשיש מעשה - ואז לוקה הן מצד היותו מקיף הן מצד היותו ניקף. על פי שתי התשובות, פשוט לגמרא שיש איסור בעצם העובדה שאדם ניקף, והשאלה היא רק אם ניתן לחייבו מלקות על כך.

התשובה השלישית, של רב אשי, מעמידה את הברייתא במציאות בה הניקף מסייע למקיף (בתנועות ראש וכדומה). תשובה זו יכולה להתפרש בשני אופנים. אפשרות אחת היא שרב אשי מודה להנחה היסודית של שני קודמיו, כי יש איסור בניקף, והמעשה דרוש רק על מנת לחייבו מלקות. האפשרות השנייה היא שרב אשי חולק על הנחה יסודית זו, ולדעתו אין איסור כי אם למקיף לבדו; לפי הבנה זו, חיובו של המסייע אינו כניקף, אלא כמקיף, ואם כן, המקיף לעצמו לא יתחייב פעמיים, כדעת רבא, כי אם פעם אחת בלבד.

המלבי"ם (פירוש התורה והמצוות על תורת כוהנים, סימן עג) כותב כי בהבנת דברי רב אשי נחלקו הרמב"ם והראב"ד. בהלכות עכו"ם פי"ב ה"א אומר הרמב"ם:

אין מגלחין פאתי הראש... לפיכך המגלח שני צדעיו אפילו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתיים... במה דברים אמורים, באיש המגלח, אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח.

וכתב על כך הראב"ד:

אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח - אמר אברהם, אף על פי שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו.

הכסף משנה הבין כי הרמב"ם חולק על הראב"ד, ולדעתו, מי שאינו מסייע אינו עובר אפילו בלאו.[1] ומבאר המלבי"ם כי לדעת הרמב"ם, האיסור הוא על המקיף בלבד, ועל כן כל עוד לא סייע הניקף (ונעשה בכך למקיף), אין במעשיו איסור כלל, בעוד שלדעת הראב"ד, יש איסור גם על הניקף בפני עצמו, אלא שכאשר לא עשה מעשה בפועל, אינו לוקה.

ד. מספר השערות האסורות

גדרו המדויק של האיסור - האם הוא בהשחתת השֵׂער או בהיות הראש מוקף - מתבטא באופן מובהק גם בגדריהם של פרטיו. התוספתא במכות (פ"ד ה"ד) אומרת:

יש תולש שתי שערות ועובר משום ד' דברים... ומשום המקיף.

הרמב"ם, לעומת זאת, פוסק בהלכות עכו"ם (פי"ב ה"ו):

ופאה זו שמניחים בצדעיים לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים[2] שערות.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קפ"א) מביא כי הסמ"ג והנימוקי יוסף התקשו ביישוב דברי הרמב"ם עם התוספתא. אמנם הבית יוסף עצמו כותב שאין הוא מבין את קושייתם, שכן מדובר בשני מדדים שונים: התוספתא מתארת את שיעור המעשה המחייב, שהוא תלישת שתי שערות, בעוד שהרמב"ם עוסק בשיעור הפאה שיש להותיר. על דברים אלו של הבית יוסף מקשה הרמ"א שסוף סוף, זו גופא קושיית הסמ"ג והנימוקי יוסף: לפי התוספתא, תלישת שתי שערות היא הכרחית ומספיקה לחייב, בעוד שלדעת הרמב"ם, המדד הוא שמירה על פאה של ארבעים שערות, ועל כן המותיר פאה שכזאת לא יתחייב אפילו אם תלש שתי שערות או יותר, ומצד שני, אם פחת את פאתו מארבעים שערות, יתחייב לכאורה אפילו עשה זאת על ידי תלישת שערה אחת בלבד.

למעשה, שני המדדים משקפים את שתי ההבנות השונות שהעלינו באיסור ההקפה. על פי התוספתא, האיסור הוא במעשה ההשחתה, וכל תלישה של שתי שערות נחשבת כמעשה כזה, בעוד שעל פי הרמב"ם, האיסור הוא לכאורה להיות ניקף, ועל כן המדד הקובע הוא מספר השערות שנותרו, ולא מספר השערות שנתלשו.

אמנם הרמ"א עצמו מציע בסוף דבריו הבנה אפשרית בבית יוסף, לפיה הרמב"ם מעמיד את התוספתא בשיש בפאה ארבעים שערות. מסתבר כי הבנה זו מבוססת על דברי הרמב"ם בהלכה א, מהם דייקנו לעיל שלדעתו האיסור הוא דווקא במעשה ההשחתה, ולא במציאות ההקפה. על כן נראה לומר, כי הרמב"ם מבין שאיסור ההשחתה שהשיעור המחייב בו הוא שתי שערות הוא איסור השחתת הפאה כולה, ולא השחתת כל שערה בפני עצמה. לפיכך כל עוד נותרו ארבעים שערות, הפאה לא הושחתה, והמקיף לא עבר. אמנם מאחר שהאיסור הוא במעשה, ולא בתוצאה, חייב המעשה המשחית, המקטין את הפאה לפחות מן הסף המינימלי של ארבעים שערות, להיות מעשה חשוב של השחתת שתי שערות לפחות, ובזה מיושבים דברי הרמב"ם עם דברי התוספתא.

ה. פטור נשים מהשחתה

למחלוקת אם האיסור הנו במעשה ההשחתה או בתוצאתו, יש השלכה גם לגבי פטורן של נשים. כזכור, הגמרא העלתה שלושה נימוקים אפשריים לפטור: האחד, שלנשים אין זקן; השני, שהשינוי מלשון הרבים "ראשכם" ללשון היחיד "זקנך" מלמד כי האיסור אינו על זקן נשים אלא על זקן גברים בלבד; והשלישי - מהשוואה לשאר איסורי כהונה.

נבחן את הנימוק הראשון. לכאורה סברתו מוקשה: מדוע העובדה שלרוב אין לנשים זקן, תפטור את המשחית זקנהּ של אישה שיש לה זקן? לכאורה העובדה שלרוב הנשים אין זקן אינה אלא חיסרון טכני - כמו בגברים סריסים, שגם להם אין זקן - ולא סיבה לפטור. מסתבר, כי כוונת הגמרא היא שמאחר שלנשים אין בדרך כלל זקן, הרי הן מופקעות מן האיסור, שכן הכתוב מדבר דווקא לבעלי הזקן - לגברים. לפי נימוק זה, אף אישה בעלת זקן אינה בכלל האיסור, שכן הנשים כקהל הוצאו מכללו. על פי הלימוד השני, לעומת זאת, זקן האישה אינו מוגדר כזקן לעניין איסור זה.

בין שני המקורות יש נפקא מינה גדולה: לפי המקור הראשון, נראה שאישה מותרת להשחית זקנו של איש,[3] שהרי אין היא שייכת כלל באיסור; בעוד שעל פי הנימוק השני, מותר לאיש להשחית זקנה של אישה, שאינו מוגדר כזקן לעניין האיסור, אך אישה אסורה להשחית את זקן האיש, המוגדר כזקן. שאלה זו, בדבר היתר אישה להקיף את האיש, נידונה בנזיר נז:, ועל פי הבנת התוספות שם (ד"ה ורב אדא), זוהי מחלוקת אמוראים: לדעת רב הונא אישה מותרת לגלח את האיש לכתחילה, ואילו לדעת רב אדא בר אהבה היא אסורה בכך.

ודוק: הנימוק הראשון אינו קשור בהכרח להבנה מסוימת באיסור השחתה; עצם העובדה שלנשים אין זקן, מלמדת כי הן מופקעות מהאיסור. הנימוק השני, לעומת זאת, מכַוון להבנה מסוימת באיסור: האיסור אינו על מראה מגולח, כי אם על השחתת שערות מסוג מסוים, הקיים דווקא בגבר, ולא באישה - "'זקנך' ולא זקן אשתך".

ו. הלימוד מכוהנים

ראינו כעת, כי בעוד שהנימוק הראשון מפקיע נשים מכלל האיסור, יהיו גדריו אשר יהיו, תלוי הלימוד השני בהבנה כי גדרו של איסור השחתה הנו מעשה הגילוח של שערות הזקן. להלן נראה, כי הנימוק השלישי תלוי בהבנה השנייה שהצענו, לפיה גדר האיסור אינו מעשה ההשחתה, כי אם התוצאה של היות האדם מגולח.

הנימוק השלישי לומד את פטור נשים מאיסור השחתת הזקן מהופעתו של איסור זה בפרשת "אמֹר אל הכהנים בני אהרן". הגמרא לומדת בהיקש שגם בנות ישראל פטורות, שהרי באיסור הכוהנים נכללו דווקא בני אהרן, ולא בנותיו. מדוע? כתב הרמב"ם בהלכות עכו"ם (פי"ב ה"ז):

דרך כהני עובדי כוכבים היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן.

הטור ריש סימן קפ"א השיג על כך: "וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמן". וביאר הרמ"א, כי נחלקו אם איסור השחתה הוא דווקא כדרך שעשו עובדי הכוכבים או שאסור בכל עניין. מכל מקום, ייתכן שעל פי הרמב"ם, יובן פטור נשים על פי פשוטו של מקרא: האיסור נאמר לכוהנים כדי למנוע מהם להידמות לכומרי העכו"ם, וממילא אין הוא שייך בבנות אהרן, שאינן עובדות במקדש; וגם כאשר הורחב האיסור לכלל העם, נותרו נשים פטורות. סיבה אפשרית נוספת היא שלא היו לעכו"ם כוהנות, או שהן לא נהגו לגלח זקנן ולהקיף ראשן. מכל מקום, לפי הרמב"ם, סיבת האיסור היא שהכמרים התהלכו גלוחים, ואם כן, המראה הגלוח הוא שנאסר.[4]

לפנינו אפוא שלושה נימוקים שונים: שני האחרונים מניחים הנחות שונות בדבר גדר איסור ההשחתה, ופוטרים נשים בהתאם להנחתם, בעוד שהראשון מפקיע את קהל הנשים מן האיסור בכלל.

כדי להקיש מהשחתה להקפה, צריך לכאורה אופי הפטור להיות דומה, כלומר: אם הנימוק השני מניח שנשים פטורות מהשחתת זקנן מפני שהאיסור הוא במעשה השחתת הזקן, וזקן אישה אינו נחשב זקן, הרי שמשמעות פטורן מהקפת הראש היא שהאיסור הנו בהשחתת שער הצדעיים, ושער צדעי נשים אינו נחשב כשֵׂער שנאסר בהשחתה. בדומה לכך, לפי הנימוק השלישי, המניח שנשים פטורות מהשחתת זקן מפני שהאיסור הוא להיראות ככומר, ומסיבות שונות אין הוא שייך בנשים, משמעות פטור נשים מהקפה היא שאף איסור ההקפה הוא במראה הראש המוקף מפני שכך נראו כומרי העכו"ם, ושוב - איסור זה לא שייך בנשים. שני הנימוקים האחרונים מניחים, אם כן, כי אופיים של מעשי האיסור בהשחתת הזקן ובהקפת הראש דומה.

ז. השחתה לעומת הקפה

לעומת שני הנימוקים האחרונים, ייתכן כי הנימוק הראשון מנתק בין גדר איסור ההשחתה - מעשה או תוצאה - לבין שאלת פטור נשים, כיוון שלדעת תרצן זה, אכן יש חילוק בין הקפה והשחתה בגדר האיסור, ואם כן, לוּ היה הפטור תלוי בו, לא ניתן היה ללמדו מכאן לכאן. חילוק זה ניתן להיבחן בשתי נפקא מינות.

ראינו לעיל כי גדר האיסור עומד למבחן ברור בשאלה מי העובר: המקיף או הניקף. הבאנו גם את הסוגיה במכות כ:, ממנה משמע כי האמוראים נחלקו אם איסור הקפה חל על הניקף. והנה, לגבי השחתה העלו הראשונים (רמב"ן וריטב"א) שם את האפשרות שהמשחית בלבד חייב, ולא הנשחת. אמנם הם מביאים תוספתא ממנה משמע כי אף הנשחת חייב, אך הראב"ד, שלעיל הבאנו את השגתו על הרמב"ם בדבר איסורו של הניקף, אינו משיג באופן דומה בהלכה ז לגבי איסור המתגלח, וייתכן כי שם הוא מודה שאם המתגלח אינו מסייע, הרי הוא מותר לחלוטין. אם כך, לפנינו חילוק בין האיסורים: השחתת הזקן הִנָּהּ איסור למשחית דווקא, ואילו הקפת הראש היא איסור למקיף ולניקף.

המשך לקו זה ניתן למצוא במחלוקת הפוסקים אם הקפה במספריים מותרת. סוגייתנו אומרת כי מדאורייתא נאסרה השחתת הזקן בתער בלבד. אמנם יש ראשונים שחילקו בין השחתה להקפה, והבינו כי הקפה אסורה גם במספריים, שהרי אף שאין בכך מעשה השחתה, מכל מקום, תוצאת ההקפה קיימת.[5] גם מחילוק זה עולה כי בעוד שבהשחתת הזקן המעשה הוא החשוב, בהקפה האיסור הוא בתוצאה.

ייתכן, אם כן, שסברת התרצן הראשון לנתק בין שאלת גדר האיסור - מעשה או תוצאה - לבין פטור נשים, הייתה שקישור בין שתי השאלות לא יאפשר היקש בין איסור הקפה לאיסור השחתה.

ח. סיכום

הגמרא אומרת כי פטור נשים מאיסור הקפת הראש נלמד בהיקש מפטורן מאיסור השחתת הזקן, ומעלה שלושה נימוקים אפשריים לפטרן מאיסור ההשחתה:

א. מסברה - שהרי אין להן זקן.

ב. מפסוק - "'זקנך' ולא זקן אשתך".

ג. גזרה שווה לאיסור לכוהנים, שנאמר דווקא לבני אהרן, ולא לבנות אהרן.

כדי להבין את ההבדל בין הנימוקים העלינו חקירה המשותפת הן לאיסור השחתה הן לאיסור הקפה: האם האיסור הנו במעשה ההשחתה וההקפה, או שמא בתוצאה של היות מקומות אלו מגולחים והיות שער הראש מוקף. לחקירה זו מצאנו שתי נפקא מינות: איסור למקיף ולניקף, וגדרי האיסור מבחינת מספר השערות הנתלשות ומספר הנותרות. את הנימוק השני, המחלק בין זקן גבר לזקן אישה, קשרנו לצד בחקירה לפיו האיסור הנו במעשה השחתת הזקן, וממילא צריך חפצא של זקן, ואילו את הנימוק השלישי, הלומד פטור נשים מן האיסור לכוהנים, קשרנו לצד בחקירה כי האיסור הנו במראה המגולח, ועל פי ההבנה שהאיסור הוא בהידמות לכוהני עכו"ם.

לבסוף הצענו כי ייתכן שיש לחלק בשאלה זו בין איסור השחתת הזקן, הממוקד במעשה ההשחתה, לבין איסור ההקפה, הממוקד בתוצאתה, וכי בגלל חילוק זה בחר התרצן הראשון להפקיע את האישה מכלל האיסור לחלוטין - מצד שהפסוק כלל אינו פונה אליה - וממילא אין ההיקש בנוי על הבנה מסוימת בדווקא.

מקורות לשיעור הבא: קרחה בנשים

א. קידושין לה: "איסי תני" עד לו. "מקום הנחה בגובה הראש". מה שלושת הטעמים המובאים בגמרא לפטור נשים מאיסור קרחה?

ב. דברים י"ד, א וברש"י על אתר. מה יסוד האיסור על פי רש"י?

ג. טור יורה דעה סימן ק"פ "גדידה וקרחה... א-להיכם", בית יוסף וב"ח על אתר (מצורף). מה יסוד האיסור על פי הבית יוסף, ומה הוא על פי הב"ח?

ד. מכות כא. "תני תנא קמיה דרבי יוחנן... ביד פטור בכלי חייב", תוד"ה על עבודת כוכבים, רמב"ם הלכות עכו"ם פי"ב הי"ג ובכסף משנה על אתר. מה ההבדל בין הבנת התוספות להבנת הרמב"ם?

ה. רמב"ן על דברים י"ד, א (מצורף). מה יסוד האיסור על פי הרמב"ן?

ו. סוכה כה: "אבל חייב... חבוש עליך". מה היחס בין תפילין לאבל? האם יחס זה מועיל להבנת שיטתו של רבא בקידושין לו.?

[ז. יבמות יג:, תוד"ה דאמר רחמנא. מה ההבדל בין שני התירוצים?]

ח. מכות כ: "וכמה שיעור קרחה... ומעייל בכעדשה", "ומנין למשרט... על כל שריטה ושריטה", מנחת חינוך מצוה תסח אות ב (מצורף), שולחן ערוך יורה דעה סימן ק"פ סעיפים ט, יב (מצורף).

טור יורה דעה סימן ק"פ, ובית יוסף וב"ח שם

"גדידה וקרחה על המת גם היא מחוקי הגויים דכתיב 'בנים אתם לה' א-להיכם'".

בית יוסף: "כלומר, וכיון דתלה הכתוב ב'בנים אתם לה'' משמע דשאר אומות דלאו בני ה' נינהו הוו עבדי הכי ומשום הכי אסרו הקב"ה לבניו".

ב"ח: "פירוש מדהזכיר בלאו זה שהם בנים לה' משמע לה' ולא לאחר, אלמא דחוק זה היה לעבודה זרה אל אחר, והזהיר בניו ממנו, וכדדרש ר' שמעון אצל 'אני ה'' גבי כתובת קעקע".

פירוש הרמב"ן לדברים י"ד, א

"בנים אתם לה' א-להיכם. גם זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה בכהנים, 'לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת' (ויקרא כ"א, ה), ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לא-להיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' א-להיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם. ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת.

ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר 'ולא יחללו שם א-להיהם' (שם, ו), והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם.

ורש"י כתב: לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת. ורבי אברהם אמר: אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם.

ולפי דעתי כי טעם 'עם קדוש' הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא א-להים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מועד קטן כז:) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי".

ספר החינוך מצוה תסח

"מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהקורח קורחה אחת על חמש מתים לוקה חמש".

מנחת חינוך שם אות ב

"...אך אם קרח קרחה אחת על חמישה מתים אינו מבואר בש"ס ואין לנו שום ריבוי על זה, דגבי שריטה יש ריבוי על זה אבל לא גבי קרחה, ובודאי אינו חייב אלא אחת. וכן הר"מ לא כתב דין זה גבי קרחה, רק גבי שריטה כתב דשריטה אחת על הרבה מתים חייב כמניין המתים, וכן כתב הרא"ש והטור בפירוש דקרחה אחת על חמישה מתים אינו חייב אלא אחת עיין בבית יוסף שם בסימן קפ. והרב המחבר כתב כאן דהקורח קורחה אחת על חמישה מתים לוקה חמש ודבריו תמוהים מנלן זה...".

שולחן ערוך יו"ד סימן ק"פ

סעיף ט: "קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש, בין ביד בין בסם, ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער, ויש אומרים שתי שערות. ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפילו בשיער אחד".

סעיף יב: "גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו. הג"ה: וכל שכן בבל ישרטו. ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת, שלא תבאנה לידי קרחה, וכן בשריטה".