לו: - איטר בתפילין

  • הרב אוהד פיקסלר

איטר בתפילין / אוהד פיקסלר

סוגיית הגמרא

אומרת הגמרא:

"ת"ר: ידך - זו שמאל; אתה אומר: שמאל, או אינו אלא ימין? תלמוד לומר: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואומר: 'ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים'... רבי יוסי החורם אומר: מצינו ימין שנקרא יד, שנאמר: 'וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו'... ר' נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'וקשרתם וכתבתם', מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכיון דקשירה בימין, הנחה בשמאל היא. ור' יוסי החורם, הנחה דבשמאל מנא ליה? נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן. רב אשי אמר: מידכה, כתיב בה"י כהה" (מנחות לו:).

לגמרא פשוט שיש להניח תפילין ביד שמאל, והיא מביאה שלוש דעות מהיכן דין זה נלמד. בראשית הסוגיה הגמרא מביאה ברייתא הלומדת מפסוקים כי כאשר מופיעה בתורה המילה 'יד' הכוונה ליד שמאל[1]. רבי יוסי החורם חולק על ראיה זאת הואיל ומפסוק אחר מספר בראשית משמע שיד הכוונה ליד ימין ולא ליד שמאל. רבי יוסי החורם לומד שמניחים תפילין ביד שמאל מדרשתו של ר' נתן מהמילים 'וקשרתם וכתבתם', המבין שיש קשר בין דיני כתיבת התפילין ובין הנחתם. כמו כן משמע מדבריו שיש חיוב מיוחד במעשה הקשירה, והוא זה שגורם לכך שיניחו את התפילין על היד השנייה (נחזור לעניין הקשירה בהמשך השיעור).

רב אשי מציע שיטה שלישית ולומד דין זה מדיוק בפסוקים שעוסקים בתפילין. רב אשי מבין שצריך להניח תפילין על היד החלשה- יד שמאל.

אם כן, אנו מוצאים כי ישנן שלוש שיטות, שכל אחת לומדת בדרך שונה את דין התפילין, וההבנה מדוע להניח על יד שמאל נובעת מטעם אחר:

א. ברייתא- סתם 'יד' שמופיעה בתורה היא יד שמאל.

ב. ר' נתן- הדגש הינו פעולת הקשירה והיא צריכה להיעשות ביד ימין.

ג. רב אשי- התורה מצווה להניח את התפילין על היד החלשה של האדם[2].

ההשלכה הישירה של המחלוקת תהיה כמובן בנוגע לאדם איטר: לפי דברי הברייתא נראה שלא קיים חילוק לגביו, והתורה ציוותה להניח את התפילין על יד שמאל ללא קשר ליד בה האדם עושה את מלאכתו ופעולותיו. לעומת זאת לפי שתי השיטות הנוספות, נראה כי על איטר להניח ביד שמאל. וכך כותבת הגמרא בהמשך דבריה:

"ת"ר: אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו. והתניא: מניח בשמאלו שהוא שמאלו של כל אדם! אמר אביי: כי תניא ההיא, בשולט בשתי ידיו" (לז.).

הגמרא מביאה ברייתא האומרת שאיטר מניח ביד ימין, אא"כ הוא שולט בשתי ידיו ואז יש עדיפות ליד שמאל. במקרה של שוויון בין הידיים ברור לגמרא שיד ימין עדיפה, אך במקרה שהיד הדומיננטית היא יד שמאל אז הוא יניח את התפילין בימין.

אם נעיין בהמשך הגמרא יתכן ועולה שיטה נוספת שסוברת כדברי הברייתא. הגמרא (בדף לז:) ממשיכה לדון במיקום המדויק של התפילין של יד ומביאה מספר דרשות לכך- "ר' יצחק אומר: אינו צריך הרי הוא אומר: 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם- וקשרתם', שתהא שימה כנגד הלב". בפשטות, ניתן להבין כי דברי ר' יצחק מתייחסים לגובה התפילין ביד, אך מצאנו גם הבנות נוספות:

"ממה שכתבנו במשנתנו בענין שמאל וימין למדו קצת גאונים שכל שאדם חייב לעשותו בימין כגון כוס של ברכה ולולב, אטר יד ימינו עושה אותן בשמאל. וכל שהיא בשמאל כגון אתרוג ותפלין, עושה אותן בימין. שהרי הוא נעשה על ימין שמאל ועל שמאל ימין. ובתפלין מיהא אין נראה כן שהרי לשומה כנגד הלב הוא צריך" (בית הבחירה למאירי שבת קג.).

המאירי מבין שדרשה זו מבינה שאיטר מניח תפילין ביד שמאל, ובזה תפילין שונות משאר מצוות. הסיבה שאנו מניחים תפילין ביד שמאל היא היות ואנו שמים כנגד הלב ולכן אין זה משנה אם האדם איטר או שולט ביד ימין[3].

חשיבות היד הכותבת

כפי שראינו, ר' נתן לומד את מקום הנחת התפילין מתוך היד שבה האדם כותב. לעומת זאת רב אשי אינו מחלק בין מלאכות שונות ולשיטתו האדם יניח על היד היותר חלשה שבה הוא לא עושה מלאכה. נפק"מ בין שתי שיטות אלו אנו יכולים לראות בהסתפקות המופיעה בדברי התוספות:

"והשתא, אדם הכותב בימינו ושאר רוב מעשיו בשמאלו, יש להסתפק באיזה מהן מניח תפילין ושמא יש לדמותו כשולט בשתי ידיו (ד"ה מה כתיבה)[4].

במקרה בו אדם כותב ביד אחת ועושה את שאר המלאכות ביד השנייה יש לבחון באיזה יד יניח תפילין. נראה כי לפי שיטת ר' נתן אנו נבחן כדבר ראשון באיזו יד האדם כותב וכיד זו נקבע, לעומת זאת וודאי שאם את כל המלאכות האדם עושה ביד השנייה הרי היא תקבע היכן הוא יניח תפילין.

בפסיקת ההלכה בהסתפקות זו מצאנו מחלוקות בראשונים ובאחרונים וכן להלכה למעשה. הרא"ש (ס"ק יח) מביא את דברי התרומה המבין שלהלכה התקבל הלימוד של רב אשי ולכן הפרמטר הקובע הוא ביד שתש כוחו, ואין לנו כלל עניין באיזו יד האדם כותב. לעומת זאת שיטת ההגהות מיימוניות היא כי להלכה נוקטים כשיטת ר' יחיאל:

"ולכך היה אומר מורי רבי יחיאל דאדם שהוא אטר יד ימינו שירגיל עצמו לכתוב גם בימין ואז יניח בשמאל עצמו דעיקר תלוי בכתיבה כדאמרינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכשהוא מניח אותן בשמאל הוא קושרן ומהדקן ביד ימינו" (הגהות מיימוניות הל' תפילין ומזוזה פ"ד ה"ג).

וכן מובא בדברי חמודות (על הרא"ש אות פא) שלשיטות אלו במקרה זה יניח תפילין לפי היד שכותב בה. מחלוקת זו ממשיכה גם בפסיקת ההלכה, וזאת לאחר שגם השו"ע לא הכריע בשאלה זו בצורה חד משמעית:

"ואטר יד ימינו, אם עושה כל מלאכתו בשמאלו, מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב בימינו, ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו, או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין, י"א שיניח תפילין ביד שתש כח, דבעינן יד כהה, וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. (הגה: והכי נהוג)" (או"ח סי' כז,ו).

השו"ע מביא את שתי השיטות כיש אומרים, ולפי כללי הפסיקה מקובל שהלכה כיש אומרים השני. כמו כן גם הרמ"א פוסק כי"א השני שיש לקבוע את מקום הנחת התפילין לפי היד שבה האדם כותב. אולם, הב"ח, הגר"א והמשנה ברורה חלקו על פסיקה זו והכריעו שיניח ככל אדם ביד שמאל ולא ביד ימין.

מחלוקת זו ממשיכה גם בין הפוסקים בימינו בספרות השו"ת. הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביא אומר ח"ו או"ח סימן ב) כתב שאנו פוסקים כהכרעת מרן, ולכן אדם כזה יניח ביד ימין למרות שיש רבים שחולקים עליו[5]. הרב משה פיינשטיין נשאל גם כן בעניין זה, וכך הוא כותב בתחילת תשובה ארוכה בנושא:

"ברור הוראה בהנחת תפילין באיטר שחלוק הכתיבה משאר מלאכות שכן הייתי מורה ולא ידעו הרואים הטעם בברור...

ענף א' הנה אף שאינני שייך להכריע בדברי רבותינו איך לעשות למעשה בשום דבר, אבל הא איכא דברים שלא שייך לצאת ידי כל השיטות ומוכרחין להורות לאלו השואלים ואין יודעין למי לפנות אלא אלי. והוא דבר שלא ידוע גם המנהג שנהוג עכשיו...[6] ולהצריך לאיטר כזה להניח שני זוגות תפילין בזה אחר זה ולא יברך כלל על תפילין או להצריכו בשביל הברכה שיניח השני של יד בזה אחר זה בברכה קודם שיניח השל ראש... לא מסתבר כלל, שהוא טירחא גדולה מאד ולא מצינו בספרי רבותינו עצה כזה, ולכן הא מוכרחין אנו להכריע בזה למעשה איך להורות להשואלין אותי דבר ברור, מה שנראה לע"ד, שיש הרשות וגם הוא חיוב גם לחכמי דור הזה להורות למעשה לפי מה שנראה להם אחרי רוב עמל ויגיעה לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת כדבארתי בהקדמתי על ספרי אגרות משה" (או"ח ח"ד, יא).

כאמור, הלכה למעשה, הרב משה פיינשטיין מכריע שבמקרה זה על האיטר להניח ביד שמאל כשאר כל בני האדם.

איטר בשאר מצוות

הבאנו לעיל את דברי המאירי במסכת שבת שכתב כי איטר מניח תמיד תפילין ביד שמאל ככל בני אדם. דבר זה הוא בניגוד לשאר מצוות כמו ארבעת המינים והחזקת כוס של ברכה, שאיטר עושה ביד שמאל ורוב בני האדם עושים ביד ימין.

אחד מהמקומות בהם עולה עניין זה הינו בהלכות ארבעת המינים, שם מביא הבית יוסף את דעת הרא"ש כי איטר אוחז את הלולב ביד שמאל שהיא ימין שלו. לאחר מכן מביא הב"י גם את שיטת העיטור:

"אחר כך מצאתי שכתב העיטור אהא (מנחות לז.) דתנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהיא שמאלו. מסתברא תפילין דאורייתא דוקא בימין אבל לולב דרבנן הוא ומשום חשיבותא איטר הוא ככל אדם ומניח לולב בימינו שהיא ככל אדם ואי עביד איפכא ליה לן בה דלא גרע מתפילין עכ"ל" (או"ח סימן תרנ"א).

בניגוד לשיטת הרא"ש והמאירי שהבינו שההחזקה ביד ימין נובעת מצד האדם שיחזיק ביד החזקה שלו, בעל העיטור מבין שיש צורך ביד ימין עבור שאר האנשים. לפי שיטת בעל העיטור רק במצוות שהם מהתורה יש עניין של חוזק יד שבה יש להניח ולכן על איטר להיות עקבי לשאלת יד חזקה או יד חלשה. במצוות דרבנן שחכמים קבעו שיקחו ביד ימין - על האיטר להשאר כמנהג שאר בני אדם.

אנו מוצאים מספר מצוות נוספות שיש צורך לקיימם דווקא ביד ימין, למשל בהלכות בעבודת הכהנים, הזאה אצל מצורע וכן בדיני חליצה[7]. בהלכות אלו אנו מוצאים שיש חיוב לעשותם דווקא בימין ואיטר פסול בהם. לגבי חליצת איטר, אומרת הגמרא כי חליצה בשמאל פסולה (יבמות קד.). לאור זאת, כיצד יתנהג איטר? נקדים את המאוחר ונביא את פסק השו"ע בעניין:

"אטר ברגלו, י"א שחולץ בשתיהם, במנעל של ימין בימין, ובמנעל שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה (ונהגו כסברא הראשונה...)" (אבן העזר סי' קסט, סעיף כה).

כאמור, השלחן-ערוך מביא דעה מפתיעה האומרת כי ישנן שיטות הסוברות שאין תקנה למקרה זה ואדם שהוא איטר לא יוכל לחלוץ כלל! הראשונים דנו מהו הפסול באיטר, מהי הסיבה שצריך דווקא אדם שהוא ימני?

כאשר הראשונים מנסים לברר מה דין יבם איטר, הם מחלקים בין תפילין ובין חליצה הואיל ובתפילין יש לימוד מיוחד מהמילה 'ידכה'. מה בכל זאת הטעם לפסול איטר בחליצה, בראשונים מצאנו שני טעמים ונעיין בהם מתוך דברי הרמב"ן:

"...ויש מפרשים דהתם לאו משום דבעינן עבודה בימין והאי לית ליה ימין, אלא משום דכחישותא אתחילא ליה בימין, ואע"ג דשולט בשתי ידיו כשר התם משום דבריותא אתחילא ליה בשמאל, אבל אטר כחישותא היא ודאי. ורש"י ז"ל פי' שם משום דבעינן עבודה בימין מדאמרינן בפרק ב' דזבחים (כד:) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה וזה שהוא אטר אין לו ימין, ומסתייע האי פירושו מדתנן במתניתין דאלו מומין שולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין ולא תנן אטר פסול לדברי הכל אלמא אינו פוסל משום מום דלאו כחישותא ולאו בריותא אית להו טפי משאר אינשי אלא משום שאין לו ימין הוא פסול" (יבמות קד.).

אם-כן, יש מהראשונים שסוברים שפסול איטר הוא משום מום. העובדה שיד ימין של האדם אינה חזקה מעידה על כחישות של הגוף ומהווה סימן לכך שיש באדם זה מום. כך סובר הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ח, הלכה יא) שמונה את איטר יד ימין כאחד המומים שפוסלים את הכהנים מעבודה. לעומת זאת, רש"י סובר שאין מדובר במום אלא בדין בהלכות עבודה בבית המקדש שהיא צריכה להעשות ביד ימין. אנו לא אומרים שימין של האיטר זה יד שמאל שלו, אלא לאיטר אין ימין ולכן הוא פסול[8].

כאמור, הראשונים מחלקים בעניין זה בין דין איטר לתפילין לשאר עניינים הואיל ומצאנו דרשה ייחודית מהמילה 'ידכה'. כמו כן, נראה שאין הגיון לפטור איטר מתפילין וודאי שאדם זה יהיה חייב, אך השאלה האם דינו כשאר כל בני האדם או ישנה את מקום ההנחה[9].

וקשרתם וכתבתם- מעשה הקשירה

ראינו כי ר' נתן לומד גזרה שווה בין כתיבה וקשירה, ולומד מכאן כי יש לקשור את התפילין ביד שכותבים בה, ואז התפילין תהיינה מונחות על היד השנייה - אצל רוב בני האדם זוהי יד שמאל. ר' נתן מייחס חשיבות מיוחדת למעשה הקשירה של התפילין, ואכן אנו מוצאים במספר מקומות שיתכן וקיימת חשיבות מיוחדת למעשה הקשירה ולא רק לעובדה שאדם מעוטר בתפילין, ולהלן נבאר מעט את הדברים.

הרמב"ם בתחילת הלכות תפילין מביא את המצוות שישנם בהלכות אלו והוא מונה: 1. להיות תפילין על הראש. 2. לקשרן על היד. בהקדמה למשנה תורה הרמב"ם מתנסח הרמב"ם בהגדרת המצווה בלשון של קשירה גם עבור תפילין של ראש וגם עבור תפילין של יד. לעומת זאת בספר המצוות (מ"ע יב-יג) הרמב"ם כותב 'הציווי שנצטווינו במעשה התפילין של יד / ראש' (וראה גם את לשונו בריש פרק ד). אם כן אנו מוצאים שאין לשון אחידה בדברי הרמב"ם ובחלק מהמקומות הוא מגדיר את המצווה כקשירה. וודאי שאין זה עיקר וסיום המצווה, אך יתכן וחלק ממעשה המצווה הוא גם קשירת התפילין.

דיון רחב בנושא אנו מוצאים בעקבות שיטת ר' אליהו כפי שמופיע בתוספות:

"מכאן היה מדקדק רבינו אליהו שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום. ור"ת מפרש דאין צריך... ועוד מדקדק ר"ת דהך קשירה לאו ממש היא מהא דחשיב בריש פ' בתרא דעירובין (דף צז. ושם) קשר של תפילין קשר של קיימא ואם היה צריך להתיר ולקשור בכל יום אם כן לא הוי של קיימא ומשעת הנחה עד קשירה דהכא מפרש ר"ת דהך קשירה היינו ההדוק שמהדקו ומצמצמו בראשו... ולפירוש רבינו אליהו הוה ליה למימר משעת קשירה ועד שעת הנחה ויש ספרים שכתוב כן. ומסתברא כדברי ר"ת בתפילין של ראש וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד דכתיב בשל יד וקשרתם לאות על ידך דמשמע דכל שעה שמניח צריך לקשירה..." (לה: ד"ה משעת הנחה[10] ).

שיטת ר' אליהו היא כי קשירה היא חלק מהותי ממעשה התפילה, ולכן יש לקשור את הקשר של התפילין בכל יום. ר"ת חולק על ר' אליהו ומבין שאין חיוב לקשור בכל יום את התפילין, והוא מסביר את דברי הגמרא כי הכוונה להדק את התפילין לגוף, וכי רק בזמן ההידוק מקיימים את המצווה בפועל. גישה שלישית מופיעה בדברי התוספות המחלקים בין תפילין של ראש ותפילין של יד. מקור החילוק הינו כבר בפסוקים שלגבי תפילין של יד מופיע לשון 'וקשרתם' לעומת 'הנחה' בתפילין של ראש[11].

אחת מראיותיו של ר"ת היא מכך שקשר של תפילין הינו קשר של קיימא (מובא בגמרא) ולכן אסור לעשותו בשבת. אך אם ההלכה הייתה כר' אליהו אז הקשר לא היה נחשב של קיימא הואיל ובכל יום היה עושה אותו מחדש. השו"ע (אורח חיים כ"ה, ח) פוסק להלכה כדעת ר"ת- "כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן". השו"ע פוסק שקשירת התפילין זוהי המצווה, אך הכוונה היא בהידוק הרצועות לגוף כשיטת ר"ת.

בעקבות העובדה שנפסקה הלכה כר"ת חידש האבני נזר להלכה:

"ראיתי להזכיר כאן מה שלמדתי מהגהות מרדכי דחולין, דלדידן דלא קיי"ל כרבנו אליהו אינו יוצא בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת, דלא חשיב קשר אלא של קיימא וכו', והני דנסבי תפילין של אחרים ומשוין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אח"כ את הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר" (או"ח סימן קפג).

האבני נזר מבין שאם הקשר אינו נחשב של קיימא אז לא יוצאים בו ידי חובת תפילין. לאור חידוש זה, אוסר האבני נזר למי ששואל תפילין מחבירו לשנות את קשר התפילין, מכיוון שאם ישנה אין זה נחשב כקשר כשר. הגרש"ז אויערבאך מתמודד עם חידוש זה של האבני נזר ודוחה אותו ממספר סיבות:

"מה שהעולם אין נזהרים בזה ולא חוששים לחידושו של האבנ"ז, משום דיש לחלק בין היכא שעושה מתחילה קשר רק לזמן ואח"כ אינו צריך לו דמיקרי אינו של קיימא, והיינו מש"כ התוס' בשיטת רבנו אליהו שבכל יום ויום בשעה שחולץ התפילין צריך להתירו ולמחר שוב לקשור, דבזה נחשב קשר שאינו של קיימא. אבל בגוונא שהקשר נעשה לעולם, אלא שיצטרך אח"כ לשנות הקשר ולהתאימו למדת ראשו שיהא שוב קשר של קיימא, לא נחשב משום כך כאינו של קיימא" (שו"ת מנחת שלמה ב-ג סימן א).

הרב אויערבאך ממשיך ומסביר מספר עקרונות בהגדרת קשר של קיימא לגבי הלכות שבת ולגבי ציצית ותפילין-

"והיה נראה לישב קושית האחרונים, דיש לומר דכל שהקשר מצד עצמו הוא קשר של קיימא, אינו מועיל כלל מה שחושב בדעתו בעת עשיית הקשר ע"מ להתירו לעשותו קשר שאינו של קיימא".

למרות דברים אלו בשורה התחתונה הגרש"ז חולק על נקודת ההנחה של האבני נזר וקובע שהעובדה שהקשר אינו של קיימא אינה אומרת שהקשר פסול:

"ולכן נראה לומר דלכל דיני התורה, גם לקשר שאינו של קיימא, יש שם קשר, ולכן גם לענין תפילין מיושב מנהג העולם שאין חוששין לדברי האבנ"ז הנ"ל".


[1] הגמרא לומדת זאת מתוך פסוקים שבהם מופיעה המילה יד ולאחר מכן מופיעה המילה ימין, ומשמע מכך שכאשר נאמר סתם 'יד' הכוונה יד שמאל ויד ימין נקראת בתנ"ך ימין ולא יד. יש להעיר שניתן לחלוק על ראיה זו וזאת מתוך עיון בפסוקים השונים המובאים כראיה. נראה כי יש לפרש, לפחות את חלק מהפסוקים, כבעלי תקבולת פנימית כאשר המקבילה של המילה יד בפסוק היא ימין. אם אנו מפרשים את המבנה של הפסוק כתקבולת אז מהפסוק עולה בדיוק להיפך מדברי הגמרא- המילה יד מסמלת ימין ולא את יד שמאל. וצ"ע.

[2] בדברי רב אשי אנו מוצאים תופעה מעניינת בה אמורא חולק על ברייתא ותנא, וזאת ללא הבאת דחייה לשיטות הקודמות לו.

[3] יש להעיר כי שיטת המקובלים שאיטר צריך להניח תפילין תמיד ביד שמאל כשאר בני אדם. וראה בעניין זה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סימן ג שדן האם לחשוש לשיטת המקובלים כנגד דברי הפוסקים.

[4] תוספות לא ביארו בדבריהם מהם צדדי הספק בעניין. נביא בקצרה את דברי שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן יא) שמבאר את צדדי הספק: "והנה יש שני עניני מלאכות: מלאכות הכבדות- כמו לזרוק אבנים ולבקוע עצים וכדומה שצריכים לכח. ומלאכות הקלות- שאין צריכים לכח ממש, אבל הם צריכים לדקדוק העשיה כמו כתיבה שאין צורך לשום כח לעשייתה אבל צריך שהיד יהיה בה אימון גדול בדקדוק... ויש אינשי שיש להם כח בידם לעשות מלאכות כבדות מאד ואין להם אימון היד למלאכת כתיבה ואיכא כה"ג עוד מלאכות כתפירת בגדים במחט שהיא מלאכה קלה שנעשית בלי כח שג"כ צריכה דקדוק גדול... ושני עניני מלאכות אלו נעשין ברוב אינשי בימין וברוב איטרין בשמאל. אבל יש לפעמים שמתחלקין שני עניני מלאכות אלו שלמלאכות הצריכות לכח נעשים בימין ומלאכות הצריכות לאימון היד עושין בשמאל או להיפוך, שבאיטר כזה נשתנה רק לענין מין כח אחד שלמין כח דגבורה נשאר בימין ככל אדם ונשתנה למין כח דאימון יד שבאדם זה הוא בשמאל... ושייך להסתפק איך דינו של אדם זה לתפילין היינו אם כל עניני המלאכות שוין לענין זה מאחר דכולן הא רובא דאינשי עושין בימין והוא שינוי באלו שעושין בשמאל איזו מלאכה שהיא ויש למיזל בתר רוב המלאכות שעושין שיניח תפילין ביד השניה, או שאיכא חלוקים בין המלאכות לחשיבות איטר לענין תפילין".

[5] ומוסיף שראוי להחמיר ולהניח לאחר התפילה גם ביד שמאל היות ורבים חולקים על השו"ע בעניין זה.

[6] בחלק זה מופיע פירוט של השיטות השונות ובפסיקת ההלכה, ובעקבות כך הוא חוזר לדון בסוגיית המקור.

[7] ראה בגמרא בכרות מה,א; זבחים כד,ב.

[8] כך היא מסקנת הרמב"ן, וראה גם בדברי הרשב"א בחולין צב,א ד"ה אית ליה. וראה בדברי האור שמח (הל' יבום ד,יז) שדן מדוע עבודת איטר אינה פסולה אלא רק פסולה לכתחילה? וכנסת ראשונים ענה על כך, שמה שפוסל את העבודה זה שמאל. לאיטר אין הגדרה של יד ימין כדי להכשיר עבודה אך גם אין לו דין של יד שמאל, ולכן הוא לא פוסל את העבודה.

[9] הרב סולובייצ'יק ב'שיעורי הגרי"ד בענייני סת"ם' סימן ו מחלק בדרכים שונות בין תפילין לשאר מצוות, ע"ש.

[10] ראה גם בדברי הרא"ש סימן יג.

[11] גם בלשון הרמב"ם ראינו שהוא משתמש בהגדרת המצווה בלשון קשירה יותר כלפי תפילין של יד. הרב סולובייצ'יק בספרו 'שיעורי הגרי"ד בענייני סת"ם' דן האם יש מצווה בעשיית הכריכות על היד. בדבריו הוא מעלה ששיטת הרא"ש (טור סימן כה) שרק חיבור הבית של התפילין הוא חלק ממצוות קשירת תפילין, אך לא הכריכות סביב האמה. לעומת זאת דעת הרמב"ם והתרומה שכם כריכת שאר הרצועה עד האצבע היא חלק ממצוות קשירת התפילין. נושא זה נושק לדיוננו אך אינו קשור אליו ישירות, ע"ש.