דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף לו ע"א | בין כך ובין כך אתם קרויים בנים

קובץ טקסט

בין כך ובין כך אתם קרויים בנים (לו.)

א. מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר

בשיעור הקודם עסקנו בדעתו של איסי, כי נשים פטורות מאיסור קרחה. כזכור, הגמרא העלתה שלושה מקורות אפשריים לדעת איסי, שהראשון שבהם הוא לשון הפסוק המלמד על איסור קרחה גופו - "בנים אתם לה' א-להיכם, לא תתגֹדדו" - לשון ממנה למד איסי "בנים ולא בנות". בדף לו. שואלת הגמרא: מה ילמדו אביי ורבא, שהביאו מקורות אחרים לדעתו של איסי, מן המילים "בנים אתם"? והיא משיבה כי הם לומדים מפסוק זה כדעת רבי יהודה: בזמן שעושים רצונו של מקום קרויים בנים, וכשאין עושים רצונו של מקום - אין קרויים בנים. רבי מאיר חולק על רבי יהודה ואומר כי בין כך ובין כך קרויים בנים, והוא אף מביא מספר פסוקים לאישוש טענתו.

לכאורה הגמרא 'גולשת' מלימודים הלכתיים לדיון הגותי-אגדי. אמנם מחלוקת זו השתרבבה לדיון הלכתי משמעותי ביותר למעשה: מעמדו של ישראל מומר.[1] בשיעורנו נעיין בסוגיה זו, ולסיום נעיר על פן הגותי מסוים העולה ממנה.

ב. מחלוקת הגאונים בחליצת ישראל מומר

המרדכי ביבמות (הגהות, סימן קז) מביא את מחלוקת הגאונים באישה הנופלת לייבום לפני אחיו המומר של בעלה המת, אם צריכה חליצה. הפוטרים מחליצה הביאו מספר נימוקים לדבריהם, ואנו נתייחס לנימוק השייך לענייננו.

במהלך הדיון בשיטת הגאונים, מביא המרדכי את דברי רבנו שמשון. רבנו שמשון התמודד עם ראייתו של רש"י, שהוכיח כי מומר מחייב חליצה מכך שקידושיו קידושין. מקורו של רש"י בסוגיה ביבמות מז:, האומרת כי גר שנתגייר כראוי, אפילו חזר לסורו, קידושיו קידושין; ואם גר מומר כך - קל וחומר ישראל. טענתו של רש"י היא, אם כן, שאם קידושיו של מומר קידושין - מדוע לא יחייב ייבום?! רבנו שמשון דחה את דברי רש"י, וטען כי קידושי מומר אינם קידושין, וכי קביעת הסוגיה ביבמות מז: נובעת מחשש בעלמא, שמא הרהר תשובה, אך אם ידוע לנו בוודאות כי המקדש מומר - אין קידושיו קידושין.

הרשב"א ביבמות כב. מביא בשם רב יהודאי גאון כי מומר אינו זוקק חליצה, ודוחה גם הוא דעה זו על סמך העובדה שקידושיו קידושין. בהמשך מביא הרשב"א סוגיה נוספת הקשורה לדיון זה. הגמרא ביבמות טז: דנה בגוי שקידש ישראלית, אם יש לחוש לקידושיו, שמא הוא מצאצאי עשרת השבטים. לכאורה מוכח מחשש זה כנגד דברי רבנו שמשון. אמנם בהמשך הסוגיה שם מובא בשם שמואל "לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים", אך הרשב"א מסביר כי אין כאן שינוי בהנחה היסודית שקידושי ישראל מומר הנם קידושין, ובקדושתו הוא עומד, אלא שחכמים הפקיעו את קידושי עשרת השבטים על ידי שימוש בכוחם להפקיע קידושין. לעומתו, טוען המאירי על אתר כי סוגיה זו גופה היא המקור לדעה שישראל מומר מאבד את מעמדו כישראל: "ומכאן היו מקצת רבותי חוככין לומר שכל משומד בזמן הזה גוי גמור הוא ואין חוששין לקידושיו".

מה יסוד המחלוקת?

ג. שם אחווה ושם אדם

הש"ס מפקיע מומרים בפירוש מדינים מסוימים. בעבודה זרה כו: נאמר כי מומרים להכעיס קרויים מינים, ואין משיבים להם אבדתם, ואין מצווים על הצלתם; והוסיפו תוספות על אתר (ד"ה אני שונה) שאף מותר להלוותם בריבית. וכל כך למה? מפני שאין אני קורא בהם "אחיך"[2] - שאינם בכלל אחווה.

המרדכי ביבמות מביא כי הפוסקים שסברו שקידושי מומר הוו קידושין התמודדו עם דינים אלו, ומהר"ם מרוטנבורג חילק בינם לבין קידושין וגטין:

ושרי להלוות לו בריבית, דלגבי נשך כתיב אחוה. והא דאמרינן בסנהדרין אף על פי שחטא ישראל הוא, היינו בדברים דלא כתיב בהו אחווה, כגון גיטין וקידושין.

מדברי מהר"ם רוטנבורג עולה כי ישנן שתי דרגות בישראל: דרגת ישראל ודרגת אחווה, והמומר, אף על פי שיצא מכלל אחווה - וממילא מכלל הציוויים השייכים באחווה - שייך עדיין בכלל ישראל, ועל כן קידושיו קידושין. כתימוכין לדבריו מביא המהר"ם את הסוגיה בסנהדרין (מד.), המזכירה לגבי עכן כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא.

הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן קצד) ציין אף הוא חילוק דומה, והזכיר בהקשר זה את סוגייתנו. הוא כותב שם כי אמנם נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם ישראל שחטא קרוי 'בן', אך הלכה כרבי מאיר שקרוי 'בן', ואף לרבי יהודה - יש לחלק בין היקרותו 'בן' לבין היותו 'אדם' המטמא באוהל ושקידושיו קידושין.

ד. שם ישראל וקדושת ישראל

חילוק זה בין 'שם אחווה' ל'שם אדם' פותח פתח לחילוקים נוספים בין רמות שונות של שייכות לעם ישראל.[3] ייתכן כי הראשונים שחלקו על הרשב"א, אכן הבינו שמחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר נוגעת ברובד בסיסי יותר של השייכות לעם ישראל, ולדעת רבי יהודה, ישראל שחטא אין קידושיו קידושין. אם כך, יש לבדוק אם רבי יהודה חולק על דברי הגמרא בסנהדרין "אף על פי שחטא, ישראל הוא".

כמבוא לחילוק שברצוננו להציע, נפתח בחילוק המקובל מר' חיים סולוביצ'יק בין שם ארץ ישראל לבין קדושת ארץ ישראל. הגמרא להלן לז: אומרת, כי חיוב חלה חל מיד עם הכניסה לארץ, עוד לפני כיבושה - בניגוד לשאר המצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, הנוהגות רק לאחר כיבוש. יתרה מכך, הרמב"ם כותב (הלכות תרומות פ"א ה"ה) כי קדושת ארץ ישראל עצמה תלויה בכיבוש - משמע, אם כן, שחיוב חלה אינו תלוי בקדושת ארץ ישראל, כי אם ב'שם ארץ ישראל', כלומר: במיקום גאוגרפי, ולא בקדושה.

ייתכן כי דבר דומה ניתן להגיד גם על ההשתייכות לעם ישראל - ישנו רובד בו ההשתייכות היא לאומית, דהיינו: עצם היות אדם חלק מעם ישראל עושה אותו יהודי. רובד שני הוא רובד הקדושה שבו, קדושת ישראל, התלויה בקבלת עול מלכות שמים.

ה. גיור לאומי וגיור דתי

ביסוס לחילוק בין שם ישראל לקדושת ישראל ניתן למצוא בדיני גיור.

המשנה בכתובות יא. דנה בקטנה המתגיירת בת פחות משלוש שנים ויום אחד; ומסביר רב הונא בגמרא שם, כי ההטבלה היא על דעת בית דין. הראשונים התקשו: כיצד ניתן להתגייר בגיל כזה, בו לא ניתן לקבל מצוות - מרכיב הכרחי, לכאורה, בתהליך הגיור? ר' משה חברוני מביא בספרו "משאת משה" (כתובות סימן יג) את מחלוקת התוספות והריטב"א בתשובת שאלה זו. התוספות (סנהדרין סח: ד"ה קטן) אומרים שאם לא ניתן היה לקבל מצוות בזמן הטבילה והמילה, ניתן להשלים את קבלתן מאוחר יותר, וכשם שגם בעם ישראל היו בוודאי כמה וכמה קטנים בזמן מתן תורה. ריטב"א (כתובות שם ד"ה אמר רב נחמן), לעומתם, סובר כי קבלת מצוות היא רק למצווה לכתחילה, ואינה מעכבת בדיעבד. המשאת משה מסביר, כי שתי הדעות מבוססות על החילוק בין מילה וטבילה, המהוות כניסה לעם ישראל וקבלת שם ישראל, לבין קבלת מצוות, המהווה כניסה בברית עם ה' וקבלת קדושת ישראל, שהיא קדושה פרטית החלה על מקבל המצוות; ומחלוקתם נוגעת בהבנת אופי גרות - האם מי שקיבל שם ישראל ולא קיבל קדושת ישראל יכול להיחשב גר.[4]

באופן דומה נוכל להסביר את ההבדל בין דברי הגמרא בסנהדרין, שם נקבע באין חולק כי ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא - ושם הכוונה לפן הלאומי - לבין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בסוגיין, אם קרוי 'בן' אם לאו, ובה הכוונה לפן הדתי של קדושת ישראל.

הפוסקים שקידושי ישראל מומר אינם קידושין, יפסקו, אם כן, כרבי יהודה:[5] מאחר שהמומר איבד את קדושת ישראל שבו, אין הוא שייך בתורת גטין וקידושין. אמנם היות ששם ישראל לא הופקע, אין מומר החוזר בתשובה זקוק לגיור, ויתרה מכך - אף בהיותו מומר, חייב הוא במצוות, שהרי שם ישראל עליו; אלא שכיוון שאין לו קדושת ישראל, אין קידושיו קידושין.

ההנחה כי תורת גטין וקידושין תלויה במתן תורה, מבוססת על דברי הרמב"ם הידועים ריש הלכות אישות:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק. אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה' (דברים כ"ב, יג).

כלומר: הליך הקידושין נובע מקדושת ישראל, אשר נקבעה במתן תורה.

יש לציין שהעיטור (הלכות קידושין עח.), המביא אף הוא את דעת הגאונים הסוברים כי מומר שקידש אין קידושיו קידושין, כותב שהם נתמכים מדברי הסוגיה בחולין ה. כי אין מקבלים קרבנות מן המומרים. מסתבר שגם שם ניכרת הבחנה דומה: מומר מאבד את קדושת ישראל, לפיכך אין הוא יכול להביא קרבן, המהווה ביטוי לקדושה ולעבודת הקודש.

ו. גדרים שונים של מומר

ייתכן, כי ההבנה שישנם רבדים שונים של השתייכות לעם ישראל, רמוזה כבר בגוף מחלוקתם של רבי יהודה ורבי מאיר. רבי מאיר מציין שלושה סוגים של חוטאים: בנים סכלים, בנים לא אמון בם ובנים משחיתים. מן הגמרא ומרש"י עולה, כי בנים סכלים הם החוטאים מטיפשות; בנים לא אמון בם - החוטאים מרשעות; ובנים משחיתים אינם חוטאים סתם, אלא כופרים ועובדי עבודה זרה. מאחר שרבי יהודה מתבסס על פסוק אחד בלבד - "בנים אתם לה' א-להיכם" - מסתבר לומר כי הוא חולק רק על החידוש הגדול ביותר בדברי רבי מאיר, שאף בנים העובדים עבודה זרה קרויים בנים. ניתן, אם כן, לומר, כי החוטא מתוך סכלות אינו מאבד מקדושת ישראל שבו; החוטא מתוך רשעות בחטא 'סתם' אינו מאבד את קדושת ישראל, אך מאבד את האחווה; והחוטא בעבודה זרה, לדעת רבי יהודה איבד את קדושת ישראל, ולדעת רבי מאיר - לאו.

ונראה לומר עוד, כי כשם שניתן לאבד את קדושת ישראל בלא לאבד שם ישראל, כן ניתן גם לאבד שם ישראל בלא לעבור אפילו עברה אחת. וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הי"א):

הפורש מדרכי הציבור, אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.

ומסתבר, כי קידושי הפורש מן הציבור יהיו קידושין אף לסוברים שקידושי מומר אינם קידושין.

ז. סיכום

בשיעור זה ראינו את מחלוקת הגאונים המובאת במרדכי אם קידושי מומר חלים אם לאו. בניגוד לדעת הרשב"א, אשר ניתק בין שאלה זו ובין מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר אם חוטאים נקראים בנים, נטינו אנו לראות במעמדו של מומר שאלה התלויה בדעות תנאים אלו. הוספנו ואמרנו, כי בדומה להבדל בין יציאה מהאחווה לבין איבוד שם ישראל, מסתבר שגם אין בהמרה משום הפקעה כוללת משם ישראל - וכדברי הגמרא בסנהדרין כי ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא - ועל כן אין להעלות על הדעת כי מומר יצטרך לגיור. אמנם העלינו שיש חילוק בין שם ישראל לבין קדושת ישראל, וייתכן כי ההמרה פוגעת בקדושת ישראל, אשר הקידושין תלויים בה.

ח. תשובה

כפי שפתחנו, סוגיה זו משלבת אגדתא ומחשבה בהלכה ועיון. לסיום השיעור, נבחן השלכה מחשבתית העולה מן הסוגיה. הגמרא חותמת את שרשרת הילפותות בלימוד:

וכי תימא 'בנים משחיתים' (ישעיהו א', ד) הוא דמיקרו, בני מעליא לא מיקרו, תא שמע: ואומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי' (הושע ב', א).

המפרשים נחלקו בביאור הלימוד. רש"י כתב כי חוזרים ונקראים בני מעליא על ידי תשובה, והקשה המהרי"ט על אתר: הרי פשוט שאין דבר העומד בפני התשובה, ומדוע דרוש לימוד מיוחד לשם כך? על כן ביאר המהרי"ט כי רבי מאיר מחשיב את החוטאים בני מעליא לא רק משיעשו תשובה, אלא אף בשעת החטא ממש.

בתירוץ דעת רש"י כתב המקנה, כי חידושו של רבי מאיר אכן איננו עצם היכולת לחזור בתשובה ולהתקבל, כי אם הדין ש"זדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו ע"ב), כלומר: החידוש הוא שמשיעשו תשובה, הרי הם בני מעליא למפרע. הוא לומד זאת מלשון הפסוק "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה... כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיהו ס"ב, ד): מן ההבדל בין לשון ההווה "חָפֵץ" לבין לשון העתיד "תִּבָּעֵל" מדייק המקנה כי בניגוד לארץ, אשר תיקרא בעולה רק משישובו בניה אליה, נחפץ עם ישראל בכוח כבר בעת הנבואה, אלא שחפץ זה יֵצֵא לפועל רק עם התשובה; ומשיעשו בתשובה, הרי יתגלה למפרע כי כבר בעת החטא היו קרויים "בני א-ל חי".

הבנה זו של המקנה יכולה ללמדנו על פן מסוים בקדושת ישראל, שעל משמעותה ההלכתית דיברנו לעיל. שיטת רבי מאיר היא, שאף ישראל העובד עבודה זרה ופורק מעליו עול מלכות שמים קרוי בן, ויש בו לא רק שם ישראל, אלא גם קדושת ישראל. מדברי רש"י עולה כי קדושה זו אינה מתגלה באופן 'מעולה' כל עוד עובד האדם עבודה זרה, אך גם לא רק כאשר הוא עובד ה' בפועל; התגלותה היא בכוחו של היהודי להיעשות עובד ה', וכשיתממש פוטנציאל זה, או אז יתגלה כי עצם מציאותו של כוח זה - הכוח לעשות - הוא עצמו הקדושה שבישראל.

מקורות לשיעור הבא: סמיכת נשים

המשנה בדף לו. מונה שמונה מלאכות הכשרות באנשים ולא בנשים. התוספות על אתר (ד"ה סמיכות) מעירים, כי מלאכות אלו נחלקות לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה כוללת את שתי המלאכות הראשונות במשנה - סמיכה ותנופה - שהן מלאכות הכשרות גם בישראל; ואילו שש המלאכות הבאות - הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה והזאה - מהוות קבוצה שנייה של מלאכות, הכשרות בכוהנים בלבד.

שלושת השיעורים הקרובים יוקדשו בע"ה למשנה זו ולגמרא שעליה. שני הראשונים שבהם יעסקו בשתי המלאכות בהן כשרים אף ישראלים אך נשים מופקעות; והשלישי - במלאכות השייכות בכוהנים, ובו נדון אם יש לנשים מעמד ככוהנות אלא שנפסלו לעבודה, או שמא הן חשובות כזרות. לקראת השיעור הבא יש ללמוד:

א. יומא לו. "תנו רבנן כיצד סומך... שניתק לעשה", זבחים ו. "איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה" עד לו: "לא כיפר קמי שמיא". מה תפקידה של הסמיכה כפי שעולה משני מקורות אלו?

ב. רש"ש קידושין נה: (מצורף). רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פ"ו ה"ד. תוספות ר' עקיבא איגר זבחים פרק ח משנה ב (מצורף). האם ניתן לחלוק על הרש"ש, ובכך לתרץ את הרמב"ם?

ג. תמורה ב. "תלת קרבנו כתיבי... אביו", תוד"ה קרבנו. מדוע דרושים שני לימודים?

ד. מנחת חינוך מצוה קטו אות ו (מצורף). מה יסוד החקירה?

ה. קידושין לו., תוד"ה הקבלות וההזאות. חגיגה טז:, מאירי ד"ה סמיכה בנשים (מצורף).

ו. מנחות סב:, תוד"ה מצינו. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ג הלכות ה, ח. האם מקורות אלו תואמים את שני המקורות שבסעיף הקודם?

ז. חגיגה טז: "אמר רבי יוסי סח לי רבי אלעזר... ועוד כדי לעשות נחת רוח לנשים". ראב"ד על תורת כוהנים, דיבורא דנדבה פרשתא ב אות ב (מצורף). האם יסוד ספקו של המנחת חינוך הנו מחלוקת תנאים?

רש"ש קידושין נה:

"דזה פשוט דהמפריש קרבן שיתכפר בו חבירו כמו דהמתכפר עושה תמורה כן הוא סומך...".

תוספות ר' עקיבא איגר זבחים פ"ח מ"ב (מצוטט מתוך רמב"ם מהדורת פרנקל)

"תמוהים לי דברי רבינו [= הרמב"ם], איך יכול להקנות לחבירו, הא רבינו כתב בפרק ד דמעילה הלכה ח דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום... וצריך לי עיון גדול".

מנחת חינוך מצוה קטו אות ו

"ולכאורה יש ספק, הא דיורש סומך אפשר דוקא שירש הקרבן מאותו שהיה בן סמיכה, כגון מאביו או משאר יורשים, אבל אם ירש מאמו שלא הייתה בת סמיכה... אם כן הקרבן הזה לא נתחייב בסמיכה כלל... אך מפשט הלשון משמע שסומך בכל עניין".

מאירי חגיגה טז: ד"ה סמיכה בנשים

"סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד, שלדעת חכמים אין סומכות, ולדעת ר' יוסי סומכות רשות... מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן, שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת, וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין 'קרבנו וסמך' - קרבנו ולא קרבן חברו, אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר. ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס' תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמכל מקום כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר. ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו' ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה, וכבר ביארנו מענין זה במס' ראש שנה גם כן".

ראב"ד על תורת כוהנים, דיבורא דנדבה פרשתא ב אות ב

"ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות. איכא מאן דאמר לדעת רבי יוסי ורבי שמעון אפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים שכך נתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות... והא דאמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוציאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים וכו' דמוקמינן לה במסכת חגיגה דאמרינן אקיפו ידייכו התם משום שלא היה להם חלק בקרבן אלא שהאנשים היו מקריבים ומשום נחת רוח דנשים עבוד שם הסמיכה, אבל הנשים המקריבות עושות סמיכה כאנשים לרבי יוסי, אף על פי שהיא עבודה בקודשין ומיהו לדעת תנא קמא לא עבדי כלל לא לסמוך בכח ולא אפילו להקפות שמא יבואו לידי קלקול... ואיכא מאן דאמר דאפילו דעת רבי יוסי ורבי שמעון לא שרינן להו לנשים למעבד איסורא דאורייתא משום דידהו וסמיכה דשרי רבי יוסי בנשים אינה אלא להקפות ידיהן כמעשה דאבא אלעזר וכדמתרץ לה באקפויי ידא".

 


[1] על גדרי מומר עיין חולין ה. למטה. ניגע בכך בקצרה לקראת סוף השיעור.

[2] "לכל אבדת אחיך" (דברים כ"ב, ג); "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, לו) - לגבי איסור ריבית.

[3] החילוק שנפתח להלן מבוסס על דברי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א.

[4] אמנם המתגייר ומודיע במפורש כי איננו מקבל מצוות, ואפילו מצווה אחת בלבד, אינו גר; אך יש לחלק בין המורד בפירוש לבין מי שאין בו דעת לקבל, שאז ניתן להתגייר באופן חלקי.

[5] וכן כתב בשו"ת בית יצחק חלק א סימן כה אות ג, כי האומרים שקידושי מומר אינם תופסים מסתמכים על דעת רבי יהודה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)