קידושין | דף לו ע"ב-לז ע"א | מצוות התלויות בארץ

א. משמעות המילה "ארץ"

המשנה בדף לו: פותחת בכלל:

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

הגמרא (לז.) מעלה שתי אפשרויות בהבנת המונח 'מצוה התלויה בארץ': האחת - מצוה הנוהגת מן הכניסה לארץ; והשנייה - מצוה המוגדרת כ'חובת קרקע', בניגוד למצוות שהן 'חובת הגוף'.

שתי האפשרויות נבדלות זו מזו בפירושה המילולי של המילה "ארץ" המופיעה במשנה. לפי הפירוש הראשון, "ארץ" היינו 'ארץ ישראל', ו'מצוה התלויה בארץ' היא מצוה שחיובה תלוי בכניסה לארץ ישראל. לפי הפירוש השני, משמעות המילה "ארץ" היא קרקע, ו'מצוה התלויה בארץ' הִנָּהּ מצוה שחיובה הוא בקרקע.

מסתבר שלפנינו לא רק שתי אפשרויות לשוניות, אלא גם שתי אפשרויות בהבנת מהותו של המושג מצוות התלויות בארץ. על פי הפירוש הראשון, המצוות התלויות בארץ הנן מצוות שמקום קיומן הוא ארץ ישראל, וממילא אין חיובן חל קודם הכניסה לארץ ישראל, ואף לא מחוצה לה. על פי הפירוש השני, מצוות התלויות בארץ הנן מצוות החלות על הקרקע, אלא שהקרקע היחידה שנתחייבה בהן היא קרקעה של ארץ ישראל. לאמור: על פי הפירוש הראשון, קדושת ארץ ישראל היא חלק מהגדר של חיוב המצוה ושל קיומה - אין חיוב או קיום של המצוה מחוצה לארץ; על פי הפירוש השני, ארץ ישראל אינה חלק מגדרי חיוב המצוה וקיומה, אלא היא החפצא שבו מתקיימת המצוה - זוהי הקרקע היחידה שנתחייבה במצוות אלו, ועל כן מבחינה מציאותית, לא ייתכן לקיימן אלא בה.

ב. חובת הגוף וחובת הקרקע

על מנת להבהיר את דברינו, נראה כי יש לעמוד ביתר דיוק על המושגים חובת גוף וחובת קרקע. ברור לנו מהי חובת הגוף: זוהי מצוה שהאדם מחויב בה. אך כיצד ניתן לדבר על חובת קרקע? כלום יכולים פירות להיות מחויבים בתרומות ומעשרות?!

נראה אפוא שבמושג חובת קרקע מתכוונת הגמרא, שישנה חלות מסוימת בפירות עצמם. נשווה לדוגמה בין שתי מצוות: המצוה להניח לפועלים לאכול מן הפירות בעת עבודתם, ומצוַת פאה. שתי המצוות קשורות לפירות, ובשתיהן יש חובה להניח מהם לאכול: באחת - לפועלים, ובשנייה - לעניים. אמנם בעוד שביחס לאכילת פועלים לא שמענו מעולם כי היא מוגבלת לארץ ישראל בלבד, לגבי פאה כותב רש"י (לז., ד"ה חובת קרקע) שהיא מצוה התלויה בקרקע, וממילא חל חיובה רק בארץ ישראל. החילוק בין שתי המצוות ברור. פאה הוא שֵם החל על הפירות עצמם:

פועלין שהיו עושין אצל בעל הבית, אינן רשאין לגמור [לקצור, ב"ו] את כל השדה, אלא משיירין כדי פאה. ואינה פאה עד שיפרישנה בעל הבית לשם פאה (תוספתא פאה פ"ב ה"ו).

כלומר: התבואה עצמה מקבלת שם פאה. וכן הדבר בכל המצוות שמונה רש"י שם (תרומות ומעשרות, חלה, לקט, שכחה, שביעית, חדש, ערלה וכלאיים): בכולן יש, לפחות לדעת רש"י, חלוּת בגוף הפירות עצמם. כל זאת בניגוד לאכילת פועלים, שבה אין, כמובן, דין מעין זה, ואין שינוי וחלות שֵם בפירות גופם.

כעת נשוב לחקירה בה פתחנו. אם נאמר כי מצוות התלויות בארץ הנן מצוות המתקיימות דווקא מן הכניסה לארץ ואילך, הרי שהארץ אינה מהווה חלק מן החפצא בו נעשית המצוה בדווקא - תיתכנה מצוות המוגדרות כחובת הגוף, ובכל זאת, מסיבה כלשהי אין הן נוהגות אלא בארץ; ההימצאות בארץ נדרשת, אם כן, כדי להתחייב במצוה ולקיים אותה, אך מעשה המצוה גופו אינו נעשה בארץ. לעומת זאת, אם מצוות התלויות בארץ הנן דווקא מצוות שיש בהן חלות בקרקע ובפירותיה, אזי משמעות הדבר היא שהחלויות של מצוות אלו חלות רק בקרקע הארץ ובפירותיה.

ג. חיוב תפילין ופטר חמור בחו"ל

סוגיית הבבלי דוחה את האפשרות שמצוות התלויות בארץ הנן מצוות שקיומן הוא בארץ, וראייתה היא מפטר חמור ותפילין, שנאמר בהם "והיה כי יבִאך" (שמות י"ג, יא), ובכל זאת נוהגים גם בחו"ל. הראשונים התקשו, מניין לגמרא שמצוות אלו נוהגות גם בחו"ל. לדעת רש"י, מעשים שבכל יום שמניחים תפילין בחו"ל, ומכאן ראיה שחיוב תפילין קיים גם שם. הרמב"ן חלק עליו, ואמר כי מקורה של הגמרא במדרש הלכה אחר, המופיע בירושלמי בסוגייתנו (פ"א ה"ח):

כתיב 'אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ' (דברים י"ב, א): בארץ אתם חייבים לעשות, אין אתם חייבים בחוצה לארץ. אדיין [= עדיין] אנו אומרים מצוות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ, יכול אפילו מצוות שאינן תלויות בארץ לא יהיו נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וחרה אף ה' וגו', ושמתם את דברי אלה' (שם י"א, טז-יח): אפילו גולים - 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם'. מה אית לך, כגון תפילין ותלמוד תורה, מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

אלא שעל דברי הרמב"ן יש להקשות: אם אכן הכיר הבבלי מדרש הלכה זה, מדוע הביא בסופו של דבר מדרש אחר כמקור לכך שמצוות התלויות בארץ אינן נוהגות מחוצה לה?

ד. מחלוקת הבבלי והירושלמי

בחירתו של הבבלי במדרש אחר מעודדת אותנו לחפש את ההבדל שבין שני מדרשי ההלכה. ההבדל הבולט ביותר הוא, שבעוד שבבבלי נלמדים המיעוט של מצוות שאינן תלויות בארץ והריבוי של מצוות התלויות בה מאותה פרשה, בירושלמי ממעטת פרשה אחת ("אלה החֻקים והמשפטים") את כל המצוות מלנהוג בחו"ל, ופרשה שנייה ("השמרו לכם"), המופיעה במקום אחר, מרבה את המצוות שאינן תלויות בארץ.

הבדל זה מוביל אותנו לחשוב, כי הבבלי והירושלמי נחלקו בעניין קיום מצוות שאינן תלויות בארץ בחו"ל. הבבלי מעולם לא מיעט את המצוות שאינן תלויות בארץ מלנהוג בחו"ל. בפרשה אחת נמצאים מיעוט וריבוי: המיעוט נדרש על סוג אחד של מצוות, והריבוי - על סוג אחר. לאמור: קיום המצוות שאינן תלויות בארץ בחו"ל שווה בדיוק לקיומן בארץ. מדוע, אם כן, אין מצוות התלויות בארץ מחויבות בחו"ל? מסתבר לומר, שהחפצא של קיום המצווה אינו קיים בחו"ל, וממילא אין חיוב. הירושלמי, לעומת זאת, פוטר לחלוטין מן המצוות בחו"ל, ואז חוזר ומחייב במצוות שאינן תלויות בארץ; משמע שהפטור בחו"ל ממצוות התלויות בארץ אינו נובע מכך שהחפצא לקיום המצוה אינו קיים - שהרי הפטור כלל גם מצוות שאינן תלויות בארץ - כי אם מכך שאין למצוות אלו קיום בחו"ל. ואולי ניתן לומר, כי רמת קיום מסוימת חסרה בחו"ל אף במצוות שאינן תלויות בארץ, אלא שבהן נתחדשה רמת קיום אחרת מן הפסוקים של "ושמתם".

ה. הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים

ביאור להבנתנו בירושלמי ניתן למצוא בפירוש הרמב"ן על דברי התורה בסוף פרשת העריות שבאחרי מות:

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ (ויקרא י"ח, כד-כה).

הרמב"ן מקשה: הלוא עריות, ודאי חובת הגוף הן, ומדוע יתר איסורן בארץ על איסורן בחו"ל? ומפורסמת תשובתו:

ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב פיסקא מג): 'ואבדתם מהרה' (דברים י"א, יז) - אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' (ירמיהו ל"א, כ), אלו המצות שישראל מצוינין בהם.

והנה הכתוב שאמר 'ואבדתם מהרה... ושמתם את דברי אלה' וגו' (דברים י"ז, יח), אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן: כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'.

הרמב"ן מוסיף ומסביר כי זו הסיבה שיעקב הקפיד להסיר על הסרת אלוהי הנכר דווקא עם הכניסה לארץ (בראשית ל"ה, ב-ד), וכי זו הסיבה גם לפטירת רחל עם הכניסה לארץ - כדי שלא יהיה יעקב נשוי שתי אחיות בארץ ישראל. הרמב"ן אכן מחלק, אם כן, בין קיום המצוות - כולל מצוות שהן חובת הגוף - בארץ ישראל, לבין קיומן בחו"ל. המקור שהוא מציין לחילוק זה הוא המקור המובא בירושלמי, ובכך מתחזקת עוד יותר טענתנו בביאורו של מדרש הלכה זה.

ו. איבוד עבודה זרה כחובת הגוף

על פי הבנתנו בסוגיית הבבלי, בתחילה סברה הגמרא כי מצוות התלויות בארץ הנן מצוות שאינן קשורות בהכרח בקרקע, כי אם מצוות שיש ערך (מוסף) לקיומן דווקא בארץ ישראל, מתוך הנחה שציוויָן של מצוות אלו נכרך בכניסה לארץ. אחר כך דוחה הגמרא הבנה זו (וראייתה מתפילין), ועוברת להבנה השנייה, המחלקת בין מצוות החלות על החפצא של הקרקע ופירותיה, שהן המצוות התלויות בארץ ומצויות רק בה, לבין מצוות שהן חובת הגוף, שאין סיבה שלא לקיימן בחו"ל, שהרי הגוף מצוי גם שם.

נראה כי בהבנה זו יש כדי לתרץ את קושיית הראשונים על המדרש המובא בגמרא. כראיה לכך שחובת הגוף נוהגת בחו"ל, מביא המדרש ראיה ממצוַת איבוד עבודה זרה, המופיעה באותה פרשה, ומוגדרת כחובת הגוף. הרמב"ן תמה על כך ביותר, שהרי במצוה זו גופה נאמר:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (דברים י"ב, ב-ג).

וכן בספרי שם (ספרי דברים פיסקא סא):

יכול אף מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ? תלמוד לומר: 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא' - בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ.

הרי מפורש, שמצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל. כיצד, אם כן, שואל הרמב"ן, יכולה הגמרא להביא מצוה זו כדוגמה לחובת הגוף?

נראה כי שאלה זו תבוא על פתרונה על פי דברי הרמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ז ה"א, המחלק בין שני דינים במצות איבוד עבודה זרה: בחו"ל יש מצוה לאבד עבודה זרה בכל מקום שהוא תחת ידינו, בעוד שבארץ ישראל עלינו לרדוף אחריה אף במקומות שאינם כבושים תחתינו. ביאור החילוק נראה פשוט: מצד חובת הגוף, חייב כל אדם לבער עבודה זרה שברשותו - מעין מצות ביעור חמץ - ומצוה זו אינה שייכת במה שאינו ברשותו; מצד חובת הקרקע, ישנה מצוה לנקות את ארץ ישראל מעבודה זרה, ואף אם אין היא ברשותנו, יש לרדוף אחריה ולהשמידה. המצוה על הגברא נלמדת מן הפסוק "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן", שהוא הפסוק המלמד על חובת הגוף, ואילו המצוה השנייה נלמדת מ"וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא", פסוק המצוֶה על ביעור עבודה זרה מארץ ישראל דווקא. דברי הספרי מוסבים, כמובן, על הדין השני, המלמד על הביעור מארץ ישראל דווקא, והסיבה פשוטה: במצוה לבער עבודה זרה מארץ ישראל, שטח הארץ הנו חלק מן החפצא שבו מתקיימת המצוה.

מעתה יובן לימודה של הגמרא היטב. מיד לאחר הפסוקים המלמדים כי יש מצוות המחויבות רק בארץ ישראל ומצוות המחויבות גם בחו"ל, מציגה התורה מצוה שקיימים בה שני דינים: האחד שייך בכל מקום שמורישים, והשני - דווקא בארץ ישראל. חילוק זה הוא החילוק שרוצה התורה ליישם בכל שאר המצוות: דין הנוגע לחובת הגוף שייך בכל מקום, ואילו דין השייך לקרקע ארץ ישראל - רק בה.

ז. הבנות אפשריות נוספות

לאורך השיעור הובלנו מהלך, לפיו עוברת סוגיית הבבלי מתפיסה המגדירה מצוות התלויות בארץ כמצוות שקיומן בארץ (בלשון הגמרא: מצוות הנוהגות רק לאחר ביאה), לתפיסה המגדירה אותן כמצוות שהחפצא שלהן קיים רק בארץ ישראל (חובת קרקע). ואולם, אין חובה להבין כך. ניתן לומר, כי גם למסקנת הגמרא מוגדרות מצוות התלויות בקרקע כמצוות שקיומן תלוי בארץ ושייך רק בה, והמושג 'חובת קרקע' יתפרש: חובה הנובעת מקבלת קרקעה של ארץ ישראל (גם אם לא נאמרה בהן ביאה במפורש בתורה). באופן כזה תתקרב מסקנת הבבלי לביאור שהצענו בירושלמי, וייתכן כי היו ראשונים שאכן הבינו כך.

הצעה אפשרית שלישית היא, שרק מצוות שיש בהן שני הדינים - הן החלוּת בגוף הקרקע והפירות הן הקיום המיוחד לארץ ישראל - מוגדרות כמצוות התלויות בארץ. התוספות (ד"ה הרי) מעלים אפשרות כזו כהוה אמינא של הגמרא, אך יש מן האחרונים שהבינו שזוהי גם המסקנה (ראה לדוגמה קרבן אהרן על התורת כוהנים לפרשת אמֹר).

ח. מצוַת ביכורים

חקירה זו, אם מצוות התלויות בארץ הן דווקא מצוות שיש בהן חלוּת בגוף הקרקע או הפירות, או שמא גם מצוות שהן חובת גברא יכולות להיחשב תלויות בארץ, עומדת ביסוד ספקם של התוספות בבבא בתרא פא. (ד"ה ההוא למעוטי). הגמרא שם אומרת כי המילים "אשר תביא מארצך" (דברים כ"ו, ב) ממעטות הבאת ביכורים מחו"ל. התוספות על אתר תמהים: מדוע דרוש לימוד מיוחד לכך? והלוא כל המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחו"ל! והם מביאים שתי תשובות. התשובה האחת היא, שביכורים הוקשו לבשר וחלב, ועל כן הייתה הוה אמינא לרבותם גם בחו"ל. התשובה השנייה מובאת בשם רבי שמשון בן אברהם (הר"ש/הרשב"א) משאנץ, הטוען כי ביכורים אינם מצוה התלויה בארץ. לראיה הוא מביא את ההבדל בין תרומות ומעשרות, שכל עוד לא הופרשו, נחשבים הפירות טבל ואסורים באכילה, לבין ביכורים, שאי-הפרשתם אינה אוסרת את הפירות: הרי מוכח, טוען הר"ש משאנץ, שבעוד שתרומות ומעשרות הנם דין בפירות עצמם, ביכורים הם חובת האדם.[1]

מסתבר שלדעת הרשב"א, רק מצוות החלות בגוף הקרקע או הפירות הנן מצוות התלויות בארץ; בעוד שלדעת סתמא דהתוספות, אין צורך בתנאי זה, וגם מצוה שאינה חלה בפירות ממש, אך עיקר קיומה קשור לארץ ישראל, נחשבת כתלויה בארץ ומוגדרת כחובת קרקע. מדוע סבור סתמא דהתוספות כי עיקר קיום מצוַת ביכורים קשור לארץ ישראל? מסתבר כי מעבר לכך שגם מצות ביכורים חלה רק עם הישיבה בארץ, דבר שהגמרא דחתה כבלתי-מספיק כשלעצמו, טמונה התשובה בקריאה המלווה את הבאת הביכורים:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (דברים כ"ו, ג, ט-י).

ט. סיכום

העלינו שתי אפשרויות בהסבר המושג "מצוות התלויות בארץ": האחת, שהכוונה למצוות שקיומן תלוי בארץ, בגלל קשר מסוים בינו ובין קדושת ארץ ישראל; והשנייה, שאלו מצוות שהחפצא בו חלה ומתקיימת המצוה הוא קרקע הארץ או פירותיה. בתחילה הצענו כי הבבלי התלבט בין שתי האפשרויות והעדיף את השנייה, בעוד שהירושלמי בחר בראשונה. לאחר מכן אמרנו, כי ייתכן שגם הבבלי נשאר בתפיסה כי ישנן מצוות שעצם קיומן הוא חסר-משמעות בחו"ל, אף אם 'מרכיבי המצוה' קיימים. הוספנו, כי יש מן האחרונים שסברו ששני הדינים נצרכים כדי להגדיר מצוה כתלויה בארץ. כנפקא מינה בין שני ההסברים הבאנו את מצוַת הביכורים, שלדעת הר"ש משאנץ אינה נחשבת תלויה בארץ, כיון שאינה חלה בפירות עצמם, בעוד שאליבא דסתמא דהתוספות זוהי מצוה התלויה בארץ - וניסינו לבאר מדוע שייך קיומה דווקא בארץ ישראל.

מקורות לשיעור הבא: חלה

א. ירושלמי קידושין פ"א סוף ה"ח, "ולמה לא תנינן אף החלה... ולא של גויים". תוספות קידושין לו: ד"ה כל מצוה עד "ודמי טפי לחובת הארץ". מהו חילוקם של התוספות בין חלה לתרומה?

ב. מקנה על התוספות (מצורף). האם הוא מסכים עם התוספות או חולק עליהם?

ג. קידושין מו:, ריטב"א ד"ה מתיב רבינא (מצורף). האם יש בכאן משום השוואה מוכרחת בין חלה לתרומות ומעשרות? האם הדברים מתנגשים עם ראייתו של המקנה?

ד. חידושי הגר"ח הלוי סולוביצ'יק על הרמב"ם ביכורים פ"ח ה"ו (מצורף). האם דבריו הולמים את דברי המקנה?

ה. ירושלמי חלה פ"ב ה"א, משנה וגמרא "פירות חוצה לארץ... לא לחם חוץ לארץ", "מה מקיים רבי עקיבא... שהכל הולך אחר קרימה בתנור" (וכן משנה חלה פ"ג מ"ו). האם יש בדעת רבי עקיבא, שהלכה כמותו, כדי לשפוך אור על לימודו של הרמב"ם מ"לחם הארץ"?

ו. כתובות כה. "דאמר רב הונא... ולא בביאת מקצתכם", וברש"י שם ד"ה ונתחייבו בחלה. מה משמעות העובדה שמצות חלה נוהגת אף קודם כיבוש?

ספר המקנה על קידושין לו:

"בתוס' ד"ה כל המצות וכו'. בירושלמי פריך אמאי לא תני חלה וכו' לפי שאינה בעיסה של נכרים. נראה דסוגיא דידן לית ליה הך סברא, דאם כן מאי מקשה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה, דעל כורחך הקושיה דהוי ליה למיתנייהו במתניתין כמו שכתבו תוספות, והרי אינו בנכרים, דכשנולד בשל נכרים אין בו קדושה.

וצריך לומר דלא חש סוגיא דידן לקושית הירושלמי, משום דסבירא ליה דחלה אינה חובת קרקע כמו לקט שכחה ופאה תרומות ומעשרות וכיוצא בהן. שהחוב הוא מוטל על בעל הקרקע. אבל בחלה דאין החיוב עליו בשעת גילגול הוה ליה כחובת הגוף, וכי בשביל שהחיוב הוא בתבואה הגדילה על הקרקע יחשב חובת קרקע?! ולא דמי לתרומות ומעשרות, דאף דגמר החיוב הוא מגמר המירוח, מכל מקום כבר התחיל חיובו משהגיע עונת מעשרות, דהא אם רוצה מפריש תרומות ומעשרות קודם מירוח, מה שאין כן בחלה, דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום. וכל שכן לדעת הפוסקים דאינו חייב בתרומה אלא כשנתמרח ביד בעל הקרקע אבל הלוקח קודם מירוח פטור מן התורה, נמצא דעיקר החיוב על בעל הקרקע. והא דפטור מן התורה בחלה בח"ל, יש לומר לאו משום דחובת קרקע הוא כפירש"י, אלא משום דמפורש בו הוי' 'באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה', ואדרבה מדצריך קרא 'באכלכם מלחם הארץ' למעט ח"ל משמע דלאו חובת קרקע היא. ועוד נראה דמוכח דחובת הגוף היא, דהא קיימא לן כרבי עקיבא בריש פ"ב דחלה דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה, ופירוש הר"ש דטעמיה דר"ע בשם הירושלמי דכתיב 'אשר אני מביא אתכם שמה' - שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות ח"ל, הרי דאין תלויה כלל בחובת קרקע דאפילו גדל בח"ל כיון שבא לא"י".

ריטב"א על קידושין מו:

"מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה. פי' רש"י ז"ל משום דכתיב 'עריסותיכם' בעינן שתהא עיסה. וקשיא לן: דאי מהאי טעמא הוא, אמאי אינה חלה, דקרא איירי בזמן חיוב חלה, למימרא דמקמי הכי לא מחייב בחלה, ומיהו אם הקדימה קודם לכן נפטרה כדאשכחן גבי תרומה ומעשר דכתיב 'דגנך' דהיינו אחר דיגון ומירוח שאינו חייב להפריש תרומה ומעשר עד שעת דיגון ומירוח ואפילו הכי אם הקדימו בשיבולים יצא ותרומתו תרומה וכדאמרינן התם מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטר מתרומה גדולה כדכתיב 'והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר' אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר ואוקימנא בפסחים ובבכורות כשהקדימו בשיבולים. ותרצו בתוספות דשאני תבואה דרבייה רחמנא מדכתיב 'והרמותם ממנו' דאלמא מעשר שהקדימו בשיבולים הוי מעשר אבל גבי חלה דלא רבייה רחמנא אימא לך שאם הקדימו קודם עיסה אינה חלה. ולא מיחוור דכיון דשם תרומה אחת היא אמאי לא גמרינן מההיא לתרומה וחלה.

והנכון כמו שפירש הרמב"ן זצ"ל דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן. ומיהו בדגן מצינו שלשה זמנים. האחד קודם שהביאה שליש שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל. והשני לאחר שהביאה שליש דקרינן ליה עונת המעשרות ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי. והשלישי שעת דיגון ומירוח וזה הוא דנקרא גרנן למעשר דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש. וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה, דבעודו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה, וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה, וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש".

חידושי הגר"ח הלוי - הלכות ביכורים פ"ח ה"ו

"וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה הרי זה חייבת בחלה, הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה עכ"ל.

והנה מהא דהזכיר הרמב"ם ברישא גם הפקר הרי מבואר דאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה, ורק בהפקר שלא בשעת גלגול הוא דחייבת בחלה, וכן הוא להדיא בשו"ע יו"ד סי' ש"ל שאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה מן החלה, וא"כ צ"ע מאי שנא דבסיפא דבשעת חובתה היתה פטורה נקט הרמב"ם רק הקדש והשמיט דין הפקר, והלא תרווייהו חד דינא להו, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה עיקר דין זה דהפקר פטור מחלה לא נתבאר מהיכן יליף, דהרי מקרא דעריסותיכם לא ממעטינן רק עיסת הקדש ועיסת נכרי, אבל עיסת הפקר לא מצינו שתהא ממועטת מקרא דעריסותיכם, וצ"ל דילפא בזה חלה מתרומות ומעשרות דהפקר פטור בהו מקרא ד'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך, והכי נמי ילפינן חלה דיש בה ג"כ הך פטורא.

והן חלוקין בתרומות ומעשרות הקדש מהפקר ביסוד דין פטורם, דבדין הקדש העיקר תלוי בהקדש של שעת חובתן, דאם היו הקדש בשעת חובתן דהיינו שעת הבאת שליש ומירוח נפטרין מתרומות ומעשרות, מה שאין כן בדין הפקר כל שחל בהפירות שם הפקר שעה אחת, לעולם אית בהו פטורא דהפקר, ואין דינו תלוי כלל בשעת חובה, וכדתנן בפרק קמא דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח וכו' המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר, הרי דבהקדש בעינן דוקא שיהא המירוח ברשות הקדש וזהו הפוטרן מתרומות ומעשרות, מה שאין כן בהפקר לעולם כל שהיו הפקר שעה אחת הרי הן פטורין לעולם מתרומות ומעשרות, ובלבד שיהא קודם מירוח דלאחר מירוח כיון שכבר נגמר חיוב הפירות בתרומות ומעשרות, שוב לא חייל בהו שום פטורא, אבל עיקר פטורו לא תלי במירוח ושעת חובה.

ולפי זה גם לענין דין פטור הפקר, דנתבאר דאין עיקר חלות פטורו תלוי בהשעת חובה, ורק אם העיסה הויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, א"כ הלא צריך להיות דינו, דמשעת נתינת המים ואילך, דכבר הויא עיסה השייכה לדין חלה, א"כ ממילא דשייך בה גם חלות הדין פטור של הפקר, וצריכה היא גם להפטר לעולם על ידי זה, וכמו דקי"ל גבי תרומות ומעשרות דמשעת הבאת שליש חייל בהתבואה פטורא דהפקר ונפטרת לעולם מתרומות ומעשרות, וא"כ הכי נמי גבי חלה משעת נתינת המים, כיון דתרווייהו חד דינא להו, דהויין בכלל דין תרומות ומעשרות וחלה, ורק דמיחסר בהו חיובא.

ולפי זה צ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם הפקיר עיסתו עד שלא גלגלה וזכה בה ואח"כ גלגלה חייבת, דמבואר מזה דהכל תלוי רק בגלגול, וגם אם הפקירה לאחר נתינת המים אם אך זכה בה קודם גלגול חייבת, וצ"ע דמאי שנא מתבואה שלפני מירוח דהפקר פוטר בה...

אלא דנראה, דבאמת לא דמי כלל דין נתינת המים לדין הבאת שליש, וחלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דאע"ג דבתרווייהו הוי דינא דחל בהו קריאת שם דתרומות ומעשרות וחלה וחיובא לית בהו, מ"מ ביסוד ועיקר דינם שני ענינים נפרדים הם, דהבאת שליש יסוד דינא הוא בדין חיובא בתרומות ומעשרות, וביאור דין זה הוא, דהנה בחיובא דתרומות ומעשרות בעינן שני דברים, 'דגנך' וזהו עצם המחוייב בתרומות ומעשרות, ו'דיגונך', דבלא מירוח לא מתחייבי, ועל זה הוא דנאמר דין הבאת שליש, דבהכי הוא דחשוב 'דגנך', וזהו כל יסוד דינא של תבואה שהביאה שליש, דנשלם בה הדין של דגנך האמור בחיובא דתרומות ומעשרות, וזהו ג"כ טעמא דחל בה קריאת שם דתרומות ומעשרות, משום דנשלם בה דין דגנך לענין החיוב, ונמצא דיסוד דינה של הבאת שליש שמועיל שיחול הפרשה דתרומות ומעשרות הוא זה מדיני החיוב של תרומות ומעשרות, מה שאין כן בדין חלה כל דין חיוב חלה תלוי רק בשם עיסה, וחלות שם עיסה תלוי רק בגלגול לבד, ונתינת המים אינה שייכה כלל לדין החיוב של חלה, ויסוד הדין דנתינת המים נראה דהוא זה דין הנאמר במסויים לענין דין הפרשה דחלה, דמשעת נתינת המים חל בה קריאת שם דחלה, אע"ג דלענין החיוב לא חייל בה עוד מידי, ואין נתינת המים מועלת כלל לזה, מ"מ חל בה קריאת שם, וכדאיתא בירושלמי שם והובא ברמב"ם בפ"ח מבכורים שם דהא דכיון שנותנת המים מגבהת חלתה הוא זה מקרא ד'ראשית עריסותיכם', ופירושו דאע"ג דלענין החיוב לא חשיבא אכתי שום שעת חובה כלל, מ"מ זהו גזירת הכתוב ד'ראשית עריסותיכם' דחל בה מ"מ הפרשה דחלה.

אשר לפי זה נראה, דלענין הדין דהפקר שפיר חלוקין הן נתינת המים והבאת שליש זה מזה, דנראה דגם בתרומות ומעשרות דהפקר פוטר בהם לעולם גם שלא בשעת חובתן, וכל תבואה שהביאה שליש כיון דשייך בה דין תרומות ומעשרות חייל בה פטורא דהפקר, מ"מ אין זה משום טעמא דחלות קריאת שם של תרומות ומעשרות, דאין דין חלות קריאת שם שייך כלל לחלות דין הפקעה ופטור, וכל דין הפקעה ופטור שייך רק לחלות חובתן של תרומות ומעשרות, והא דמועיל שיעורא דהבאת שליש לענין חלות פטור הפקר, הוא משום דכל שהביאה שליש הרי נשלם בה דין דגנך האמור לענין חיובא, ומשום הכי הוא דחל בה פטורא דהפקר, וא"כ כל זה לענין הבאת שליש שהוא שיעור האמור לענין חובת תרומות ומעשרות, מה שאין כן בשיעורא דנתינת מים דחלה, דכל דינו הוא רק לענין חלות קריאת שם של חלה, אבל אין זה שייך לדין חובת חלה, ולענין חובת חלה דינה כקמח דאינה בכלל עיסה כלל, א"כ ממילא דלא חייל בה גם פטורא דהפקר, כיון דאינה בת מינה של עיסה האמורה לענין חובת חלה.

אשר לפי זה שוב נוכל לומר כמו שכתבנו מקודם, דדין פטור הפקר האמור בחלה ילפינן ליה מתרומות ומעשרות, ושוה הוא ממש לפטור הפקר האמור בתרומות ומעשרות לכל מילי, דלעולם הפקר פוטר בה, ולא תלי כלל בדין שעת חובתה, ומ"מ כל שלא גלגלה כיון שאינה בת מינה של עיסה האמורה בחובת חלה אין ההפקר פוטר בה, וממילא דדין פטור הפקר שבחלה הוא רק בשהפקירה בשעת גלגולה, ומ"מ אינו תלוי בדין שעת חובתה, ומיושב היטב לשון הרמב"ם שכלל דין הפקר ברישא, להשמיענו שפטורו הוא רק בהפקר של שעת גלגול, ומ"מ בסיפא השמיטה משום דאין דינו תלוי בשעת חובתה, וכמו שנתבאר".