לו: - מה מברכים על שוקולד פרה עם עוגיות?

  • הרב נעם מלכי

מה מברכים על שוקולד פרה עם עוגיות? / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

לכל מי ששאל את עצמו: מתי כבר נגיע באמת להלכות ברכות (אחרי הכל זהו שיעור במסכת ברכות), אנו שמחים לומר שהנה הגענו. כולנו מזהים את התמונה שמופיעה למעלה, ובטח כבר שאלנו את עצמנו - מה יש לברך על חטיף זה? סביר להניח, שרובנו פשוט מברכים ברכת 'שהכל' ('הרי זה שוקולד, לא?'; 'שהכל פוטר את הכל, בכל מקרה...' ועוד). במסגרת השיעור הפעם ננסה לברר מה יש לברך עליו, תוך כדי עיסוק בסוגיות הקשורות לנושא.

הסוגיה

אומרת הגמרא:

"גופא: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מיני מזונות. ואיתמר נמי, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שהוא מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מיני מזונות. וצריכא. דאי אשמעינן כל שהוא - הוה אמינא משום דאיתיה בעיניה, אבל על ידי תערובות לא, קמשמע לן כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו - הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים אין, אבל אורז ודוחן לא משום דעל ידי תערובת, אבל איתיה בעיניה נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות, קמשמע לן כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות, לאפוקי אורז ודוחן דאפילו איתיה בעיניה לא מברכינן בורא מיני מזונות" (ברכות לו: - לז.).

מדברי רב ושמואל עולות שתי הלכות הנוגעות לדברים העשויים מחמשת מיני דגן[1]:

1. כל דבר העשוי מחמשת מיני דגן - ברכתו 'בורא מיני מזונות'. הגמרא אומרת כי רב ושמואל היו צריכים לומר לנו הלכה זו, כדי להוציא מכלל זה אורז ודוחן שברכתם אינה 'בורא מיני מזונות'[2].

2. כל דבר המכיל בתוכו אחד מחמשת מיני דגן - ברכתו 'בורא מיני מזונות'. הגמרא אומרת כי רב ושמואל היו צריכים לומר לנו הלכה זו, כדי שיהיה ברור שזאת הברכה גם כאשר מדובר על תערובת של מיני דגן בשאר רכיבים.

לאור גמרא זו נשאלת השאלה, מדוע הימצאות מין דגן בתוך מאכל מסוים, הופכת את ברכתו של אותו מאכל ל'בורא מיני מזונות'? מה מיוחד במיני הדגן שברכתם יכולה לבוא על חשבון ברכתם של דברים אחרים?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להקדים ולהבהיר נקודה יסודית בדיני ברכות: עם כל הרצון הטוב, העובדות הן כי אין שוויון בין כל סוגי המאכלים ובהחלט ישנם מאכלים ה"מופלים לרעה" לעומת מאכלים אחרים. לדוגמה: פירות שבעת המינים קודמים לשאר הפירות; בפירות שבעת המינים עצמם - יש הקודמים לאחרים; ישנה קדימות בברכות בין מאכלים שונים; כידוע, פת פוטרת את כל מה שנאכל בתוך הסעודה (טוב, כמעט את הכל); ובנוסף, מאכל המורכב מאחד מחמשת מיני דגן פוטר מאכלים אחרים שאינם כאלה (לא כל דבר, אך את רוב הדברים הוא פוטר).

כיצד 'פועל' דין זה? נראה כי ניתן להבינו באחת משתי דרכים:

עיקר וטפל

אומרת המשנה:

"הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" (ברכות מד.).

המשנה אומרת, כי מי שמונחים לפניו שני מיני מאכלים ואחד מהם הוא העיקר והשני טפל לו, יש לברך רק על העיקר וברכה זו פוטרת אותו מברכה על המאכל השני.

ונראה כי ניתן להעלות שני הסברים לדין זה:

א. הדבר הטפל כלל אינו זקוק לברכה. חכמים תקנו ברכות רק על דברים המהווים את עיקר הארוחה, והם לא תקנו ברכה על אכילת דברים טפלים.

ב. הברכה על העיקר פוטרת גם את המאכל הטפל מברכה (וכאילו שברכתו זהה לזו של העיקר).

לשאלה זאת יש גם מספר נפקא-מינות:

כתב הרמ"א:

"הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה, הינו שאוכלן ביחד או שאוכל העקר תחילה. אבל אם אוכל הטפל תחילה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחילה כדי שלא ישתה אַלִבָא רֵיקָנָא, או שאוכל גרעיני גֻדְגְדָנִיוֹת למתק השתיה, מברך על האכל תחילה אף-על-פי שהוא טפל לשתיה, ואינו מברך עליו רק 'שהכל' הואיל והוא טפל לדבר אחר" (אורח-חיים סי' רי"ב, סעיף א).

כלומר, לדעתו ברכת העיקר פוטרת את הטפל רק כאשר מברכים אותה לפני אכילת הטפל, אך אם מתחילים באכילת הטפל - יש לברך עליו (אמנם, בשל היותו מאכל טפל הוא מחייב ברכת "שהכל" בלבד, אך מכל מקום יש לברך עליו). לעומת זאת, המ"ב מביא דעות אחרות בעניין:

"עיין במגן-אברהם ובבאור הגר"א שהקשו כמה קשיות על זה, ומסיק המגן-אברהם לדינא דאין חילוק בזה, וגם באליה-רבה הביא בשם בה"ג וכל-בו שכתבו בהדיא שאפילו אם הטפל חביב עליו מברך על העקר לבד. והטעם, דאף שהטפל חביב עליו בעצם יותר מכל מקום עתה איננו אוכלו רק בשביל העיקר שבשבילו התחל האכילה ובלתו לא היה אוכל הטפל כלל. ועיין שם עוד דכל זה אפילו בשאין ברכותיהן שוות וגם אין אוכלן ביחד, ובפרט כשברכותיהן שוות או שאכלן ביחד בודאי מברך על העיקר לבד" (שם, ס"ק ה).

ואם-כן לדעתם, אין לברך על הטפל גם כאשר אוכלים אותו לפני העיקר. ממה נובעת המחלוקת?

ייתכן כי המחלוקת נעוצה בשאלה שהעלינו לעיל: אם נבין שהטפל כלל איננו מצריך ברכה (הבנה א') - אזי גם אם אוכלים אותו לפני העיקר הוא עדיין טפל ובתור שכזה הוא פטור מברכה (החולקים על הרמ"א). לעומת זאת, אם נאמר שהוא מצריך ברכה אך ברכת העיקר פוטרתו (הבנה ב') - ברור כי יש לאוכלו רק לאחר שבירכנו על העיקר[3] (רמ"א).

ומכאן, נחזור לדיוננו לגבי תבשיל המכיל מיני דגן. על-פי מה שאמרנו לעיל, אפשר לומר שבמקרה שלנו זה בעצם אותו הדין: כאשר דבר מורכב מכמה מרכיבים ואחד מהם הוא מין ממיני דגן, מפאת חשיבותו של הדגן - הדגן הופך להיות המרכיב העיקרי לעומת שאר הרכיבים שהנם משניים לדגן, ולכן הברכה עליו פוטרת את שאר המרכיבים מברכה. גם כאן ניתן ללכת באחת משתי הדרכים לעיל: או ששאר המרכיבים כלל אינם צריכים ברכה (כי הם טפלים), או שברכת 'בורא מיני מזונות' פוטרת גם אותם, למרות שברכתם שונה. במילים אחרות, דין זה איננו דין מיוחד לחמשת מיני דגן, אלא הוא דוגמה לדין כללי יותר של עיקר הפוטר טפל, המובא במשנה לעיל.

ואולם, נראה כי הסבר זה איננו כֹה פשוט, וזאת בעיקר בגלל הקושיות הבאות:

א. מפשט המשנה לגבי עיקר וטפל (ובהמשך נראה שכך אכן נפסק), משמע שהיא מדברת על שני מיני אוכלין המונחים לפניו אשר אינם מעורבים זה בזה. לעומת זאת, רב ושמואל דיברו על "כל שיש בו מחמשת המינין" ומשמע שמדובר על מאכל שמורכב, בין היתר, ממיני דגן, ולא על מין דגן המונח לפניו בנוסף ל'סתם' מאכל.

ב. אם אכן מדובר באותו דין, מדוע היו צריכים רב ושמואל לומר לנו אותו? מדוע הגמרא לא מקשה על כך, שדין זה נאמר כבר במשנה?!

מאכל חדש

לאור קושיות אלו, נראה כי יש להציע הסבר נוסף ל'דרך-פעולתו' של דינם של רב ושמואל. ייתכן כי בניגוד למקרה עליו דברה המשנה, שם הפְטור מברכה על הטפל' 'עובד' באחד מהאופנים שהצענו, במקרה שלנו ההסבר הוא אחר. רב ושמואל לא התכוונו לומר כי שאר המרכיבים של המאכל כלל אינם מצריכים ברכה, או שהברכה על הדגן פוטרת אותם. כוונתם הייתה שבמקרה שהדגן מעורב עם מרכיבים אחרים בתוך מאכל אחד, אין להסתכל על המאכל כעל שני דברים נפרדים שנמצאים יחד, אלא כעל מאכל אחד. כאשר באים לקבוע מהי ברכתו של אותו מאכל, הולכים אחרי המרכיב העיקרי שבו - וזהו אותו מין דגן. לכן, ברכתו של מאכל המורכב מחמשת מיני דגן ומרכיבים נוספים היא 'בורא מיני מזונות' ולא ברכה אחרת, מכיוון שהימצאות מין דגן בתוך מאכל הופך אותו להיות מאכל של חמשת מיני דגן, למרות שיש בו מרכיבים נוספים. במילים אחרות, כאשר הדגן מרכיב מאכל חדש בנוסף לשאר המרכיבים - הם יוצרים מבחינה מציאותית מאכל חדש של מיני דגן, ולא רק מהבחינה ההלכתית (כמו שברור שלא ניתן לומר שלחם מורכב ממים, שמן וחיטה, אלא ברור מה העיקר בו ומה הטפל. הלחם הוא מאכל של דגן למרות שיש בו מרכיבים נוספים).

ואם כן, ראינו שלש אפשרויות (או אם תרצו - שתי אפשרויות שאחת מהן מתפצלת גם היא לשתים...) להבין את דינם של רב ושמואל:

1. המוצרים הנלווים למיני הדגן אינם מצריכים כלל ברכה, גם כאשר הם מעורבים.

2. ברכת 'בורא מיני מזונות' פוטרת את שאר המרכיבים במאכל.

3. המאכל כולו מוגדר כמאכל אחד של מיני דגן וממילא ברכתו היא ברכת 'בורא מיני מזונות'. אין להסתכל על הדגן ושאר המרכיבים כשני מרכיבים נפרדים, אלא על כל המאכל כעל מאכל אחד.

נפקא מינות

I. מה יהיה הדין במקרה ובו אדם מעדיף דווקא את המרכיבים שאינם מיני דגן[4]? האם גם אז יברך 'בורא מיני מזונות', או שמא במקרה כזה דינו שונה? במילים אחרות, האם הגדרת עיקר וטפל הנה הגדרה אובייקטיבית (וחכמים קבעו בשבילנו מה עיקר ומה טפל), או סובייקטיבית (ועיקר וטפל אלו מושגים המשתנים מאדם לאדם)?

נראה כי הדבר תלוי בהסבר בו נבחר לדינם של רב ושמואל:

אם נאמר שדינם של רב ושמואל הוא רק דוגמה לדין המובא במשנה שיש לברך רק על העיקר ולא על הטפל[5], נראה כי הדבר ניתן לשינוי מאדם לאדם. מהמשנה שם משמע, שעיקר וטפל הינם משתנים הנתונים לשיקולו של האדם, ויתכן כי במקרה ושני אנשים אוכלים מליח ופת, אחד אוכל את המליח כדי שיילווה לפת והשני אוכל את הפת רק כדי להעביר את המליחות של המליח - כל אחד מהם יברך ברכה שונה. הראשון יברך 'המוציא' ולא יברך על המליח, ואילו השני יברך על המליח ולא על הפת. על פי הסבר זה, גם רב ושמואל לא קבעו שמיני דגן חשובים יותר בצורה מוחלטת, אלא פשוט נקטו בדוגמה מצויה. אם בכל זאת יהיה מי שיאהב יותר מרכיב אחר שאינו ממיני הדגן, עליו יהיה לברך את ברכתו של אותו מרכיב על המאכל כולו.

לעומת זאת, אם נסביר את דינם של רב ושמואל על-פי הגישה השנייה שהצענו, כלומר שזהו דין מיוחד לתערובת של מיני דגן עם שאר דברים והוא שונה מהדין של המשנה, נראה כי הדין יהיה שונה. לפי הסבר זה, החידוש בדינם של רב ושמואל הוא, כי בניגוד למקרה של עיקר וטפל עליו דברה המשנה - ובו הדבר נתון לשיקולו של המברך, במקרה של תערובת מין דגן בשאר מאכלים - אין זה נתון לשיקולו של המברך ותמיד המאכל יהיה מוגדר כמאכל שברכתו 'בורא מיני מזונות'. זאת משום שעל-פי הסבר זה, עצם ההימצאות של הדגן במאכל מגדיר את המאכל - כמאכל של דגן מבחינה מציאותית, ולא רק הלכתית[6].

II. נפקא-מינה אחרת יכולה להיות בשאלה מהי הכמות הנדרשת של מיני דגן, ההופכת מאכל מסוים למאכל שברכתו 'בורא מיני מזונות'. אם נבין כי מדובר בסעיף משנה לדין 'עיקר וטפל' - ייתכן והכמות איננה משנה, וכל עוד הדגן הוא הדבר העיקרי מבחינת המברך הוא יברך 'בורא מיני מזונות' (שהרי מה שקובע הוא - מה העיקר מבחינתו). לעומת זאת, אם מדובר בדין מיוחד המגדיר כל מאכל המורכב ממיני דגן, כמאכל של מיני דגן - ייתכן ויש צורך ליחס מסוים בין כמות הדגן לשאר המרכיבים על מנת שהוא יוכל להגדיר את המאכל כמאכל של מיני דגן.

III. נפקא-מינה נוספת עולה מדברי התוספות:

"... ואם לדבק בעלמא אינו צריך[7] לברך 'בורא מיני מזונות'. וטוב להחמיר ולגומעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך" (לו: תוספות ד"ה כל שיש בו).

התוספות דנים במקרה בו הדגן הוא בעל תפקיד משני ביותר במאכל, והוא בא רק כדי לדבק את שאר המרכיבים זה לזה. במקרה כזה פוסקים התוספות כי אין הדגן משפיע על הברכה של אותו מאכל, ואין מברכים עליו 'בורא מיני מזונות'. לכאורה, נראה שהתוספות הבינו כמו ההבנה השניה לעיל שהדגן מגדיר את המאכל כולו כמאכל דגן, וכדי לעשות זאת עליו להיות בעל תפקיד חשוב במאכל ולא רק 'לדבק בעלמא'. לעומת זאת, נראה כי אם הם היו נוקטים כהבנה הראשונה, הדבר היה צריך להיות תלוי בדעתו של האוכל וגם דיבוק יכל להיות חשוב (אמנם, אפשר בכל זאת לומר שזה נכון גם לאפשרות הראשונה, אלא שחכמים קבעו שאדם לא יכול להגדיר כעיקר, משהו שבא רק 'לדבק בעלמא').

בהקשר זה אומרת הגמרא:

"אמר רבא: האי ריהטא - דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות, מאי טעמא - דסמידא עיקר; דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: אידי ואידי בורא מיני מזונות, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים - מברכין עליו בורא מיני מזונות" (ברכות לז:).

כלומר, בתחילה רבא חילק בין מאכל שעיקרו קמח ומיעוטו דבש, לבין מאכל שעיקרו דבש ומיעוטו קמח. על המאכל הראשון הוא פסק שיש לברך 'בורא מיני מזונות' כיוון שה'קמח עיקר', ואילו על המאכל השני יש לברך 'שהכל' כיוון שעיקרו דבש. למסקנה אומר רבא, שברכת שניהם 'בורא מיני מזונות' - וזאת על פי דינם של רב ושמואל. מהו פשר שינוי זה בדעתו של רבא?

נראה כי ניתן להסביר את הגמרא בדרך הבאה: ייתכן ובהו"א רבא הבין שכאשר יש מאכל המורכב ממיני דגן ושאר מרכיבים, יש לנקוט את הכלל שבמשנה ולבדוק מה העיקר ומה הטפל. למסקנה אומר רבא, שאין דין המאכל דומה למקרה של המשנה, אלא כל עוד יש במאכל מין דגן - הם מגדירים אותו כמאכל של מיני דגן וברכתו 'בורא מיני מזונות'.

דרך נוספת להבין את דברי רבא היא לומר שגם בהו"א וגם למסקנה היה ברור לרבא שמיני דגן הופכים כל מאכל למאכל שברכתו 'בורא מיני מזונות'. אולם, בהתחלה סבר רבא כי יש צורך שרוב המאכל יהיה ממין דגן, ואילו למסקנה הוא הסיק על פי רב ושמואל, שגם מיעוט של מיני דגן מספק לצורך זה.

ההלכה

פסק השו"ע:

"חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדרה הריפות וגרש-כרמל ודיסא, ואפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל" (אורח-חיים סי' ר"ח, סעיף ב).

ובמשנה ברורה:

"הרבה יותר מהם. הטעם: כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי, הוא העיקר. ועיין לקמן בסעיף ט ובמשנה ברורה שם לעניין השיעור שיתחייב לברך על המחיה.

אלא לדבקו וכו'. רוצה לומר, שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעד הלב, רק שיהא התבשיל מדבק, לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה" (שם ס"ק ז-ח).

אם נחזור לעניין שבו פתחנו, ברור כי העוגיות הנמצאות בשוקולד דנן אינן נמצאות שם "לדבק בעלמא" אלא מהוות מרכיב חשוב. ממילא, בניגוד למה שרובנו היינו חושבים - ברכתו תהיה 'בורא מיני מזונות' ולא 'שהכל'[8].

בתיאבון!



[1] למי ששכח... חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל.

[2] לגבי אורז, ההלכה למעשה שונה מהרושם הראשוני שעולה כאן, אך אין זה נושאנו הפעם. הגמרא עוסקת בכך בהמשך ובעז"ה גם אנו.

[3] במקרה שאוכל את הטפל ראשון, ראינו שתי אפשרויות: מברכים עליו 'שהכל', או שכלל לא מברכים עליו. לכאורה, ניתן היה להעלות אפשרות נוספת, והיא לברך עליו את ברכתו של העיקר. אם אכן הוא 'זוכה' לברכת העיקר במקום הברכה המקורית שלו (כהבנה ב'), לכאורה היה צריך לברך עליו את ברכת העיקר אפילו כשאוכלים אותו קודם. נראה כי צריך לומר שגם הרמ"א לא הבין שברכת הטפל הופכת להיות זהה לברכת העיקר בצורה מוחלטת, כי אם שברכת העיקר מוציאה אותו ידי חובה, גם אם היא לא זהה לברכה שלו. יש אם כך, רק 3 אפשרויות ולא 2.

[4] במקרה שלנו, אדם שאוהב דווקא את השוקולד ולא את העוגיות, ואוכל את העוגיות בעל כרחו.

[5] בין אם נבחר בהסבר הראשון או השני.

[6] מי שיאמר שמבחינתו העיקר הנם שאר המרכיבים, יהיה דומה למי שיאמר שאצלו העיקר בלחם זה המים או השמן...

[7] בגליון הש"ס מעיר, כי 'אינו צריך' זה בעצם 'אינו רשאי' - כי אחרת זוהי ברכה לבטלה!

[8] נציין, שכך אמר לנו הרב שלמה לוי כאשר הצגנו בפניו את השוקולד המדובר.