לז. - ברכת מעין שלוש

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

ברכת 'מעין שלש' / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

אומרת הגמרא:

"...דתניא: זה הכלל כל שהוא משבעת המינים - רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש. ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: 'עקיבא! עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת'. אמר לו: 'רבינו, אף על פי שאתה אומר כן, וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים'. רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת - רבן גמליאל אומר שלש ברכות, וחכמים אומרים ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים ולא כלום"[1] ברכות לז.- : ).

כלומר, לדעת רבן גמליאל, על אכילת אחד משבעת המינים, או על אכילת אחד מחמשת מיני דגן שאינו נאכל כפת - יש לברך ג' ברכות (='ברכת המזון'), ואילו על פרי 'פשוט' שאינו משבעת המינים - יש לברך ברכה אחת 'מעין שלש' (= 'על המחיה'). לעומת זאת, לדעת חכמים, על אכילת אחד משבעת המינים, או על מאכל העשוי ממין דגן יש לברך ברכה אחת מעין שלש, ועל פירות שאינם משבעת המינים יש לברך 'בורא נפשות'.

את הסבר המחלוקת מביאה הגמרא בהמשך:

"מאי טעמא דרבן גמליאל? דכתיב (דברים ח): 'ארץ חטה ושעורה וגו'', וכתיב: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' וגו'', וכתיב (דברים ח): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך'" (ברכות מד.).

כלומר, לדעת רבן גמליאל הפסוק: 'ואכלת ושבעת וברכת' מוסב על כל מה שנכתב לפניו, וזה כולל גם לחם וגם את שבעת מיני דגן[2].

לעומת זאת, חכמים סוברים:

"ורבנן - 'ארץ' הפסיק הענין" (שם).

ומסביר רש"י:

"ארץ הפסיק העניין - ולא קאי 'וברכתָ' אלא אלחם דסמיך ליה " (שם ד"ה ארץ).

ממשיכה הגמרא:

"אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינין - בתחלה מברך עליו 'בורא מיני מזונות', ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא משבעת המינין - בתחלה מברך 'בורא פרי העץ', ולבסוף ברכה אחת מעין שלש" (שם).

להלכה, פסק השו"ע:

"על חמשת המינים, שהם גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה, מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש. חמשת מיני ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עימהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליהם 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה'. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל" (אורח-חיים סי' ר"ח, סעיפים א-ב).

וכתב המשנה-ברורה:

"מברך לאחריהם וכו' - שמתוך חשיבותן שנשתבחה בהן ארץ-ישראל כדכתיב בקרא" (שם ס"ק א).

דאורייתא או דרבנן?

אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר (דברים ח): 'ואכלת ושבעת וברכת' - זו ברכת הזן, 'את ה' א-להיך' - זו ברכת הזמון, 'על הארץ' - זו ברכת הארץ, 'הטובה' - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג): 'ההר הטוב הזה והלבנון', 'אשר נתן לך' - זו הטוב והמטיב" (ברכות מח:).

אם-כן, הגמרא לומדת כי ברכת המזון הינה מדאורייתא[3]. לאור זאת נשאלת השאלה, מה דינה של ברכת 'על המחיה'? האם גם היא מדאורייתא, או שמא 'רק' מדרבנן?

כמובן שיש לשאלה זו השלכות מעשיות: מה דינו של מי שמסופק האם בירך 'על המחיה'? האם עליו לחזור ולברך כדין המסופק אם בירך ברכת המזון ('ספיקא דאורייתא לחומרא'), או שמא יש לו להימנע מלברך, על פי הכלל ש'ספק ברכות להקל'.

אפשרות ביניים היא לומר שישנם מקרים בהם החובה לברך ברכה 'מעין שלש' היא מדאורייתא, ומקרים אחרים בהם הברכה הינה מדרבנן בלבד. המשמעות לכך תהיה במקרה שאדם רוצה להוציא את חברו ידי חובה, ורמת החיוב של שניהם שונה (כידוע, הרוצה להוציא את חבירו בברכה חייב להיות מחויב בברכה באותה רמה כמו חבירו, או יותר).

כתב הטור:

"כתב הרמב"ם: כל הברכות כולן אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים. ונראה דוקא ראשונה שהיא מדרבנן דנפקא לן מסברא שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, אבל ברכה אחרונה מעין ג' דשבעת המינין דאורייתא היא דמסמיך ליה אקרא - חוזר, וכן נראה מדבר הלכות גדולות" (אורח-חיים סוף סימן ר"ט).

כלומר, הטור אומר במפורש כי ברכת 'מעין שלש' היא מדאורייתא ממש כמו ברכת המזון.

לעומת זאת, כתבו תלמידי ר' יונה:

"ונראה למורי הר נר"ו דברכת מעין שלש אינה אלא מדרבנן ומביא ראיה מדאמרינן שאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא דתמרי נמי מיזן זייני, ואם איתא דברכה אחת מעין שלש היא מן התורה האיך היה אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא. אלא ודאי אינה אלא מדרבנן לפיכך אם אמר במקומה ברכת הזן כיון שהזכיר ברכת מזון יצא" (לב. בדפי הרי"ף, ד"ה ונראה).

כלומר, לדעתם דינה של ברכת 'על המחיה' אינו כברכת המזון, וחיובה הוא מדרבנן בלבד. ראייתם של תלמידי רבנו יונה היא מדברי הגמרא בפרק ראשון (יב.) האומרת כי מי שבירך ברכת המזון לאחר אכילת תמרים יצא ידי חובה. אומרים תלמידי רבנו יונה: אם תוקפה של ברכת 'על המחיה' הינו מדאורייתא, לא ניתן היה לצאת ידי חובה אפילו בדיעבד על ידי ברכה אחרת. לעומת זאת, מכיוון שמדובר בברכה מדרבנן, ניתן לומר שחכמים תיקנו מראש שבדיעבד ניתן יהיה לצאת ידי חובה גם באמירת ברכת המזון.

ממשיכים תלמידי רבנו יונה וכותבים:

"ויש שהיו דוחין ואומרים כי מה שאמר שיצא ר"ל שאין צ"ל על העץ ועל פרי העץ שהיא כנגד הברכה הראשונה וכיון שאמר ברכת הזן יצא מזה אבל צריך לומר על העץ ועל פרי העץ שהיא כנגד הברכה הראשונה וכיון שאמר ברכת הזן יצא מזה, אבל צריך לומר ועל ארץ טובה ורחבה ואילך מפני שצריך לומר מעין שתי ברכות. ואין זה מתקבל דלשון יצא לגמרי משמע" (שם).

כלומר,ייתכן וכוונת הגמרא שאמרה שמי שבירך ברכת המזון יצא, הייתה שהוא יצא ידי חובה רק מחלק מהברכה ולא מכולה. ממילא אפשר לומר שברכת 'מעין שלש' היא מדאורייתא ואין כל קושיה מגמרא זו. ואולם תלמידי רבנו יונה דוחים הבנה זאת, ואומרים כי פירוש המילה 'יצא' הינו יצא ידי חובה לגמרי ולא רק חלק.

אולם, נראה כי ניתן לדחות את ראייתם של היש אומרים המובאים בתלמידי רבנו יונה, בדרך שונה מהדרך אותה מביאים תלמידי רבנו יונה. כפי שהסברנו לעיל, תלמידי רבנו יונה אומרים, כי אם אכן הייתה ברכת 'על המחיה' מדאורייתא - הגמרא לא הייתה אומרת שמי שבירך ברכת המזון במקום 'מעין שלש' יצא ידי חובה, ודבר זה ייתכן רק אם היא מדרבנן. נראה, כי בדבריהם הם מניחים שאם אנו אומרים שברכה מסוימת היא מדאורייתא, אזי חובה כי גם החיוב בברכה הוא מדאורייתא וגם נוסח הברכה. ואולם דבר זה אינו פשוט כלל וכלל. ייתכן, וגם כאשר יש חיוב מדאורייתא לברך ברכה מסוימת, עדיין הנוסח המדויק הוא מדרבנן.

המנחת חינוך כותב דברים אלה בפירוש[4]:

"ונראה דאף ברכה אחת (-בברהמ"ז) אין צריך מן התורה בנוסח ברכה, כי ברכה אם צריך בשם ומלכות מן התורה לא צריך ובודאי הוא מדרבנן... הכלל, דברכה מן התורה היא איזה דברים כפי צחות לשונו וצריך להזכיר כל מה שצותה התורה" (מנחת חינוך מצוה ת"ל).

עולה מדבריו בצורה ברורה ביותר, כי גם כאשר הברכה היא מדאוריתא, נוסח הברכה הוא מדרבנן. מן התורה יש חובה להזכיר דברים מסוימים בתוך הברכה, אך כל אחד יכול להזכירם בדרכו שלו, וחכמים באו וקבעו נוסח אחיד לכולם.

ואולם, על קביעה זאת זו קצת קשה, שהרי כלל ידוע הוא ש'כל המשנה ממטבע שקבעו חכמים לא יצא ידי חובה'! על פי דברי המנחת חינוך לא ברור מדוע לא יצא, הרי מדאורייתא אין נוסח מסוים אותו יש לומר!

התירוץ על קושיה זו פשוט מאוד: הכוונה בכלל זה היא שהאדם לא יצא ידי חובת אמירת הנוסח מדרבנן, אך ידי חובת הברכה מדאורייתא הוא יצא.

וכך כותב המנחת חינוך בעצמו בהמשך:

"ובודאי אם משנה ממטבע שתקנו חז"ל לא יצא, היינו מדרבנן" (שם).

על פי דברים אלו, אפשר לומר שכאשר הגמרא אמרה שמי בירך על תמרים ברכת המזון יצא ידי חובה, כוונתה היתה שמדאורייתא הוא יצא ידי חובה משום שאין נוסח מסוים מדאורייתא, ובנוסף חכמים תיקנו שאדם יכול לצאת ידי חובה גם באמירת נוסח שונה.

הרמב"ם בפרק ח' מונה כמה וכמה ברכות, ביניהן גם את ברכת 'מעין שלש', ולאחר מכן כותב:

"כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך - אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים" (הל' ברכות פ"ח הל' יב).

משמע מדבריו באופן ברור כי הוא סובר שברכת 'על המחיה' היא מדרבנן, וכן כי במקרה של ספק אין לחזור ולברך אותה.

מעמדה של ברכת 'על המחיה'

כפי שראינו, ברכת 'על המחיה' מכונה גם 'ברכה אחת מעין שלש' מפני שהיא נתקנה כנגד ברכת המזון המכילה שלש ברכות[5]. נשאלת השאלה, מהי המשמעות לכך שברכה זו הינה 'מעין ברכת המזון'? האם הכוונה היא שזו ברכה אחרת לגמרי הדומה או מזכירה בתוכנה בלבד את ברכת המזון, או שמא יש כאן יותר מכך? האם יש ביניהן קשר הדוק יותר?

ייתכן והדבר נתון במחלוקת רבן גמליאל וחכמים שהזכרנו קודם. כפי שראינו, רבן גמליאל לומד שישנה חובה לברך על כל הפירות ברכה 'מעין שלש', והוא לומד זאת מסדר הפסוקים:

"ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה'
א-להיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח', ח-י).

כלומר, רבן גמליאל מציב את הפירות ואת הלחם במעמד שווה, ומבין שחובת הברכה על שניהם נובעת מאותו פסוק.

לעומתו חכמים שאומרים ש'הפסיק העניין', מבינים כי יש כאן דין שונה מזה של ברכת המזון. לדעתם התורה ציותה 'וברכת' רק בנוגע ללחם, וממילא ברכת 'על המחיה' היא ברכה בעלת מעמד שונה מזה של ברכת המזון, ואולי אף משמע קצת מדבריהם שהם סוברים שהיא 'רק' מדרבנן.

על פי זה אפשר לומר, כי לדעת הטור ברכת 'על המחיה' היא ממש ברכת המזון - רק בנוסח שונה מעט, ואילו לדעת הרמב"ם, זו ברכה שונה לגמרי בעלת נוסח דומה לזה של ברכת המזון. יתכן כי לשאלה זו תהיה נפקא-מינה לדין, כפי שנראה לקמן.

מבנה ברכת 'על המחיה'

כתב ערוך השלחן:

"ונקראת ברכה מעין ג' לפי שבה כלולים כל ג' ברכות של ברכת המזון, כיצד? 'על המחיה' - הוא מעין ברכת הזן, וכן בפירות ויין 'על העץ' ו'על הגפן' ו'על ארץ חמדה' - הוא מעין ברכת הארץ, 'רחם' - הוא מעין בונה ירושלים, 'כי אתה ה' טוב ומטיב' - הוא מעין ברכת הטוב והמטיב שתקנו רבנן. ובאמת כתב הרמב"ם בפ"ח שיש שנהגו כי אין צ"ל רק מעין ג' ולא מעין ד', אמנם הטור כתב שכן הוא בכל הנוסחאות ונקראת מעין ג' על ג' ברכות של תורה שבברכת המזון וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל" (סי' ר"ח, סעיף ב).

כלומר, נחלקו הרמב"ם והטור האם יש צורך להזכיר בברכת 'על המחיה' את הטוב והמטיב. ייתכן וכל אחד מהם אזיל לשיטתיה בנוגע למעמדה של ברכת מעין שלש. כפי שראינו לעיל, הרמב"ם סובר כי ברכת 'על המחיה' הינה ברכה מדרבנן כנגד ברכת המזון, ואם כך ברור מדוע חכמים ראו צורך לתקן ברכה כנגד הברכות שהן מדאורייתא בלבד ולא כנגד הברכה הרביעית שהיא מדרבנן. לעומתו, הטור שסובר שברכת מעין שלש היא מדאורייתא, ולפי מה שהצענו קודם יש לה דין של ברכת המזון ממש, ממילא גם בה חכמים הוסיפו את 'הטוב והמטיב' ממש כשם שהוסיפו זאת בברכת המזון.



[1] כמובן, שבמונח 'לא כלום', אין הכוונה שלא צריך לברך כלל, אלא כפי שמסביר רש"י (ד"ה ולא כלום): "כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום, אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין".

[2] יש לברר מאין לומד רבן גמליאל שגם על ה' מיני דגן שלא נעשו לפת יש לברך ג' ברכות.

[3] יש לציין כי קיימת מחלוקת בראשונים האם כל הברכות הללו הינן מדאוריתא, או רק חלקן, אולם אין זה מעניינו כעת.

[4] אמנם המנחת-חינוך כותב זאת לגבי ברכת המזון, אך העיקרון אותו הוא קובע, נכון גם לעניינו.

[5] לגבי ברכת 'הטוב והמטיב'- אין זה מעניינו כעת וייתכן ונעסוק בכך בעתיד.