לחם משנה | 3

א. פתיחה

בשיעור 39 עסקנו בדין בציעת המצה בליל הסדר, וממנה הסתעפנו לדיון בדין "לחם משנה" בשבת הנזכרת אף היא במסגרת סוגית "בציעת הפת" בברכות לט, ב. בשיעור זה נשוב לנקודת המוצא שלנו בדיון, ונשלים את עיוננו בדין של בציעת פרוסה ושלימה בליל הסדר כרקע הכרחי לדיון, נפתח בסיכום קצר של הדיונים אודות חיוב לחם משנה ביום טוב, ומשם נשוב לדיני ליל הסדר. נדגיש שבחרנו להתמקד בנושא מהזווית של סוגית ברכות לט, ב, ובעיקר להצביע על קריאות שונות של סוגייתנו המשתקפות בשיטות הלכתיות שונות בספרות הגאונים. ברם, מסגרת השיעורים שלנו אינה הבמה לבירור מקיף של הנושא כולו. אני מפנה את המעיין המעוניין להרחיב יותר בנושא "לחם משנה" ביום טוב, לספרו של הרב פרופ' יוסף תבורי, פסח דורות, פרק 5 העוסק בלחם משנה.

אזכור מפורש של חיוב "לחם משנה" מצוי בספרות חז"ל רק ביחס לשבת. השאלה אודות חיוב דומה ביום טוב, נדונה לראשונה בספרות הגאונים, בתשובת רב נטרונאי גאון:

ושאילו מקמי רב נטרונאי: ביום טוב צריכין לבצוע על שתי ככרות, או לא.

והתיב הכי: היו יודעים שצריכין אנו לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כדרך שצריכין אנו לבצוע בשבת. מה טעם, מפני שבשבת עצמה לא נתחייבו ישראל לבצוע על שתי ככרות אלא משום מן, שכיון שלא ירד {מן} בשבת הוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה, ואמר רבי אבא (שבת קיז סע"ב) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת וכו', ובימים טובים נמי, כיון שלא ירד מן (ביום טוב) [כשבת], חייבין אנו לבצוע על שתי ככרות כשבת.

ומנין שלא ירד מן בימים טובים, שכך שנו חכמים (מכילתא ויסע) ששת ימים תלקטוהו, ר' יהושע אומר: למדנו (שאינו) [שלא היה] יורד {מן} בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו. ר' אלעזר המודעי אומר: למדנו (שאינו) [שלא היה] יורד {מן} בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר לא יהיה בו, ביום הכפורים מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו.

תשובות רב נטרונאי גאון, מה' י' ברודי, סימן קנט

רב נטרונאי בדבריו קובע להלכה שיש חיוב של "לחם משנה" ביום טוב כבשבת. הוא גם מורה לנו את הדרך שלדעתו יש לבחון שאלה זו. היות, וסוגית שבת קיז, ב, תלתה את חיוב "לחם משנה" בשבת באי ירידת המן, הרי שחיוב "לחם משנה" ביום טוב תלוי ועומד בשאלה האם המן ירד ביום טוב. רב נטרונאי מציין כמקור לכך את דברי המכילתא, ומדבריו נראה שיש מוסכמה תנאית אודות שביתת ירידת המן ביום טוב.[1]

בעלי התוספות אמצו את העמדה העקרונית של רב נטרונאי הרואה את ירידת המן ביום טוב כיסוד לקביעה האם יש לחייב "לחם משנה" ביום טוב. עם זאת, לעומת ההצגה המונוליטית של רב נטרונאי אודות מוסכמה תנאית גורפת בנדון, הם הצביעו על קיום מחלוקת מדרשים בעניין זה. במסגרת דיונם בפרשנות המושג "הכנה דרבה" בבבלי בתחילת מסכת ביצה, התוספות עמדו על כך שמפשטות הסוגיה עולה שהמן לא ירד ביום טוב, ועל כך העירו:

תימה דכאן משמע שהמן לא היה יורד בי"ט, כדפי' רש"י 'הששי' - הראוי להכנה, וזהו בחול. והא אמר ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן שבשבת לא היה יורד מן אבל בי"ט היה יורד

וי"ל דמדרשים חלוקין כדאיתא במדרש (מכילתא פ' בשלח) שבת לא יהיה (שמות טז) לרבות יום הכפורים לא יהיה בו לרבות י"ט שלא היה יורד בהן מן

ועי"ל דאפי' היה יורד בי"ט מ"מ בי"ט שחל להיות בע"ש לא היה יורד מדכתיב קרא בו ביום הששי ולא כתיב ששי משמע הששי המיוחד שהוא ראוי להכנה ולא בששי שהוא יום טוב.

תוספות מסכת ביצה דף ב עמוד ב[2]

אם כן, לדעת בעלי התוספות יש מחלוקת מדרשים האם המן ירד ביום טוב, שממנה נגזרת מחלוקת נוספת והיא האם יש חיוב "לחם משנה" ביום טוב. נבהיר במקצת את השאלה עומדת על הפרק. מחד גיסא, יום טוב הוא יום האסור במלאכה, ומכאן העמדה הגורסת שהמן שבת מירידה גם ביום טוב. מאידך גיסא, היות ויש היתר של "אוכל נפש" ביום טוב, הרי שיש מקום לעמדה שהמן ירד ביום טוב ובני ישראל הכינו אותו ביום טוב עצמו. נסיים בכך שהדעה רווחת בראשונים היא שיש חיוב "לחם משנה" ביום טוב, וכך פסק הרמב"ם:

בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן.

על רקע הדברים הנ"ל, נשוב לעיין בחיוב "לחם משנה" בליל הסדר. בשיעור 39 עסקנו בדברי רב פפא בסוגיה:

אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא - +דברים ט"ז+ לחם עני כתיב.

בבלי ברכות לט, ב

הרבה ראשונים אוחזים בעמדה הלכתית שדברי רב פפא קבעו חיוב הלכתי לבצוע על שלימה ופרוסה בליל הסדר, בכדי להביע באמצעות המצה הפרוסה את מעמד המצה כ"לחם עוני".[3] נוסיף, שהעמדה הרווחת בקרב גאוני בבל וחכמי ארצות האסלאם היא שבליל הסדר מביאים לשולחן שתי מצות בלבד, כאשר אחת מהן היא שלימה והשניה פרוסה. לשיטתם, למרות חיוב "לחם משנה" ביום טוב, בליל הסדר אנו מביאים פרוסה מפאת אופיה של המצה כ"לחם עוני".

כך מובא בשם רב שרירא גאון:

רב שרירא ז"ל... והלכ' רווחת היא בכל מקום שאין בוצעין בשבת ובימים טובים אלא על שתי ככרות ובליל פסח על אחת וחצי והן כמו שתי ככרות משום לחם עוני שהיא החצית, וביום אסור דקי"ל ההוא לחם עוני בזמן אכילת הפסח ופסח אינו נאכל אלא בלילה וכתיב תאכל עליו מצות לחם עוני על הפסח לחם עוני והוא בלילה שאני ביום דלא צריך פסח ולא צריך לחם עוני

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רכב

ובפירוש רבנו חננאל לברכות לט, ב:

הכל מודים בפסח שכתוב בו 'לחם עוני', שמניח פרוסה לתוך שלמה, ובוצע בפרוסה כמו העני שאין לו לחם שלם ובוצע בפרוסה. ודרשינן נמי 'לחם עוני', דלא ליבצע אתרתי כשאר ימים טובים, אלא ימעט מתרתין שלימין דצריך בשבת וימים טובים

פירוש רבנו חננאל, ברכות לט, ב, מה' מכון לב שמח עמ' פג-פד

וכן בהלכות הרי"ף:

אמר שמואל לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה [דף קט"ז ע"א] אף כאן בפרוסה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת דא"ר אבא [ברכות ל"ט ע"ב] חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הילכך בצעינן אחדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלמתא ובצע דאמר רב פפא [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה

רי"ף מסכת פסחים כה, ב

וכך גם פוסק הרמב"ם:

ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר (דברים ט"ז) 'לחם עוני' - מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

רמב"ם חמץ ומצה ח, ו

סיכומו של דבר, העמדה ההלכתית של חכמי צפון אפריקה וספרד במאות 12-11 היא שיש לבצוע בליל הסדר על שלימה ופרוסה.

לעומתם, יש אסכולה רחבה בספרות הראשונים הגורסת שיש לקיים את דין "לחם משנה" גם בליל הסדר בבציעה על שתי מצות שלימות, כמו בכל ליל יום טוב. יחד עם זאת, אף בעלי עמדה זו גרסו שיש לקיים את דינו של רב פפא לבצוע על פרוסה בליל הסדר מדין 'לחם עוני', וכך התפתח מנהג להביא לשולחן ליל הסדר שלש מצות. המקור הקדום ביותר המזכיר נוהג זה הוא סדר רב עמרם גאון:[4]

ואוחזין שתי ככרות שלמות ופרוסה מאותן פרוסות שהגביהן ואמר עליהם מצה זו, ובוצע.

ומנין שאנו חייבין לבצוע על שתי ככרות ביום טוב, שהרי אחז"ל לא היה המן יורד להם לישראל ביום טוב, וכיון שלא היה יורד, נעשה יום טוב כשבת, וחייב לבצוע על שתי ככרות ביום טוב. לפיכך אוחז שתי ככרות ופרוסה ובוצע פרוסה משתי ככרות. כמו שאמרו חז"ל אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא, מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב. ואחר שיבצע ומברך המוציא לחם מן הארץ, חוזר ומברך לאכל מצה, ומטבל בחרוסת ואוכל.

סדר רב עמרם גאון, מה' דניאל גולדשמידט, עמ' קטז

עמדה מעיו זו, שיש להביא שלש מצות לשולחן ליל הסדר מצויה בכל מרחבי ספרות ההלכה האשכנזית.[5]

שיטת ביניים בין השיטות הנ"ל, מתועדת בספרות הגאונים. שיטה זו מבחינה בין ליל הסדר שחל בחול לבין ליל הסדר שחל בשבת. המקור הקדום ביותר המתעד שיטה זו הוא הלכות גדולות:

אמר רב פפא (ברכות לט ב) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מאי טעמא (דברים טז, ג), לחם עוני כתיב ביה. והיכא דמיקלע פסחא בליליא דשבתא בצע על תרתי ופרוסה.

הלכות גדולות, א', מה' ר"ע הילדסהימר ירושלים, עמ' 293

וכן מופיע בסידור רב סעדיה גאון:

וכשהגיע ראש החבורה לגאל ישראל ושתו, יטלו ידיהם ויברכו על נטילת ידים ויקח בידו ככר וחצי ויברך המוציא, ואם היה ליל שבת יברך על שתי ככרות וחצי

סידור רב סעדיה גאון עמ' קמה

בספרות הגאונים ישנו חיבור המתעד חילוקים הלכתיים בין ארץ ישראל לבין בבל. החיבור מצוטט על ידי ראשוני אשכנז, והוא שרד בכמה כתבי יד, שמהם הוא פורסם על ידי ר"מ מרגליות ורב"מ לוין. החילוק הבא לא מופיע בעדי הנוסח אך מצוטט עלי ידי ראשוני אשכנז:

ובחילוף ניהוג כתוב ... אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניחין פרוסה בין שתי שלימות ובחול פרוסה ושלימה ומברכין עליה שתי ברכות, ואנשי ארץ ישראל בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ובוצע.

ראבי"ה סימן תקכה

לפי האמור בחילוף זה, היו בנדון שלנו מנהגים שונים בבבל ובארץ ישראל. בארץ ישראל לא הבחינו בין ליל הסדר שחל בחול לבין ליל הסדר שחל בשבת, ובשניהם בוצעים על שלימה ופרוסה, ואילו מנהג בבל היה לבצוע על פרוסה ושלימה כאשר ליל הסדר חל בחול, ואילו כאשר הוא חל בשבת לבצוע על שתי שלימות ופרוסה.

לאחר שסקרנו את השיטות השונות בענין 'לחם משנה' בליל הסדר נגש לניתוח המחלוקת. נעמוד על האופן בו השיטות השונות  פירשו את סוגית ברכות לט, ב, ועל התפיסות השונות של בעלי השיטות.

בעלי השיטות השונות פירשו בצורות שונות את היחס בין דברי רב פפא לבין מימרת רבי אבא המבואים בסמיכות בסוגית ברכות לט, ב:

אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא – (דברים ט"ז) לחם עני כתיב.

אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא – (שמות ט"ז) לחם משנה כתיב.

בבלי ברכות לט, ב

בעלי השיטה שיש לבצוע בכל ליל סדר על שלימה ופרוסה, ראו במימרת רבי אבא מקור לחיוב של 'לחם משנה' אף ביום טוב. המימרה שלו הובאה בכדי לציין את ייחודו של ליל הסדר. דהיינו, על אף שבכל יום טוב יש חיוב של 'לחם משנה' כפי שעולה מדברי רבי אבא, בכל זאת אנו מקיימים את מימרת רב פפא בליל הסדר, משום דין 'לחם עוני' המיוחד למצה. קריאה זו בסוגיה מפורשת בדברי הרי"ף:

הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת דא"ר אבא [ברכות ל"ט ע"ב] חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת

רי"ף מסכת פסחים כה, ב

בדברי הרי"ף מפורש כי דברי רבי אבא הובאו בכדי לציין את חיוב 'לחם משנה' ביום טוב, ובכדי להנגיד בין שאר ימים טובים לבין ליל הסדר.

לעומת זאת, כפי שהעיר הראבי"ה, יש מן הגאונים שפירשו את דברי רבי אבא כמוסבים על שבת בדווקא, ועל רקע זה, פירשו שדבריו הובאו בסוגיה בכדי להתייחס ל'לחם משנה' בליל הסדר שחל בשבת:

ובברכות אמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מפני שדרכו של עני בפרוסה. ויש גאונים מפרשים דאדלעיל קאי, דאף על גב שבשבת בעי לחם משנה, פסח הבא בשבת מצותו לפרוס אחד מן השנים. ויש גאונים מפרשים דאיום טוב קאי, אבל כשבא בשבת בעינן שתי שלימות מלבד הפרוסה.

ראבי"ה סימן תקכה

לדברי הראבי"ה, הגאונים שלא הבחינו בין ליל הסדר שחל בחול לבין ליל הסדר שחל בשבת, פירשו שדברי רבי אבא הובאו בכדי להדגיש שאף כאשר ליל הסדר חל בשבת, בוצעים על פרוסה ושלימה, ודין 'לחם עוני' גובר על דין 'לחם משנה' בשבת. לעומתם, בעלי השיטה הדרושים שתי שלימות ופרוסה בליל הסדר, פירשו שדברי רבי אבא הובאו בסוגיה בכדי להגביל את דברי רב פפא לליל הסדר שחל בחול. לעומת זאת, בליל הסדר שחל בליל שבת, מפאת חיוב 'לחם משנה', יש להוסיף שלימה נוספת בכדי לקיים הן את חובת 'לחם עוני' והן את חובת 'לחם משנה". סיכומו של דבר, השיטות השונות משקפות קריאות שונות של היחס בין מימרת רב פפא לבין מימרת רבי אבא.

לאמתו של דבר, ההבדל בין השיטות נעוץ גם בהסבר יסוד הדין של בציעה על פרוסה בליל הסדר. ניתן לפרש את יסוד הדין בשתי דרכים. אפשר לומר שבציעה על הפרוסה בליל הסדר מסמלת את אופיה של המצה כ'לחם עוני', בכך שכאשר אנו בוצעים עליה, אנו לא בוצעים על לחם משנה. על ידי הימנעות מבציעה על שתי שלימות, אנו מפגינים את אופיה של המצה כ'לחם עני'. עוד ניתן להציע, שיסוד הדין הוא שהפרוסה של העני נחשבת עבורו כשלימה. דהיינו, יש קיום של 'לחם משנה' בליל הסדר, והפגנת 'לחם עוני' נעשה על ידי הבאת פרוסה לשולחן המוצגת כשלימה.[6]

נראה ששתי תפיסות אלו עומדות בשורש המחלוקת האם לדרוש להביא שלימה נוספת בליל הסדר שחל בליל שבת. בעלי השיטה שסברו שיש להביא שלימה נוספת סבורים כצד הראשון, דהיינו, שבליל הסדר אנו לא מקיימים את דין לחם משנה. לכן, סברו בעלי שיטה זו שיש להגביל את הדין של פרוסה ושלימה רק לליל הסדר שחל בחול. במקרה זה, היות וחיוב ''לחם משנה' הוא חיוב של יום טוב והמצה היא לחמה של יום טוב זה, דין 'לחם עוני' מפקיע את דין 'לחם משנה'. ברם, כאשר ליל הסדר חל בשבת, אין בכוח דין 'לחם עוני' להפקיע את חיוב 'לחם משנה' של שבת, ולכן בכדי לקיים את שני הדינים, עלינו להביא פרוסה בתוספת שתי שלימות. באשר ליסוד הסברה שאף בליל הסדר שחל בשבת יש להביא רק פרוסה ושלימה, ניתן להציע מספר הסברים אפשריים. ייתכן ובעלי שיטה זו אוחזים כצד השני לעיל, שהפרוסה נחשבת כשלימה עבור העני. היות ודין 'לחם משנה' מתקיים גם בפרוסה ושלימה, הם סברו שהוא הדין גם ביחס לדין 'לחם משנה' של שבת. עוד ייתכן, שאף הם מודים שהפרוסה אינה נחשבת כשלימה, אך ייתכן ולדעתם דין 'לחם עוני' גובר אף על דין 'לחם משנה' של שבת.

בזאת אנו מסיימים את עיוננו בסוגית בציעת הפת בברכות לט, ב, ובמסתעף ממנה לדיני בציעת הפת בשבת, יום טוב וליל הסדר. בשיעורים הקרובים נעסוק ברשימת נושאים משיקים בין מערך 'ברכות הפירות' לבין מערך 'ברכות הלחם'. במקביל לעיוננו בסוגית בציעת הפת, שבמסגרתה עסקנו בשאלה על איזו פת לברך, נעבור לליבון סוגית קדימה בברכות הפירות. משם נעבור לעיין בדיני עיקר וטפל ובדין הברכה על דברים הבאים בסעודה מחמת הסעודה.