לחם משנה #1

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 39 – לחם משנה #1
 

א. פתיחה

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בדיני בציעת הפת בליבון סוגית בבלי ברכות לט, ב, ובמקבילתה בתלמוד הירושלמי. בשיעור זה , נעיין בהמשך סוגית הבבלי הדנה בבציעת הפת בליל הסדר ובשבת. היסוד העולה בסוגיה הוא שיש משמעות לצורת הפת ולמספר הככרות עליהם בוצעים בסעודה, והם  מבטאים את מאפייניה של הסעודה הנאכלת. יסוד זה תואם דברים שהזכרנו בעבר שהפת מהווה מעין "ברומטר" לסעודה הנאכלת יחד עמה. הדיונים אודות ייחוד בציעת הפת בסעודות שבת וחג מושתתים על תפיסה שהסעודות הנאכלות בימים אלו שונות מהותית מסעודות ימות החול. נעקוב בשיעור זה אחרי דיוני הסוגיה ונעמוד על ייחודן של סעודת שבת וליל הסדר.

ב. פרוסה ושלימה בליל הסדר

סוגית "פרוסה ושלימה", שאותה ליבנו בשיעור 37, מסתיימת בדברי רב נחמן בר יצחק, אמורא בן הדור הרביעי:
אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא. דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע.
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך.
אמר ליה: מה שמך?
אמר ליה: שלמן.
אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים.
בבלי ברכות לט, ב
כהמשך לדברי רב נחמן בר יצחק, הסוגיה מביאה את דברי רב פפא, אמורא בן הדור החמישי:[1]
אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע.
מאי טעמא – (דברים ט"ז) לחם עני כתיב.
שם
הסבר הסוגיה לדברי רב פפא, מתבסס על הבנה שהביטוי "לחם עוני", מתפרש כלחמו של העני. לאמתו של דבר, באשר לפרשנות המונח "לחם עוני" יש ארבעה הסברים בסוגית בבלי פסחים קטו, ב. הסבר הסוגיה לדינו של רב פפא, מושתת על אחד ההסברים שם בברייתא:
דבר אחר: לחם עני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה – אף כאן בפרוסה.
בבלי פסחים קטו, ב
עמדנו בשני השיעורים הקודמים על תכונת הפרוסה מול השלימה. עתה נצרף לזה תכונה נוספת, העומדת בבסיס הזיהוי שבין פרוסה לבין לחמו של העני. בשיעור 37 עמדנו על כך שניתן לעמוד ממקורות חז"ל שונים על כך שככר לחם שלם שימש כמזון לסעודה.[2] העני האוכל פרוסה מחלק ככר שלימה בין סעודות, שמשמעה הפשוט הוא אכילת כמות קטנה יותר של פת בכל סעודה. החלוקה בין הסעודות כרוכה בחוסר הביטחון של העני באשר ליכולתו לספק את מזונו בסעודה הבאה, ולכן הוא מצמצם את כמות אכילתו ומותיר לסעודה הבאה. הנמנע מלסיים את אכילת הככר והמתחיל סעודה באכילת פרוסה (היבשה יותר מככר שלימה), מבטא אכילת עוני.
הרמב"ן מציין שפשטות דברי רב פפא היא שיש חובה לבצוע על פרוסה בליל הסדר, בכדי לבטא את אופייה של המצה כ"לחם עוני":
ומה שאמרו הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע, דבר פשוט הוא דבוצע המוציא על הפרוסה קאמר, ודומיא דפליגי בשאר ימות השנה מודים בפסח, וכן הוא ברור שעליה מברך לאכול מצה, דלחם עוני בכזית דמצה כתיב, ועוד שכל המצות שמברך עליהן ברכת הנהנין בכזית אחד הוא מברך שתים, כדעביד בברכת היין של קידוש היום, וכן במאן דמקדש אריפתא מברך אתרתי ובוצע חדא בציעה, וכן אמרור היכא דליכא שאר ירקי מברך בפה"א ולאכול מרור בכזית ואוכל, וכן באוכל את הפסח ואוכל את הזבח ואוכל מנחות בירושלים כדקתני בתוספתא בפרקין[3]
חידושי הרמב"ן ברכות לט, ב
ברם הוא מציין שרב האי גאון הסתפק בכך:
אבל ראיתי שכתב הגאון ז"ל אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמין מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמין לא צריך להניח פרוסה לתוך שלמה אלא בוצע לו על שני ככרות ככל שאר ימים טובים, והדין פירושא מקרב טפי, אלא מיהו מנהגא בעלמא בלילי פסחים שמניחין פרוסה לתוך שלימה ובוצע, ולא ידעינן אי בדוקא נהוג הכי או כי היכי דסליק אדעתי' (ו)פשט, אלו דברי הגאון.
שם
הרמב"ן מעיר על דברי רב האי, תוך שהוא בוחן את כוונת הגמרא כאשר היא מציינת לתכונה של "לחם עוני":
ומתחלה [היה] קשה עלי משום דאמרינן מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא דאלמא מצוה הכי וקביעותא הוא למפרוס מ[נ]הון, ואשכחינן לעיל (ל"ח א') בענין טרוקני דאמר רב אשי אדם יוצא ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא, ולאו למימרא דצריך טרוקני לכתחלה משום עוני [אלא] כל היכי דמעלי לחם נפק ביה, והלכך בהביאו לפניו פתיתין ושלמין לא צריכינן לחשיבותא דשלם לדברי הכל, אלא בוצע בפרוסה דהיא עוני הואיל ואיתיה קמיה, ולאו דמחייבינן לאיתויי וליפטר בהכי, אלא לחם עוני דחובה לאפוקי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הוא, אלא כיון דמנהגא הוא הכי עבדינן למפרס ולאקבועי מצוה בפרוסה.
שם
על אף הספק האם יש חובה לבצוע על פרוסה בליל הסדר, הן רב האי והן הרמב"ן מציינים שמנהג העולם הוא להקפיד לבצוע על פרוסה. נוהג זה מתקיים כיום בתחילת ליל הסדר באמצעות "יחץ" –  בו אנו חוצים מצה שלימה ובכך יוצרים במכוון פרוסה. הנוהג של "יחץ" לא מצוין במפורש במקורות חז"ל, והוא מבוסס ככל הנראה על הקביעה שפרוסה הינה לחמו של עני. באשר למשמעותה, נעיר שבנוסף לכך ש"יחץ" יוצר פרוסה בשביל לבצוע עליה בהמשך הסדר, שהחבאת אוכל והסתרתו, מבטאים באופן עמוק מצב נפשי של עוני. מקרב אנשים שחוו רעב, דוגמת ניצולי מחנות המוות בזמן השואה, יש רבים הנוהגים לשמור אוכל בצד, מתוך החוויה הקשה של מחסור אותה הם חוו. הסימבוליות של "יחץ" מתבהרת כאשר אנו מצרפים אותה לאכילת האפיקומן בהמשך הסדר. אכילת הפרוסה המוסתרת בסוף הסדר מבטא את התהליך העמוק שליל הסדר מבטא, של היציאה מעבדות לחירות. בתחילת הלילה אנו חיים כעבדים השומרים פרוסה לסעודה הבאה, ובסופה אנו נוהגים כבני חורין האוכלים את הפרוסה המוסתרת ומבטאים ביטחון שיהיה להם אוכל לסעודה הבאה.[4]
דברי רב פפא בסוגייתנו עוררו דיון רחב בראשונים באשר לקיום "לחם משנה" בליל הסדר. פשטות לשון רב פפא המדבר על הנחת פרוסה בתוך שלמה הוא שלפני הבוצע מונחים שתי מצות. ברם, רש"י עורר את השאלה אודות קיום "לחם משנה", ולכן קבע שיש להביא שתי שלימות בנוסף לפרוסה:
אף כאן בפרוסה - לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתי, משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות.
רש"י פסחים קטז, א
דברי רש"י מבוססים על הנחה שיש חיוב של "לחם משנה"  ביום טוב, וממילא גם בליל הסדר. לכן, קודם שניכנס לעובי הקורה בליבון מספר המצות בליל הסדר, נעבור לשלב הבא בסוגיה העוסק בחובת "לחם משנה" בשבת.

ג. "לחם משנה" בשבת

בעקבות דברי רב פפא, סוגית ברכות לט, ב, ממשיכה:
אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא - +שמות ט"ז+ לחם משנה כתיב.
בבלי ברכות לט, ב
דברי רבי אבא מובאים בסוגיה מקבילה בבבלי שבת קיז, ב, בתור מימרה פותחת של סוגיה קצרה על חיוב "לחם משנה". מסתבר שדברי רבי אבא נאמרו במקור כמימרה עצמאית, ושובצו בסוגית ברכות על ידי העורך. כפי שנראה בהמשך, יש פרשנים שפירשו את המימרה כמימרה עצמאית, בצד פרשנים שפירשו אותה במסגרת סוגית ברכות כמתייחסת לדברי רב פפא.
רבי אבא מבסס את חובת "לחם משנה" בסעודות שבת, על פרשת המן, תוך שהוא מפרש את המונח "לחם משנה" במשמעות של שני לחמים. במבט ראשון, דבריו מוקשים מאד ודורשים הסבר. שכן, לכאורה קשה למצוא מקור בפרשת המן הכפול שירד בערב שבת לחיוב של "לחם משנה" בסעודות שבת. שהרי שיעור המן מדי יום ביומו היה עומר לגולגולת. שיעור המן הכפול שירד בערב שבת לא ביטא שום שינוי בכמות האוכל העולה על שולחנם של אוכלי המן בשבת, שהרי שני העומרים שירדו ביום שישי חולקו בין סעודות יום שישי לבין סעודות השבת. טרם שנשיב על שאלה זו, נעיין בהמשך הסוגיה המתארת מנהגים שונים של אמוראים בבציעת "לחם משנה". כפי שנראה, אלו מבטאים תפיסות שונות של "לחם משנה".
אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא.
רבי זירא הוה בצע אכולא שירותא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: והא קא מתחזי כרעבתנותא!
אמר [ליה]: כיון דכל יומא לא קעביד הכי, והאידנא קא עביד - לא מתחזי כרעבתנותא.
רב אשי מתאר את רב כהנא כאוחז בידיו שני לחמים אך בוצע רק על אחד מהם. משמעות הדבר שהוא אכל רק ככר אחת בסעודה. מאליה עולה השאלה אודות פשר הדבר, לשם מה לנקוט בשני לחמים אם בוצעים רק אחד מהם. ואכן, הסוגיה מעידה על נוהגו של רבי זירא לבצוע "אכולא שירותא". רבותינו הראשונים נחלקו באשר להסבר נוהג זה. רש"י מפרש:
אכולה שירותא - פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת.
רש"י ברכות לט, ב
רש"י מרחיב יותר בפירוש לשבת:
פרוסה גדולה, ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה.
רש"י שבת קיז, ב
מדברי רש"י עולה שלדעת רבי זירא, יסוד הדין של "לחם משנה" הוא לבצוע פרוסות גדולות ולאכול כמויות גדולות יותר מאשר בסעודת חול. יסוד זה משתקף בבירור בסוגיה עצמה בדיון שבין רבינא לבין רב אשי, האם נוהגו של רבי זירא מבטא "רעבתנותא".[5] הרשב"א חולק על פירושו של רש"י, ועם זאת נראה שהיסוד של רש"י מקובל עליו:
רבי זירא בצע אכוליה שירותיה, פי' רש"י ז"ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכולה סעודה, ואינו מחוור בעיני חדא דלא הוה ליה למימר אכולה שירותא אלא בצע כולה שירותא, ועוד דא"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו בעה"ב בוצע, ועוד דבר הלמד מענינו הוא דאמר ר' חייא צריך לבצוע על שתי ככרות אלא ודאי הכי פירושו בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול והא מחזי כרעבתנותא והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכין כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא, וכן פי' ר"ה גאון ז"ל וז"ל אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי ואי בצע להו לתרוייהו אפי' לכולה שירותיה כר' זירא שפיר דמי.
חידושי הרשב"א ברכות לט, ב
בעוד שלדעת רש"י, רבי זירא בצע פרוסות גדולות מככר אחד, לשיטת הרשב"א, רבי זירא בצע את שתי הככרות. מחלוקתם היא כיצד לפרש את דברי הגמרא. ברם, באשר ליסוד הדין, הם תמימי דעים שלדעת רבי זירא דין "לחם משנה" מתפרש כחובה הלכתית לאכול ארוחה מדושנת יותר בשבת מאשר בימות החול. שכן, בציעת כל הככרות משמעה אכילת הככרות שנבצעו, ובכך יש יסוד משותף לשי הפירושים, והוא שלדעת רבי זירא יש לאכול בסעודת שבת כמות גדולה יותר מאשר בסעודות חול. באשר לשאלתנו לעיל, כיצד נלמד דין זה מהמן, נביא כאן את דברי בעלי התוספות, שפירשו שביום שישי ירדה כמות כפולה של מן עבור ארוחות השבת:
ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות פי' כפולות כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד וכשבאין לאפית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה
דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק כב
 ובאשר ליסוד שיטת רב כהנא, מסתבר שהוא רואה בדין "לחם משנה" יסוד אחר. כפי שציינו לעיל, ככר מסמלת את כמות המזון של סעודה. יסוד דין "לחם משנה" לדעת רב כהנא, הוא להביא לשולחן מזון שתי סעודות, וזאת בכדי להפגין שניתן לאכול ככר אחת בשלימותה, ואין צורך לשמור עבור הסעודה הבאה. הככר השניה המובאת לשולחן, מסמלת את השפע הקיים בביתו של אדם מישראל שטרח בערב שבת ואוכל בשבת. מדברי המהר"ם מרוטנברג עולה בבירור שהוא הבין כך את יסוד דין "לחם משנה", ולכן פסק שחיוב "לחם משנה" הוא רק בסעודה הראשונה והשניה שיש לאחריהם סעודה נוספת, אך שדי בככר אחת בסעודה שלישית:
לחם משנה שני העומר לאחד. מכאן מוכיח ר' מאיר דרוטנבור"ק שצריך לבצוע בשבת בסעודה שלישית בככר אחד שלם שהרי ביום שישאר לכל אחד ב' עמרים ומן העומר עשו ב' לחמים הרי ד' לחמים א' היה נאכל בערב שבת בליל שבת השני בבקר השלישי הרי שנשאר עוד ככר אחד שלם בסעודה שלישית:
פירוש הריב"א על התורה שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק כב[6]
הקשר שבין יסוד זה לבין פרשת המן, מבואר היטב בתשובת הרשב"א בשם הרא"ש:
וכתב הרא"ש ז"ל ורבו הדעת מהחכמים איך יעשה המוציא והטוב והנכון לעשות כרב הונא[7] דנקיט תרתי ובצע בחדא פירוש דנקט לזכר לחם משנה ובצע חדא זכר שהאחד לבו ביום והשני מתקיים למחר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו:
שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תקל
מדברי הרא"ש עולה שיסוד דין "לחם משנה" הוא שככר אחת נאכלת עבור הסעודה הנאכלת, והככר השניה מסמלת את מזון הסעודה הבאה. הבאת הלחם הנוסף לשולחן השבת המסמל את השפע הקיים בביתו של אדם מישראל דומה ל"לחם משנה" של המן. שכן, בשונה מימות החול בהן נאסר על אוכלי המן להותיר למחרת, בשבת הם אכלו והותירו. הלחם הנוסף המובא לשולחן מבטא את הארוחה הבאה שלא מבאישה ואין בה רמה. ניטיב להבין יסוד זה לכשנעמיק את הבנתנו אודות הזיקה בין פרשת המן לבין השבת. הציווי הראשון לבני ישראל על השבת ניתן במסגרת פרשת המן. מסתבר שזאת משום שיש קשר מהותי משותף בין הרעיון העומד בבסיס המן ובבסיס השבת. הרי ברור לכל מעיין בפרשת המן שפרשה זו לא מסתפקת בתיאור האופן בו הקב"ה כלכל את בני ישראל במדבר אלא שהיא באה ללמד לקח לדורות אודות המקור של מזון האדם. הדברים מפורשים בספר דברים:
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם
דברים ח, ג
המיוחד במן שהוא "לחם היורד מן השמים" הוא שמדובר במזון שלא הושג הודות למאמצי האדם. הרעבון שבמן הוא המזווה הריק מדי ערב, שביטל לחלוטין את השליטה האנושית על סיפוק המזון ויצר תלות מוחלטת במוצא פי ה' הזן אותנו בחן בחסד וברחמים. חז"ל אפיינו באופן זה את המן בבבלי יומא:
"המאכלך מן במדבר למען ענתך",
רבי אמי ורבי אסי;
חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו,
וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.
אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין.
בבלי יומא עד, ב
וברש"י שם על אתר – "אין לו פת בסלו - אוכל היום ודואג על למחר". ניתן לעמוד על יסוד זה מתוך פרשת המן עצמה. התורה מתארת חלק מן העם שיצא ללקוט בשבת, וזאת למרות שהיה להם מזון לאותו יום. המכילתא מתארת שהם יצאו ללקוט עבור יום המחרת:
ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה
רבי זריקה אומר מכאן שלש סעודות בשבת
לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית
אמרו לו משה רבינו נצא בשחרית
אמר להם אכלוהו היום
אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים
אמר להם כי שבת היום לה' ומה ת"ל היום לא תמצאוהו בשדה
אמרו בקע לבן של אבותינו באותה שעה שהיו אומרים הואיל ולא מצאנוהו היום שמא לא נמצאהו למחר
אמר להם היום הזה אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו מחר.
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ד
בדומה לאכילת המן המסמלת את האכילה להיום, כך גם אכילת השבת מתוארת על ידי משה רבנו כאכילה של היום – "אכלוהו היום". בששת ימי המעשה אדם טורח על מזונותיו, ואינו מסתפק בסיפוק צרכיו המידיים אלא מנסה להשיג יותר מאשר הוא זקוק לו לאותו יום. זאת משום שהעתיד הלא נודע מאיים עלינו, ואנחנו מנסים להשיג ביטחון על ידי כך שאנחנו צוברים יותר ממון ממה שאנחנו זקוקים לו. אנחנו נודדים למחוזות רחוקים כדי להבטיח את עתידנו. החברה המודרנית יצרה כלים כלכליים רבים, דוגמת פנסיה וביטוחים שונים, שכל מטרתם השגת ביטחון כלכלי ויצירת מרחב ביטחון מירבי בעתיד הלא נודע. לעומת מאפיין זה של ימות החול, היות ויום השבת הוא יום בו לא ניתן לפעול למען השגת מזונות, לכן הוא יום בו אנחנו חיים את ההווה. כפי שמשה רבינו אמר לבני ישראל בפרשת המן: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). אנו עוצרים בשבת את מסכת נדודינו המרחיקות אותנו מחוויית ההווה לכל מיני מחוזות רחוקים. היסוד המשותף של אכילת המן ושל אכילה בשבת הוא ששניהם מגשימים רעיון זהה – "אכלוהו היום".
על אף מחלוקת האמוראים ביחס ליסוד הדין של "לחם משנה", היסוד הנ"ל משותף לשתי השיטות. לשיטת רב כהנא, אנחנו יוצרים "אכילה של היום" בכך שאנחנו מפגינים בסעודות השבת שיש שפע לשבת כולה, ולכן ניתן לאכול ללא דאגה שלא יוותר מזון עבור הסעודה הבאה. לשיטת רבי זירא, "אכילת היום" מופגנת בכך שאוכלים אכילת שפע המפגינה ביטחון שיש לנו מזון, ולא נוהגים כדרך העני המקמץ באכילתו ושומר פרוסה לארוחה הבאה.
נוסיף שנראה שיש יסוד דומה לדין אכילת שלש סעודות בשבת. בזמן חז"ל, היה נהוג לאכול מדי יום שתי סעודות. תוספת הסעודה השלישית בשבת נלמדה מדברי משה רבינו בפרשת המן, בה הוא חזר שלש פעמים על המילה "היום" – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות טז, כה). בדומה ל"לחם משנה", תוספת הסעודה מבטאת חוסר דאגה ליום המחרת. ניתן לאכול יותר מהרגיל ואין צורך לחסוך עבור יום המחרת. נראה שזהו פירוש דברי הגמרא בביצה:
תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו.
תלמוד בבלי ביצה, טז, א
רב תחליפא מורה לנו שחשבון ההוצאות של שבת הוא חשבון נפרד מזה של ימות החול, ןמכאן נגזר דין שלש סעודות שניתן לאכול בשבת ללא דאגה למזונות יום המחר.
רבי נחמן מברסלב היטיב לבטא את היסוד שפיתחנו כאן בליקוטי מוהר"ן:
ויאמר משה אכלוהו היום... ולמדו רבותינו ז"ל מכאן, שחייב לאכול שלש סעודות בשבת כי תלתא
"היום" כתיבי. נמצא, שעל כל סעודה משלש סעודות כתיב "היום", לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת, רק בשביל היום. כי לפעמים אוכלים בשביל שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר, אך בכל סעודה של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום, היינו סעודה זו לא בשביל קודם ולא בשביל אחר כך
ליקוטי מוהר"ן סימן קכה
מפי עמיתי הרב יעקב נגן הי"ו, שמעתי שזוהי משמעות האמירה ששבת היא "מעין עולם הבא". אנחנו טורחים בעולם הזה למען העתיד, למען העולם הבא. ברם, בעולם הבא עצמו לא נטרח עבור העתיד משום שנהיה בו. לכן שבת מוגדרת כ"יום שכולו לחיי העולמים".

ד. להמשך הדרך

עקבנו בשיעור זה אחרי הככרות העולים על שולחננו בליל הסדר ובסעודות השבת. עמדנו על משמעות המעבר מ"יחץ" ל"צפון", המבטא מעבר מעבדות לחירות. בנוסף, עמדנו על משמעות "לחם משנה" ושלש סעודות, ועל מאפייני סעודות השבת כאכילת היום. בשיעור הבא, נמשיך את עיוננו בליבון דין "לחם משנה" ובמספר המצות בליל הסדר.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] מדברי הראבי"ה סימן תקכה, נראה שהוא גרס בסוגיה את דברי רב פפא לאחר מימרת רבי אבא על לחם משנה בשבת. ברם, נוסח זה לא מופיע באף אחד מעדי הנוסח של הסוגיה, ובכולם דברי רב פפא מובאים לפני דברי רבי אבא. לאפשרות שדברי רב פפא לא מתייחסים למחלוקת לעיל על פרוסה ושלימה אלא על לחם משנה, ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 288 הערה 66.
[2] ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 278-275.
[3] הרמב"ן קובע שיש לברך המוציא על הפרוסה ומתווכח עם ראשונים שסברו שיש לברך המוציא על השלימה ואת ברכת "על אכילת מצה" על הפרוסה, משום שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ראה: ברכות לט, ב, תד"ה הכל מודים.
[4] אני שב ומפנה לדברי ר"ש ליברמן, שצוטטו בשיעור 37, אודות הנוהג להביא ככר שלימה לשולחן בסיום האוכל, וזאת בניגוד לעני המשייר פרוסה עבוד הסעודה הבאה.
[5] עיין בבלי שבת קיג, א, בקביעת הסוגיה שיש חובה לשנות את מלבושי השבת ממלבושי החול. הסוגיה קובעת שבמידה ואין לאדם בגדים מיוחדים עבור שבת, שישלשל את בגדיו. בדומה לדיון סוגייתנו האם אכילה יתירה בשבת מבטאת 'רעבתנותא', הסוגיה שם מעוררת ששלשול בגדים הוא 'רמות רוחא'. בשתי הסוגיות מופיע תירוץ דומה: "כיון דכל יומא לא קעביד הכי, והאידנא קא עביד - לא מתחזי כרעבתנותא" (בסוגית ברכות), "לא מיתחזי כרמות רוחא" (בסוגית שבת).
[6] ראה גם מרדכי שבת רמז שצז.
[7] בסוגייתנו הגרסה היא רב כהנא אך הרא"ש גרס רב הונא.