לח:-לט. - ספק ערלה בחוץ לארץ

  • הרב ברוך וינטרוב

ספק ערלה בחוץ לארץ (לח:-לט.)

א. ספיקא מותר, ודאה אסור

בסיום הסוגיה הדנה בספק ערלה, בדף לט., מביאה הגמרא את שאלתו של רבי זירא לרב אסי:[1] כיצד ניתן לומר מחד גיסא, שערלה אסורה בחו"ל מהלכה למשה מסיני, ומאידך גיסא לסבור כי ספק ערלה הותר בחו"ל? הגמרא אומרת כי רבי אסי "אישתומם כשעה חדא", ואז השיב כי שמא כך נאמרה ההלכה - "ספיקא מותר, ודאה אסור".

מסקנה זו הִנָּהּ אחד הנדבכים החשובים במחלוקת הגדולה בראשונים אם הכלל הידוע "ספקא דאורייתא לחומרא" הנו דאורייתא או דרבנן, כלומר: האם העיקרון שכאשר עומד לפנינו ספק איסור תורה עלינו להחמיר הנו הלכה שמקורה בתורה, או שמא מן התורה הספקות מותרים, וחכמים הם שאסרו אותם. בשיעור שלפנינו נעיין בראיה שהביאו הראשונים מסוגייתנו למחלוקת זו, בתשובות השונות שניתנו לה, ובמשמעותן לאיסור ערלה בחו"ל.

ב. קושיית הרשב"א על הרמב"ם

במספר מקומות פוסק הרמב"ם כי דין ספקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן בלבד, ומדאורייתא אין חיוב להחמיר בספקות. הנה לדוגמה פסקוֹ בהלכות טומאת מת (פ"ט הי"ב):

ואין טמא מת מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי. אבל כל הספיקות, בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות, אין להם אלא מדברי סופרים.

על שיטה זו של הרמב"ם הקשה הרשב"א (תורת הבית, בית רביעי שער ראשון) מסוגייתנו: אם כן, מדוע השתומם רבי אסי זמן רב קודם שהשיב, ואף מתשובתו משמע שזוהי הלכה למשה מסיני מיוחדת, שספקה מותר? והרי אליבא דהרמב"ם, שכל הספקות מותרים מן התורה, היה רבי אסי צריך לענות כי כך הדין בכל הספקות דאורייתא! הרי מוכח מסוגייתנו, טוען הרשב"א, שהיתר ספק ערלה בחו"ל הנו יוצא דופן, ובשאר איסורי תורה הספקות אסורים מדאורייתא.

ג. תשובתו של הרשב"א

הרשב"א עצמו מציע תירוץ לקושיה זו. לדבריו, ייתכן כי הדין יוצא הדופן בספק ערלה בחו"ל אינו עצם היתר הספק - הקיים, לדעת הרמב"ם, בכל ספק איסור - כי אם הרחבת ההיתר למצבי ספק בהם איסורים אחרים אינם ניתרים. כדוגמה מביא הרשב"א מצב של "אתחזק איסורא": איסור הוחזק כקיים, אך לאחר מכן נוצר ספק היכן הוא או שמא פקע. הרשב"א אומר כי כאשר נוצר ספק באיסור שהוחזק, מודה הרמב"ם שהספק אסור מדאורייתא, אך בערלת חו"ל נאמרה הלכה מיוחדת, המתירה גם ספק שכזה.

אמנם תשובה נתקלת בקושי. הגמרא בבבא בתרא (כג:-כד:) דנה בקביעתו של רבי חנינא כי "רוב וקרוב הולכין אחר הרוב", כלומר: כאשר יש ספק בדבר זהותו של עצם כלשהו, והליכה אחר הקרוב והליכה אחר הרוב תובלנה לפתרונות שונים, יש עדיפות להליכה אחר הרוב. במהלך הדיון ביקשה הגמרא (שם כד.) להוכיח שרבינא סבר כרבי חנינא, מכך שהוא התיר יין שנמצא בכרם של ערלה, כלומר: רבינא הלך אחר רוב היינות בעולם, שאינם ערלה, ולא אחר הגפנים הקרובים. ואולם, אם נקבל את תשובתו של הרשב"א, שגם ספקות שנאסרו בדרך כלל מותרים בערלה - כיצד יכלה הגמרא לנסות להוכיח מערלה לדיני ספק הרגילים?

ד. בירור והנהגה

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להפריד בין שני סוגים של אמצעים המשמשים אותנו לפסיקת הלכה במקרה של ספק: אמצעי אחד הוא הבירור - לנסות לברר מהי המציאות; אמצעי שני הוא ההנהגה, כלומר - לקבוע מהי הדרך הנכונה לנהוג כאשר המצב אינו ברור מבחינה מציאותית.

הדוגמה הטובה ביותר לבירור היא כמובן עדות: אם שני עדים מעידים שהפרי נטמא - הרי המציאות ידועה לנו, ואנו יודעים לפסוק כי הפרי טמא. את החזקה, לעומת זאת, מסתבר יותר לראות כהנהגה: העובדה שעד עתה היה הפרי טהור אינה אומרת דבר על השאלה אם השרץ נגע בו כעת אם לאו; הסיבה ללכת אחר החזקה היא שהתורה הורתה ללכת אחר החזקות כאשר איננו יודעים את המציאות.

אשר לְרוב, נראה שהראשונים נחלקו אם הוא מתפקד כבירור או כהנהגה. הסוגיה בבבא מציעא ו:-ז. דנה במעשר בהמה: הקדשת כל בהמה עשירית מן העדר, שנעשית על ידי העברת הבהמות אחת אחת בזו אחר זו, מנייתן, וסימון כל בהמה עשירית. הגמרא שם שואלת, מה הדין אם אחת מן הבהמות שכבר נמנו קפצה חזרה לתוך הדיר, ולא ניתן לזהותה. ההלכה קובעת שאין למנות בהמה שנמנתה כבר, וכן שרק "עשירי ודאי" קדוש למעשר בהמה, אך לא "עשירי ספק". נמצא שלא ניתן למנות שוב את הבהמה שכבר נמנתה, אם תצא; והיות שאיננו יודעים איזוהי, נתונה מעתה הספירה כולה בספק, ואינה מועילה. לפיכך "קפץ אחד מן המנויין לתוכן - כולן פטורין".

התוספות (שם, ד"ה קפץ) הקשו: מדוע לא נסמוך על רוב ונאמר שהבהמה שיצאה איננה הבהמה המנויה? ונשארו בתימה. הרא"ש בתוספותיו על אתר הקשה גם הוא כך, אך השיב:

אפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש, עשירי ספק מקרי, אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין, דכתיב 'אחרי רבים להטות' (שמות כ"ג, ב) ונהפך האסור להיתר... אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי.[2]

לדעתו, רוב אינו פושט את הספק המציאותי - אין הוא מברר שהחפץ הנידון הוא אכן מקבוצת הרוב; החידוש הוא רק שניתן ללכת אחר הרוב בדיני איסורים כהנהגה שהנהיגה תורה, אך במקום שדרושה ודאות מציאותית, אומר הרא"ש, אין ללכת אחר הרוב. התוספות, שנותרו בתימה ולא השיבו כך, חולקים כנראה וסוברים כי רוב אכן מברר את המציאות, ועל כן מועיל גם לקביעת ספק וודאי.

ה. מעמד קרוב

כעת נשוב לדינו של רבי חנינא בבבא בתרא, שרוב עדיף על קרוב. הדעת נותנת שבהתנגשות בין אמצעי בירורי לאמצעי הנהגתי, תהא ידו של האמצעי הבירורי על העליונה - שהרי האמצעי ההנהגתי נועד להורות את הדין במקרה של ספק, ואם נפשט הספק ונתבטל על ידי אמצעי בירורי, שוב אין צורך באמצעי ההנהגתי. אם נבין אפוא כשיטת הרא"ש, שרוב הוא אמצעי הנהגתי בלבד, על כורחנו שלדעת רבי חנינא גם קִרבה היא אמצעי הנהגתי בלבד, והוא קובע כי הנהגה על פי רוב עדיפה מהנהגה על פי חזקה. לעומת זאת, לשיטת התוספות, שרוב הנו אמצעי מברר, יכול רבי חנינא לתפוס קִרבה או כאמצעי הנהגתי בלבד, או כבירור שרמתו נמוכה יותר מזו של רוב.

על פי ההבנה האפשרית השנייה בתוספות - שקִרבה הִנָּהּ אמצעי בירורי - ניתן להבין את החילוק שבין חזקת איסור, שהרשב"א מציע אליבא דהרמב"ם שאינה מועילה לאסור בספק ערלת חו"ל, לבין קִרבה, שמבבא בתרא כד. עולה כי היא מועילה בערלה כשם שהיא מועילה באיסורים אחרים. ההלכה המיוחדת בערלת חו"ל אומרת, שבמקרה של ספק האיסור מותר; ואף שלדעת הרמב"ם כל האיסורים ספקם מותר מדאורייתא, בערלה נאמרה הלכה כי אף ספקות בהם יש סיבה להנהיג איסור - מותרים. אמנם דין זה נכון דווקא בספקות, אך אם הספק מתברר - אין ההלכה מתירתו.

למעשה, הדבר נרמז גם בתוספות על הסוגיה בבבא בתרא גופה (כד., ד"ה לימא). התוספות שואלים את השאלה שהעלינו אנו: כיצד יכלה הגמרא ללמוד שרבינא סובר כרבי חנינא, ומעדיף רוב על פני קרוב, מכך שהתיר יין שנמצא בכרם ערלה? והרי ייתכן שהיתר זה אינו מתבסס על כך שרוב יינות העולם אינם אסורים משום ערלה, אלא על כך שאין די בקִרבה לאסור ספק ערלת חו"ל, שנאמרה בה הלכה שספקה מותר! תשובתם של התוספות היא, שלוּ חלק רבינא על רבי חנינא וסבר כי קרוב עדיף על רוב, היה היין מוגדר כ"ודאי ערלה", כלומר: מאחר שלדעת התוספות רוב הנו אמצעי בירורי, מוכרחים החולקים על רבי חנינא, הסוברים כי קִרבה עדיפה על רוב, להבין שקִרבה הִנָּהּ אמצעי בירורי גם כן; ממילא נפשט הספק, ואין זה עוד ספק ערלה כי אם ודאי ערלה, שעליו לא נאמרה הלכה להתיר.

ו. ארץ ישראל, סוריא וחו"ל

על פי ההבנה שהעלה הרשב"א, יש מקום לחשוב על מקור להבדלי הדינים שבין ארץ ישראל, סוריא וחו"ל. המשנה (ערלה פ"ג מ"ט) שמביאה סוגייתנו אומרת כי ספק ערלה בארץ אסור, ובחו"ל - מותר. אמנם יש חילוק בין סוריא, הקרובה לארץ ישראל, לבין שאר מדינות חו"ל, שבהן "יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"י הי"א) מבאר כי "ספק ערלה" היינו שבגנו של המוכר (הנכרי) יש נטיעת ערלה, והמוכר עומד בחוץ והפירות בידיו ואין ידוע מהיכן הם; ואילו "יורד ולוקח", שהותר בחו"ל אך נאסר בסוריא, היינו שהלוקח ראה את הפירות יוצאים מכרם הערלה, אך לא ראה שהם נלקטים משם ממש. ויש להבין: מה בין קנה פירות מיד הנכרי מחוץ לכרם לבין ראה אותם יוצאים מן הכרם? והלוא בשני המקרים אין ודאות גמורה כי הענבים הם מן הערלה, אך הדבר מסתבר!

קודם שנענה על שאלה זו, נעיר שמה שכתבנו לעיל בשיטת התוספות, כי קִרבה הִנָּהּ אמצעי בירורי, נכון בהכרח דווקא לחולקים על רבי חנינא וסוברים שקרבה עדיפה על רוב. אמנם בשיטת רבי חנינא ניתן לומר שקרבה אינה אמצעי בירורי מועיל, כי אם אמצעי מנהיג בלבד, ועל כן רוב עדיף על פניה.

כעת נשוב לחילוק שבין פירות הנמצאים מחוץ לכרם לבין פירות שראה אותם יוצאים מן הכרם. נראה שכאשר הפירות ביד הנכרי, אף שידוע לנו שכרמו ערלה, אין הם יוצאים מכלל ספק השקול, שכן מניין לנו שהם מכרמו זה. על כן בארץ ישראל מדובר בספק דאורייתא, האסור, אליבא דהרמב"ם, מדרבנן, אך בסוריא, בה חלים דיני ערלת חו"ל הקלים יותר, לא גזרו רבנן. אמנם כאשר הפירות יוצאים מן הכרם, סמוך לגפני הערלה, אזי אף על פי שהלוקח לא ראה כי הפירות נלקטו מעץ הערלה עצמו, ואפשר שהובאו מגינה אחרת, מכל מקום יש כאן קרבה לאיסור, אשר להלכה, שנפסקה כרבי חנינא, מהווה הנהגה לאסור. מאחר שמקרה כזה אסור בארץ ישראל מדאורייתא, גזרו בו חז"ל בסוריא, הקרובה לארץ, אבל במדינות חו"ל הרחוקות יותר הותירו את ההלכה על כנה, וספק ערלת חו"ל מותר אף במקום בו ישנה הנהגה לאיסור.

נסכם את דברינו בשיטת הרמב"ם אליבא דהרשב"א. אף שלרמב"ם כל ספקות איסור מותרים מהתורה ואסורים רק מדרבנן, מכל מקום היה צורך בהלכה המתירה ספק ערלה בחו"ל כדי להתיר מקרים בהם יש הנהגה לאסור, כגון חזקה או קרוב. אמנם כאשר יש בירור לאסור, יודה אף הרמב"ם שספק ערלת חו"ל נאסר, שכן במצב שכזה כבר אין זה ספק.

ז. תירוצו של הר"ן

פתחנו את השיעור בשאלת הרשב"א על הרמב"ם, למה דרושה הלכה מיוחדת להתיר ספק ערלה בחו"ל - והלוא לשיטתו כל ספק דאורייתא דינו מהתורה לקולא. גם הר"ן (טו: בדפי הרי"ף) עמד על שאלה זו, ותשובתו דומה לתשובתו של הרשב"א, אך רחבה יותר בהיקפה:

דהכא איצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם, ואף על פי שאינו כדאי להתיר במקום אחר, דמשום הכי אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, ואפילו יחיד במקום רבים, דכל ספקא שריא, ואפילו קרוב לודאי. ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי, ואילו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור.

מבחינה עקרונית, דומה תשובתו של הר"ן לזו של הרשב"א: שתיהן מניחות שלדעת הרמב"ם, ההלכה נצרכה להתיר ספקות שהיו נאסרים בלעדיה, אף שלשיטתו, סתם ספק דאורייתא הוא לקולא מן התורה. אמנם מלשון הר"ן עולה כי ההיתר אינו מועיל רק כנגד אמצעי הנהגה, כפי שראינו בדברי הרשב"א, כי אם בכל מקום בו אין ודאות מוחלטת לאסור, והוא מביא שלוש קביעות לביאור היקף ההלכה: 1. כל המקל בארץ, הלכה כמותו בחו"ל, אפילו יחיד כנגד רבים; 2. קרוב לוודאי; 3. ספוקי להדדי.

הקביעה הראשונה עוסקת בספק דינִי. בברכות לו. נאמר כלל, שכאשר ישנה מחלוקת בדיני ערלה מחמירים בארץ ישראל, ובחו"ל - מקלים. רש"י שם (ד"ה ערלה בחו"ל, דכל המיקל בארץ) מסביר, שדין זה נאמר דווקא לדעת הסוברים שערלה בחו"ל מדברי סופרים. אמנם הר"ן הבין שהכלל נאמר אף לסוברים שערלת חו"ל הלכה למשה מסיני, ונימוקו: שכך נאמרה הלכה, שבמקרה של ספק יש להקל. הר"ן מוסיף שכך הדין גם כשמדובר במחלוקת יחיד ורבים, לאמור: אף שכלל נקוט בידינו כי יחיד ורבים הלכה כרבים - ואם כן, אין כאן לכאורה עוד ספק - מכל מקום טוען הר"ן שנאמרה הלכה להקל. מסתבר שלדעתו, הכלל כי יחיד ורבים הלכה כרבים הנו אמצעי הנהגה בלבד, ולא בירור האמת,[3] והלכה נאמרה שספק ערלה בחו"ל מותר אף כנגד הנהגה לאסור.

מן הקביעה השנייה משמע, שמותר לאכול מן הפירות אף כאשר יש ספק מציאותי הקרוב לוודאי כי הם ערלה. כאן מרחיב הר"ן את ההיתר ואומר כי אף שיש אמצעי בירורי האוסר, מכל מקום נאמר הלכה להתיר. דברים אלו עומדים בניגוד להבנת הרשב"א שראינו לעיל.

הקביעה השלישית מתבססת על הסיפורים בדף לט., שם אומרת הגמרא כי שמואל סיפק ללוי, ורב אויא ורבה בר רב חנן היו מספקים להדדי. ופירש רש"י: "לקוט שלא בפני, שיהיה ספק אצלי, ואנא איכול". ניתן היה לומר, שאמוראים אלו סברו כי ערלת חו"ל אסורה מדרבנן בלבד, והקלו בה קולא נוספת, שלא לדון בה דין לפני עיוור. אך הר"ן הבין כי גם הם מסכימים שערלת חו"ל הלכה למשה מסיני, ויש כאן אפוא חידוש נוסף, שהרי המספק יודע כי המסתפק אוכל פירות ערלה, ומכל מקום הדבר מותר - בעוד שבאיסורים אחרים, כפי שהוא מעיר, היה הדבר אסור משום לפני עיוור. אכן, דין זה זוקק הסבר: אמנם למסתפק אכן יש ספק, וספק ערלה בחו"ל הותר; אך מה היתרו של המספק, ומדוע אין הוא עובר על לפני עיוור?

ח. ידיעת האיסור

כדי לענות על שאלתנו, נבחן את הסברו של בעל נתיבות המשפט להלכה שפסק הרמב"ם (הלכות מכירה פט"ז הי"ד):

המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים. וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת, בין שהיה איסורו בלאו בלבד. אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימין, מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל, ואין המוכר מחזיר לו כלום.

לפי הלכה זו, כאשר נתן המוכר ללוקח פירות האסורים באכילה מדאורייתא, חוזרים הדמים אף אם הלוקח אכלם; אך באיסורי דרבנן אין הלוקח מקבל בחזרה את כספו על מה שאכל. הנתיבות (חושן משפט סימן רל"ד ס"ק ג) ביאר את החילוק שבין איסור תורה לאיסור דרבנן:

אפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי... והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה, ומשום הכי צריך לשלם כל דמי הנאתו... מה שאין כן באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו.

הנתיבות מסביר כי באיסורי דרבנן ידיעת האיסור היא חלק מן העבֵרה. בניגוד לאיסור דאורייתא, שבו יש על החפץ עצמו חלות איסורית, והאוכלו חוטא אף בלא ידיעה, איסורי דרבנן אינם מחילים חלות איסורית על החפץ עצמו, ולכן אין בעיה בעצם האכילה; הבעיה היא המרידה בסמכות חכמים, ואם אכל שלא ביודעין - הרי אין כאן מרידה.

בעל שערי יושר (שער א פרק ב) מסביר את דברי הר"ן. לדבריו, ההיתר לספוקי להדדי מוכיח, שבחו"ל ידיעת איסור הערלה היא תנאי לעבֵרה. לכן כאשר אין האוכל יודע בוודאות כי הוא עובר על איסור, באמת אין כאן איסור, וממילא גם אין כאן משום לפני עיוור.

ייתכן שהבדל זה בין ערלה בארץ לערלת חו"ל נובע מן ההבדל שמעלה הגמרא בדף לז. בין מצוות התלויות בארץ, שהן חובת קרקע - כלומר, יש להן חלות איסורית בפירות עצמם - למצוות שאינן תלויות בארץ, שהן חובת הגוף. כמובן, אין בכך כדי לומר שכל מצוה שאינה תלויה בארץ אינה מצוה החלה בחפצא, שכן ישנן מצוות החלות בחפצא שאינו גדל בארץ, כגון בהמות אסורות וכדומה. אמנם כאשר חידשה ההלכה שאיסור ערלה - המהווה בארץ איסור חפצא - ינהג גם בחו"ל, לא הוחלה חלות איסורית של ערלה בפירות עצמם, וכמו באיסורי דרבנן, העבֵרה קיימת רק כאשר הייתה האכילה ביודעין ובמרד.[4]

ט. סיכום

נחלקו הרמב"ם והרשב"א אם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן או מדאורייתא. על דעת הרמב"ם, הסובר שהוא דרבנן, הקשה הרשב"א מסוגייתנו, לפיה נדרשה הלכה מיוחדת להתיר ספק ערלה בחו"ל. בשיעור ראינו שתי תשובות לקושייתו. תשובה אחת היא של הרשב"א עצמו, הכותב כי ההלכה נועדה לחדש היתר אף בספקות בהם יש סיבה להנהיג איסור, כל עוד לא נתבררה המציאות עצמה לאיסור. לאחר מכן ראינו את תשובת הר"ן, אשר חידש היתר גורף יותר משל הרשב"א, ועל פי השערי יושר, דעתו היא שאיסור ערלה בחו"ל קיים רק כאשר ישנה ידיעה ודאית של האוכל כי הפירות הם ערלה. ביארנו כי הלכה זו נובעת מן הפער בין דין ערלה המקורי, החל בגוף הפירות, לדין ערלה בחו"ל, אשר נותר כאיסור על הגברא בלבד, ללא תפיסה בחפצא כלשהו - וממילא אם אין הגברא יודע שהוא עובר, לא נעשה שום מעשה עברה, שכן הפירות מצד עצמם אינם אסורים.

מקורות לשיעור הבא: איסור כלאיים בחוץ לארץ

א. קידושין לט. "אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן לוקין" עד המשנה לט: (לסיכום ראו רא"ש על אתר). אילו סוגי כלאיים נמנים בגמרא, ומה דין כל אחד מהם בחו"ל?

ב. תורת הארץ פרק י סעיפים א-ד (תמצית הדברים מצורפת).

ג. קידושין לט., תוד"ה ההוא. האם דבריהם תואמים את שיטת התוספות על פי תורת הארץ?

ד. שם, תוד"ה לא. מה היחס בין כלאי הכרם לכלאי השדה על פי התוספות?

ה. שם, ריטב"א ד"ה מה בהמתך; שו"ע יו"ד סימן רצ"ה סעיף ט; סוטה מג:, תוספות רא"ש ד"ה כאן (מצורפים). מה יסוד הספק אם כלאי אילן אסורים בקיום?

ו. קידושין לט., תוד"ה לא "ונראה דהלכה כרבי יאשיה..."; רמב"ן ד"ה לא צהריתו (מצורף); רמב"ם הלכות כלאיים פ"ה הלכות ב, ד, ז, ופ"ח הלכות יג-יד; רא"ש הלכות כלאיים (נדפס בסוף מסכת מנחות, עם שאר "הלכות קטנות") סימן ד.

תורת הארץ פרק י סעיפים א-ד (תמצית)

"וצריך לבאר לפי מה שכתבתי בתחילת פרק א', דמה דאמרינן בקידושין דמצוה התלויה בארץ היינו מה שהיא חובת קרקע וביארתי שם דחובת קרקע הכונה היכא שהחוב של המצוה חל גם על הקרקע או על גידולי קרקע... ובשלמא כלאי הכרם דהחוב מוטל גם על גידולי הקרקע דהא הם אסורים באכילה ובהנאה שפיר הוי מצוה התלויה בארץ... אבל כלאי זרעים דמותרים באכילה וכל שכן בהנאה כדאיתא במשנה ריש פרק ח דכלאים, למה הוי מצוה התלויה בארץ? ויש לומר כיון דאסור לקיים כלאי זרעים כדאיתא במשנה שם דאסורים לזרוע ומלקיים ומשמע דאסור לקיים מהתורה דומיא דלזרוע.

וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות כלאים (פרק א הלכה ג) ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה עד כאן לשונו...

אולם התוספות בעבודה זרה (סד.), ד"ה רבי עקיבא, כתבו דהיכא דאין עושה מעשה אפילו לרבי עקיבא אין איסור במקיים כלאים, ומשמע דלרבנן אפילו על ידי מעשה הוי ליכא איסור...

ועל על פנים לפי דרכנו שכתבנו דמצוה התלויה בארץ נקרא רק היכא שהחוב מוטל גם על הקרקע או על גידולי קרקע... ולפי זה לא הוי [כלאי שדה לתוספות, ב"ו] אלא חובת גברא".

קידושין לט., ריטב"א ד"ה מה בהמתך

"מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. כלומר שהוא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו ד'שדך לא תזרע' ואסור לעשותו על ידי עכו"ם כדאיתא בירושלמי והיינו מדרבנן ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו 'לא תזרע' תרי זימני כדאיתא התם".

שו"ע יורה דעה סימן רצ"ה סעיף ט

"אסור לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי היוצא ממנו מותר, ואפילו לזה שעבר והרכיבו. ומותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר".

סוטה מג:, תוספות הרא"ש ד"ה כאן

"דתנן בפרק ח' דמסכת כלאים כלאי זרעים אסורים מליזרע ומלקיים ומותרים באכילה, והרכבת האילן נפקא לן מ'שדך לא תזרע כלאים', כדדרשינן בפרק קמא דקידושין: 'בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים', מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה... ואפשר דהרכבת האילן מותר לקיים, דכי היכי דילפינן הרכבת האילן מהרבעת בהמה לאסור בחוצה לארץ הכי נמי ילפינן מיניהו דמותר לקיימן, ובכלאי בהמה תנן כלאי בהמה מותרים לגדלן ולקיים ואינן אסורין אלא להרביע".

קידושין לט., רמב"ן ד"ה לא צהריתו

"לא צהריתו. ולא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, פירוש וזה אינו זורע אלא מין אחד בין הגפנים ואין בו משום כלאי הכרם, ומדלא אסרינהו ניהליה משמע שאף לענין איסור הפירות אמר רבי יאשיה שאינן נאסרין אלא בחטה ושעורה וחרצן. ומדברי רבי משה הספרדי ז"ל נראה דלענין איסור הפירות מודה רבי יאשיה שנאסרין בחטה וחרצן או בשעורה וחרצן, ואפשר לדעתו שלא אסרן עליו מפני שאין התבואה מתקדש אלא משתשרש וענבים משיעשו כפול הלבן כי ההיא דתנן במס' כלאים פ"ז שכך כתב הרב עצמו ז"ל. ולי נראה דלרבי יאשיה אין הזורע מין אחד בכרם מקדש כלום עד שיזרע בו שני מינין, מיהו בשני מינים בכרם מודה דקדש, שלא אמר רבי יאשיה במפולת יד אלא לענין מלקות בזרוע מעיקרו, אבל מודה הוא דהמעביר עציץ נקוב בכרם והיו בו חטה ושעורה אם הוסיף במאתים קדש, דודאי אית ליה הא דדרשינן במס' חולין (קטז.) מקראי זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת, ואית ליה מתניתין (כלאיים פ"ז מ"ח) דהמעביר עציץ נקוב בכרם, דסתם תנן לה בכמה דוכתי ולא מפקינן להו מהלכה, אלא מוקמינן להו אליבא דכולהו, אי כרבנן בעציץ של מין אחד, אי כרבי יאשיה בעציץ של שני מינין. כך נראה לי, והוא דבר נכון וברור ועולה כהוגן. אבל רבנו תם ז"ל כתב בספר הישר שלו במסכת מנחות דמתניתין מני רבנן ולא רבי יאשיה. ומה שכתבנו בו נראה יותר נאה ונכון ומחוור, ועיקר מילתיה דרבי יאשיה במסכת חולין (ס.) פרשתיה בס"ד".



[1] על פי הגהת הגר"א, זוהי שאלת רבי אסי לרבי יוחנן, והתשובה - של רבי יוחנן.

[2] כי מלשון התוספות ותוספות הרא"ש אין ברור אם שאלתם היא מדין "כל דפריש" או מדין ביטול. על היחס בין דינים אלו עיין ריטב"א בבא מציעא שם ד"ה ה"נ, ובהערה 451 של המהדיר במהדורת מוסד הרב קוק.

[3] וראה בבא מציעא נט, סיפור תנורו של עכנאי.

[4] יש דעה שזהו הבדל כללי בין איסורי תורה, החלים בחפצא, להלכות למשה מסיני, שאינן חלות בחפצא. עיין חידושי חתם סופר על קידושין (אינם במהדורה הרגילה של חידושיו על הש"ס) לח:, ד"ה תנן התם.