קידושין | דף לח | שילוח עבדים בחוץ לארץ

א. שילוח עבדים במדבר

בשיעור הקודם התייחסנו למצוה הראשונה שמונה רבי אלעזר ברבי שמעון כמצוה יוצאת דופן, הנוהגת בחו"ל אף שהציווי עליה חל רק לאחר הכניסה לארץ, היא מצות שמיטת כספים. בשיעור זה נעסוק במצוה יוצאת הדופן השנייה - מצות שילוח עבדים.

כמו ביחס למצות שמיטת כספים, שואלת הגמרא גם כאן: "שילוח עבדים - חובת הגוף היא!". כזכור, לגבי שמיטת כספים הסביר רש"י, כי השאלה היא מדוע נהג הציווי רק עם הכניסה לארץ, והרי מדובר בחובת הגוף. התוספות (ד"ה השמטת) טוענים כי הסבר זה "לא ניחא" בקושיה על שילוח עבדים, אך אינם מסבירים מדוע. אפשר שהבעיה היא בכך שמתשובת הגמרא משמע שהיה צורך לדחות הוה אמינא כי החיוב לשילוח עבדים לא ינהג בחו"ל, ומשמע שהשאלה הייתה על קיומה של הוה אמינא זו, כהסבר התוספות, ולא על הסיבה לאי-החיוב במדבר כדברי רש"י. אמנם בסוף תשובתה הגמרא אכן מביאה לימוד המסביר מדוע החיוב חל רק עם הכניסה לארץ, ובהחלט ניתן להבין כי הגמרא הביאה את המדרש לצורך לימוד זה, והשאלה אכן הייתה מדוע לא נהג החיוב במדבר. במה אפוא נתקשו התוספות?

דומה שהתוספות הבינו כי לא ייתכן שזו כוונתו של המדרש, וכפי ששאל הטורי אבן (ראש השנה ט:) על דרשה זו:

פירש רש"י: בזמן שאין היובל נוהג - כגון בזמן שאין כל יושביה עליה.[1] וקשה לי: למה לי קרא ד'בארץ' להא דרשא? וכי סלקא דעתך דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דבארץ אינו נוהג דרור ובחוץ לארץ ינהג?!

כלומר: אין שום הוה אמינא שהדרור ינהג בחו"ל או במדבר כאשר אין יובל ודרור בארץ. השאלה יוצאת מהנחה פשוטה, ששילוח עבדים הוא חלק ממצות היובל, וכאשר אין היובל נוהג, ודאי שגם הדרור לא ינהג, לא בארץ ולא בחו"ל. אם כנה הנחה זו, שהדרור הנו חלק ממצות היובל, אין כל צורך במדרש ההלכה ללמדנו כי אין הוא נוהג בחו"ל כאשר אין יובל ודרור בארץ, וגם אין כל בסיס לפירושו של רש"י, כי קושיית הגמרא הייתה מדוע לא נהג דרור במדבר.

התוספות צריכים אפוא להציע פירוש חדש למדרש ההלכה, ובהמשך נראה את הפירוש שהטורי אבן אכן הציע. ברם, קודם שנבוא לכך, נבחן אם הבנת הטורי אבן, העומדת, לפי הבנתנו, ביסוד שאלת התוספות, אכן מובנת מאליה.

ב. היחס בין שנת היובל לשילוח העבדים

האם כה ברור כי שילוח העבדים הנו פרט מדיני היובל, ולא מצוה עצמאית? מן הכתוב נראה שיש מקום להתלבטות:

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כ"ה, י).

אם נבין כי הרישא של הפסוק, קריאת הדרור, מתייחסת לשילוח עבדים, ואילו הסיפא, השיבה - לחזרת הקרקעות, יֵצא שהמילה "יובל" הוזכרה לעניין חזרת קרקעות בלבד, בעוד ששילוח עבדים נקשר למונח "שנת החמשים". אמנם בתורת כוהנים נדרש הסיפא גם לעניין שחרור עבדים, והעיר הראב"ד בפירושו על אתר כי הוא נחלק לשניים: המילים "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" מדברות בחזרת קרקעות, ו"וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" חוזר לשילוח עבדים; נמצא שהמילה "יובל" מתייחסת גם לעניין שילוח עבדים.

המחלוקת אם שילוח עבדים הנו חלק מדיני היובל עשויה להיות קשורה גם לפירוש המילה יובל עצמה. רש"י (על התורה שם, ד"ה יובל) אומר כי יסודה במצות התקיעה בשופר, הקרוי יובל, אך חזקוני (ד"ה יובל היא) פירש שהמילה יובל היא מלשון הובלה ושילוח, כלומר: מהות היובל היא שילוח העבדים.

ג. שילוח העבדים כתנאי לחלות היובל

ייתכן כי בשאלה זו נחלקו התנאים בראש השנה ט::

תנו רבנן: 'יובל היא' - אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא תקעו. יכול אף על פי שלא שלחו? תלמוד לומר 'היא', דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: 'יובל היא' - אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא שלחו. יכול אף על פי שלא תקעו? תלמוד לומר 'היא'... אבל חכמים אומרים: שלשתן מעכבות בו.

התנאים נחלקו אם שילוח עבדים הנו תנאי לחלות היובל: לדעת רבי יהודה וחכמים, זהו תנאי מהותי בחלות היובל, ולדעת רבי יוסי - לאו. אמנם גם בשיטת רבי יוסי ניתן לטעון שהשילוח הנו אחד מדיני היובל, ולא מצוה עצמאית, אלא שהוא משתלשל מן היובל, ואין היובל תלוי בו.

מכל מקום, אם נבין שהשילוח הנו חלק מן היובל, אכן אין מקום להבנת רש"י כי מדרש ההלכה בא ללמדנו שהדרור אינו נוהג בחו"ל כשאינו נוהג בארץ, שהרי כשאין הוא נוהג בארץ - אין יובל, ולא ניתן כלל לדבר על דרור בחו"ל. לפיכך הציע הטורי אבן הבנה שונה במדרש ההלכה הנ"ל, על פי דברי הראב"ד:

שוב ראיתי להראב"ד... אלא שעיקר פירושו יש לקיים על דרך זו, שאם השמיטו ותקעו שופר בארץ, אבל לא שלחו, אלא שבחו"ל שלחו, אף על פי שקראו דרור בחו"ל, הוה אמינא נתקיים שלשתן, שתים שאינן נוהגות אלא בארץ נתקימו בארץ, וקריאת דרור אף על פי שלא נתקיים בארץ הואיל ונוהג בחוץ לארץ ונתקיים שם סגי בהכי, קא משמע לן קרא 'בארץ'. וכיוון שלא נהג בארץ, קריאת דרור דחוץ לארץ אינו כלום, והרי לא נתקיים מצות דרור, וכיון דשלשתן מעכבות אין יובל נוהג.

לדעת הטורי אבן, שילוח עבדים בחו"ל אינו מהווה קיום של התנאי המעכב את חלות היובל; שילוח עבדים בחו"ל יכול, לדעתו, להיות תוצאה של חלות היובל, אך לא הגורם לה. נראה, אם כן, שהטורי אבן סובר כי ישנו הבדל בין קיום השילוח בארץ ישראל לבין קיומו בחו"ל.

ד. מצוה או אפקעתא דמלכא

המנחת חינוך (מצוה מב אות יד) מחלק בין שני אופנים בדין שילוח עבדים:

והנה היובל גם כן אפקעתא דמלכא הוא דהעבד קונה עצמו, והוא גזירת הכתוב, ולא בלבד דחייב האדון לשחררו וכופין על זה כמו כל מצות עשה, ונפקא מינה אם הוא עבד של קטן דלאו בני מצות נינהו דלא יצא, אלא הוא אפקעתא דמלכא, וכן הוא בלשון הרמב"ם... אך יש בזה תנאי לפי מאי דקיימא לן שם בראש השנה דשלשתן מעכבים... אם כן לחכמים דבאמת מעכב הוי הדין כך, אם דרך משל ידוע לנו שיש כך וכך עבדים ואין האדונים רוצים לשלחם, אם כן לא שייך לומר אפקעתא דחזנן דמעכב היובל ואין יובל כלל ולא אפקע רחמנא כלל, רק בכהאי גוונא הוי מצות עשה דצריכים ישראל שיעשו מצות היובל, ואם עושים איזה דבר המעכב כופין עד שתצא נפשם לקיים זה, אבל אינו אפקעתא דמלכא.

חיוב השילוח יכול להופיע כמצות עשה לשחרר או כשחרור הבא מאליו, אפקעתא דמלכא. המנחת חינוך טוען כי המצוה לשחרר קיימת בכל אופן, בעוד שהאפקעתא דמלכא מותנית בחלות היובל - התלויה בקיום מצות עשה זו.[2]

בהמשך לקו זה ניתן לטעון, כי מצות העשה לשחרר עבדים אכן אינה חלה בחו"ל, שכן מהות המצוה היא "דצריכים ישראל שיעשו מצות היובל", כהגדרת המנחת חינוך, וממילא השחרור בחו"ל לא יועיל, כפי שהבין הטורי אבן ממדרש ההלכה. אמנם מעת שחל היובל, מופקעים כל העבדים מבעליהם, ודין זה חל אף בחו"ל.

ייתכן שהבדל זה מדויק בכתוב. ראינו מקודם שמצות שחרור עבדים מופיעה בפסוק פעמיים:

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כ"ה, י).

בפעם הראשונה מוזכר השחרור כחלק מקידוש שנת החמישים, ואז הדין הוא כלפי האדונים, שצריכים לקרוא דרור לעבדיהם, היינו: יש כאן מצות עשה לשחרר, הנוהגת, כפי שמודגש בפסוק, דווקא בארץ. בפעם השנייה, לאחר שחל היובל, מופנה עניין השחרור כלפי העבדים - "וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" - כלומר: חלות היובל הפקיעה את עבדותכם, וכעת יכולים אתם לשוב למשפחותיכם, בין אם ישחררכם האדון ובין אם לאו.

ה. וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם

כעת נשוב לשיטת רש"י. כזכור, התוספות תקפו את שיטתו, וביארנו על פי הטורי אבן כי כוונתם היא שלא ניתן להציע אפילו כהוה אמינא ששילוח עבדים ינהג בחו"ל קודם ניהוג הדרור בארץ, שהרי כל עוד אין יובל - אין דיניו נוהגים, ושילוח עבדים הנו אחד מדיני יובל. כדי ליישב את קושיית התוספות עלינו להניח כי רש"י חלק עליו בנקודה זו גופה, כלומר: רש"י סובר שהשחרור ביובל אינו פרט מדיני יובל, כי אם דין בפני עצמו, שיש הוה אמינא כי הוא יכול לחול אף ללא היובל, והלימוד בא להוציא מהוה אמינא זו.

ייתכן שרש"י מבסס את דבריו על מחלוקת התנאים במכילתא (משפטים סוף פרשה ב) על הפסוק "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כ"א, ו). כך הגרסה שלפנינו:

'ועבדו לעולם' - עד היובל. או 'ועבדו לעולם' כמשמעו? תלמוד לומר: 'ושבתם איש אל אחוזתו'. רבי אומר: בוא וראה שאין העולם אלא חמישים שנה, שנאמר 'ועבדו לעולם' - עד היובל.

דברי תנא קמא מובנים: הוא לומד את השחרור ביובל מן הפסוקים המדברים ביובל. למעשה, נראה מדבריו שדין יובל הנו חיצוני לדיני עבדים, כלומר: מעיקר הדין צריך היה העבד הנרצע להישאר עבד עולם כפשוטו, אלא שהיובל בא ומשחרר אותו, אם מצד אפקעתא דמלכא ואם כציווי על האדון. דברי רבי, לעומת זאת, אינם מובנים: אין ברור מניין הוא לומד ש'עולם' אינו אלא חמישים שנה. ואכן, הגר"א על אתר מתקן בדברי רבי על פי נוסחת הפסיקתא זוטרתא:

רבי אומר: בוא וראה שאין העולם אלא חמישים שנה, שנאמר 'וישב שם עד עולם'.

הפסוק שמביא רבי, על פי הגהתו של הגר"א, נאמר על שמואל הנביא: "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (שמ"א א', כב). חז"ל אומרים (סדר עולם רבה פרק יג, והביא את הדברים רש"י על שמואל שם) כי כל ימיו של שמואל לא היו אלא חמישים ושתיים שנה, ובניכוי שתי שנות הגמילה נמצא ש"עולם" כאן, משמעו: חמישים שנה. אם כן, בניגוד לתנא קמא, הסבור כי מצד דיני עבדות אמור היה העבד לעבוד עד עולם כפשוטו, אלא שהיובל מפקיע את עבדותו, לומד רבי שקניין העבדות מוגבל מצד עצמו עד חמישים שנה. ניתן להבין כי רבי חולק על תנא קמא לחלוטין, וסובר שהרציעה יוצרת עבדות של חמישים שנה משעת הרציעה. אך נראה יותר שרבי אינו מרחיק לכת במחלוקתו עד כדי כך, וכוונתו דומה לדרשת הגמרא בקידושין כא: "'לעולם' - לעולמו של יובל",[3] כלומר: הזמן מחולק לפרקים ('עולמות') של חמישים שנה, ועבד נרצע עובד עד סוף 'העולם' בו נרצע (וכפי שביאר גם אבן-עזרא על שמות כ"א, ו).

הנפקא מינה בין תנא קמא לבין רבי תהיה מחלוקתם של רבנו תם והרמב"ן בדין עבד שנרצע בעת שהיובל נוהג ואז פסק היובל. לדעת רבנו תם (גטין לו., תוד"ה בזמן), עבד כזה משתחרר מיד, ועל כן אין מציאות של עבד עברי כאשר אין יובל. הרמב"ן (שם, ד"ה אבל) חולק, ולדעתו עבד כזה נשאר עבד לעולם ממש. דברי הרמב"ן מתאימים לדעת תנא קמא, כי מצד דיני עבדות עובד הנרצע לעולם ממש, ורק היובל מפקיע. שיטת רבנו תם מתאימה לעמדת רבי, לפיה שחרור בשנת החמישים הנו מדיני עבדות גופם, ואם בטלו יובלות וספירת השנים - ממילא בטלה כל עצמה של עבדות.

ו. דרור ויובל

את שיטת רש"י נסביר, אם כן, על פי דברי רבי. רש"י מבין, כי דין השחרור בשנת החמישים אינו קשור לקדושת שנת היובל, אלא הוא דין מדיני עבדות, הקשור לספירת חמישים שנה של היובל. ממילא מובן מדוע יש הוה אמינא שהדרור ינהג אף בחו"ל, שכן ייתכן כי אף כאשר אין קדושת יובל, מכל מקום ניתן למנות את 'עולמות' הזמן. ועל כך באה הדרשה ואומרת, כי רק כאשר מונים את השנים ליובל בארץ ישראל ניתן למנותן גם בחו"ל.

דומה כי לשיטתו של רש"י מתאימה יותר גרסת תוספות הרי"ד למדרש ההלכה:

בזמן שהיובל נוהג בארץ, דרור נוהג בחוצה לארץ, אין היובל נוהג בארץ, אין דרור נוהג בחוצה לארץ.[4]

השוני בין הגרסות מדגיש את ההבדל שבין הלימוד על פי התוספות, כפי שביארנוהו לאור הבנתו של הטורי אבן, לבין הלימוד כפי שנתבאר אליבא דרש"י. לפי התוספות והטורי אבן, כשנוהג בארץ הדרור המהווה קיום של מצות העשה, ממילא חל היובל, ועל כן נוהג אף הדרור המהווה אפקעתא דמלכא בחו"ל. על פי רש"י, אם ישנה ספירת שנים וחלות יובלות בארץ, אזי נוהג הדרור, בין בארץ ובין בחו"ל, מצד דיני עבדות.

לסיום נעיר, כי ניתן למצוא נפקא נוספת בין רש"י והטורי אבן. על פי רש"י, אין שילוח העבדים תלוי בקדושת היובל, אלא רק בספירתו, בעוד שלפי התוספות, מצות העשה לשלח את העבדים נועדה להחיל את קדושת היובל, ומשחל - משוחררים שאר העבדים מדין אפקעתא דמלכא. אם נניח כי המצוות המעכבות את היובל מעכבות את חלות הקדושה של היובל, אך לא את הספירה עצמה, יהיה הבדל לדינא בין השיטות כאשר ספרו את שנות היובל אך לא קיימו את המצוות המעכבות: אצל התוספות תלוי השילוח מצד אפקעתא דמלכא בחלות קדושת היובל, בעוד שלשיטת רש"י, עצם ההגעה לשנת היובל מספיקה, אף אם הקדושה אינה חלה. ואכן, הפוסקים נחלקו אם שילוח עבדים תלוי בקיום המצוות המעכבות. דעת החינוך במצוה שלא (וכן כתב הפני יהושע ראש השנה ט:, ד"ה ת"ר יובל היא), שעבדים משתלחים אף אם לא נתקיימו המצוות המעכבות:

ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו עבדים והוחזרו שדות לבעליהן בלא תקיעה, ביטלו מצות עשה זה.

לעומת זאת, מן המאירי בשבת קלא: משמע שאם לא תקעו בשופר, אין העבדים משתחררים, וכשיטת המנחת חינוך שראינו לעיל. המאירי בא לבאר את שיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, הסובר כי בראש השנה של שנת היובל היו העבדים נפטרים משעבודם, והיו יושבים ואוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שהגיע יום הכיפורים ותקעו בשופר, ואז היו נפטרים לבתיהם. וכך מסביר המאירי:

תקיעת שופר של יום הכיפורים הייתה מעכבת ביובל. רוצה לומר, שמראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם אלא שמכל מקום לא היו משועבדים לאדוניהם ולא היו שדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים... כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.

המאירי מסביר כי כיוון שתקיעת שופר מעכבת, אין העבדים משתחררים עד שלא ייוודע כי אכן תקעו בשופר. אמנם משתקעו בשופר, מתברר למפרע כי השנה היא שנת היובל כבר מתחילתה, וכי העבדים נפטרו משעבודם כבר מראשית השנה. הרי מפורש בדבריו, שאין השחרור חל אלא עם חלות קדושתה של שנת היובל. וכן פסק החזון איש (שביעית סימן ג סעיף יג).

ז. סיכום

במהלך השיעור עקבנו אחר שתי הבנות בדין שחרור עבדים ביובל: האחת ראתה את השחרור כדין מדיני יובל, והשנייה - כדין מדיני עבדות. בהתאם לכך ראינו את מחלוקת הראשונים כיצד לפרש את המילה יובל, ואת מחלוקת התנאים אם שחרור עבדים הנו תנאי מעכב בחלות יובל. תלינו בשאלה זו גם את מחלוקת התנאים במכילתא בהבנת המושג "ועבדו לעֹלם".

ראינו שהשיטה הרואה בשחרור דין מדיני יובל מחלקת את השחרור לשניים: (א) מצוה על האדון לשחרר, אשר קיומה מחיל את קדושת היובל, (ב) ובעקבות זאת משוחררים שאר העבדים מדין אפקעתא דמלכא. את השיטה הסוברת שהשחרור הוא מדיני עבדות הסברנו על פי דברי רבי במכילתא, וראינו כי התלות ביובל אינה בקדושת היובל כי אם במניית שנותיו. לבסוף העלינו שתי נפקא מינות בין השיטות:

א. מחלוקת רבנו תם והרמב"ן בדין עבד נרצע שבטל יובל בחייו, האם עובד לעולם או משתחרר מיד.

ב. מחלוקת החינוך והמאירי אם מצות שילוח עבדים ביובל תלויה במצוות המעכבות את חלות הקדושה.

לסיום נעיר, כי אין בדברינו כדי לשלול את אפשרות קיומם של שני הדינים בו-זמנית: פקיעת השעבוד מצד דיני עבדות, ובו-זמנית חיוב לשחרר מצד דיני יובל, וכפשט הכתוב.

מקורות לשיעור הבא:

איסור ערלה בחוץ לארץ

א. קידושין לח. "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר... והוא הדין לערלה בשתים", לח: "תנן התם החדש... למשה מסיני". מה הן השיטות השונות באיסור ערלה בחו"ל?

ב. חידושי הגר"ח סולוביצ'יק על הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פ"י הט"ו (מצורף). מה שתי ההבנות שמעלה הגר"ח בעניין היחס בין איסור ערלה מן התורה לבין ההלכה למשה מסיני?

ג. קידושין לח., רש"י ד"ה והוא הדין לערלה בשתים, תוד"ה והוא הדין לערלה בשתים (הראשון). במה נחלקו רש"י ורבנו תם?

ד. רמב"ן על ויקרא י"ט, כג (מצורף). איזה טעם מתאים יותר לשיטת רש"י, ואיזה לשיטת רבנו תם?

ה. ברכות לו. "אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה... את הקפריסין", שם לו: "ותיפוק ליה... בתלוש ליתיה", ציון לנפש חיה (צל"ח) על אתר (מצורף), ירושלמי ערלה פ"ג ה"א (מצורף). לאיזה לימוד מתאימים דברי הצל"ח: האם ללימוד בבבלי, או שמא לזה שבירושלמי?

ו. נפקא מינות נוספות בין ערלת ארץ ישראל לערלת חו"ל: סוכה לה., תורי"ד ד"ה של ערלה (מצורף); קידושין לו: ד"ה כל מצוה "וכן משמע לקמן... דדמי ערלה אסורין"; מנחת חינוך מצוה רמו אות טו (מצורף).

חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה טו

"יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וק"ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי וכו' חו"ל לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה וכו' והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחו"ל ואח"כ יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר. עד כאן לשונו.

והנראה בביאור פלוגתת הרמב"ם והגאונים, דהנה יש לפרש ההלכה דערלה נוהגת בחוץ לארץ בתרי גווני, דהלא הא ודאי דערלת חוץ לארץ וערלת ארץ ישראל תרי מילי נינהו וחלוקין בדיניהם, וכדחזינן דבעיקר ההלכה נאמר דערלת חו"ל ודאה אסור וספקה מותר, ובארץ ישראל בין ודאה ובין ספקה אסור, אלא דצריך עיון אם היכא שנוהגת ערלה בחו"ל אז גם היא בכלל ערלה הכתובה בתורה, דעיקר ההלכה באה לגלויי אקרא, דאע"ג דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ אבל ערלה שאני ונוהגת בכל מקום, וא"כ גם ערלת חו"ל נכללה בקרא דערלה, או דנימא דהא ודאי דערלה האמורה בתורה אינה אלא בארץ ישראל וערלת חו"ל אינה נכללת בה, ורק דאסורה מהלכה, וכל עיקר איסורה הוא רק מהלכה למשה מסיני ולא מקרא.

ונפקא מינה לענין נטע רבעי, דאם ההלכה באה לגלות דגם ערלת חו"ל נכללת בפרשה, ממילא דיש לומר דגם נטע רבעי כן דאיתקש לערלה, מה שאין כן אם הוא איסור חדש מהלכה למשה מסיני, אם כן ממילא דאין איסור רבעי שייך כלל לזה, דעל מה דנאמרה ההלכה נאמרה ועל מה דלא נאמרה לא נאמרה.

ונראה דדבר זה במחלוקת שנוי, דהנה הרמב"ם בהלכה כ"א שם פסק דהאוכל כזית מערלת חו"ל מכין אותו מכת מרדות, ואם נימא דההלכה של ערלה באה לגלויי דערלת חו"ל נכללה באיסור ערלה שבקרא, א"כ הרי היא בלאו של תורה ולוקין עליה מלקות מדאורייתא כערלת ארץ ישראל, ומדפסק הרמב"ם דאין בה רק מכת מרדות שמע מינה דערלת חו"ל עיקר איסורה הוא רק מהלכה, ואינה נכללת כלל באיסור ערלה האמור בתורה, וכן הוא להדיא בה"ט וי' שם וזה לשונו: הערלה וכו' וכל האוכל מהן כזית לוקה מן התורה, במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר 'כי תבאו אל הארץ' וכו', הרי להדיא דהקרא ד'כי תבאו' ממעט לערלת חו"ל שלא תוכלל באיסור ערלה האמור בפרשה.

אשר על כן זהו שכתב הרמב"ם דאין נטע רבעי בחו"ל שלא אמרו אלא הערלה, רוצה לומר: דבההלכה הרי לא נאמרה רק ערלה, והיקשא הרי גם כן ליכא כיון דחו"ל הרי לא נכללה בהפרשה כלל, וממילא דאין רבעי בחו"ל. אכן יעוין שם בהלכות גדולות ושאלתות שכתבו וזה לשונם: וכי היכי דנהגה ערלה בארץ הכי נהגה בחו"ל הילכתא גמירי לה וכו' אלא מאי 'וכי תבאו' דכתיב גבי ערלה זמן ביאה, עד כאן לשונם, הרי להדיא דסבירא להו דמ'כי תבאו' לא ממעטינן כלל חו"ל, וגם ערלת חו"ל נכללה בהפרשה ובדין ערלה האמורה בתורה, וע"כ זהו דסבירא להו דגם רבעי נוהג בחו"ל, כיון דרבעי הוקש לערלה".

רמב"ן על ויקרא י"ט, כג

"וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים. ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעם מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם, ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הביכורים. ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף, ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף".

צל"ח על ברכות לו.

"ועוד קשה, מי הגיד להמקשה נביאות זה דבחוצה לארץ אסור שומר משום ערלה, והרי 'פריו' דדרשינן מיניה: את הטפל לפריו, בארץ כתיב, וכל עיקר איסור ערלה בחוץ לארץ הוא מן ההלכה, ועד כאן לא שמענו מן ההלכה אלא ערלה, אבל שומר של ערלה לא שמענו... ופוק חזי דברי רבינו הגדול הרמב"ם, וזה לשונו בפרק י' ממאכלות אסורות הלכה טו, יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוץ לארץ... עד כאן לשון הרמב"ם, הרי שדייק שלא אמרו אלא הערלה, וכוונתו ממילא נטע רבעי לא שמענו, כן אני אומר לא שמענו אלא ערלה ולא שומר של ערלה".

ירושלמי ערלה פ"ג ה"א

"כתיב 'וערלתם ערלתו את פריו' אית תניי תני בסמוך לפיריו. אית תניי תני בעורל את פיריו. מאן דאמר בעורל את פיריו קליפין וגרעינין במשמע. מאן דאמר בסמוך לפיריו קליפין במשמע ולא גרעינין. וגרעינן מניין הוי סופך מימר 'את פיריו' בסמוך לפיריו. אית דבעי נישמעינה מן הדא 'וערלתם ערלתו את פריו' דבר שהוא עורל את פריו ופיריו עורלו".

סוכה לה., תוספות הרי"ד ד"ה של ערלה

"ונראה לי לתרץ דהאי ערלה סתם קתני ואפילו בחוצה לארץ שאינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה כדאמרינן בפרק קמא דקידושין שהלכה למשה מסיני הוא".

מנחת חינוך מצוה רמו אות טו

"ומבואר במשניות ערלה פרק ג משנה א דערלה היא מהנשרפין... ולכאורה ערלת חוץ לארץ גם כן מהנשרפין, דמאי שנא... ולי נראה דאף למאן דאמר הלכה למשה מסיני, מכל מקום כיון דכל הנשרפין צריך קרא לרבויי שישרפו ובלא זה הוי מן הנקברין, עיין תמורה לג: ובתוד"ה הנשרפין, דנעשית מצותו, אם כן בשלמא בארץ ישראל דמבואר בתורה איסורו ויש היקש לכלאי הכרם או במה מצינו דהוי בשריפה, אבל בחוץ לארץ דאינו מבואר בקרא רק הלכה למשה מסיני, אם כן מהיכא תיתי, כיון שלא גילו חז"ל דהלכה היא בשריפה מהיכא תיתי דטעונה שריפה, והוי דינו ככל איסורי הנאה דעלמא...".