דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף לח | שמיטת כספים

קובץ טקסט

שמיטת כספים (לח.-לח:)

א. רבי אלעזר ברבי שמעון

הגמרא בדף לח מביאה את דברי רבי אלעזר ברבי שמעון:

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ההסבר הפשוט בדבריו הוא, שחלות הציווי רק עם הכניסה לארץ ולא קודם לכן מלמדת שהמצוה תלויה בארץ ונוהגת אך ורק בה, בעוד שאם הציווי חל כבר במדבר, מעיד הדבר שהמצוה אינה תלויה בארץ ונוהגת בין בארץ ובין מחוצה לה. רש"י מסביר, שרבי אלעזר חלוק על דעת רבי שמעון אביו כי ישנן שלוש מצוות - חדש, כלאיים וערלה - אשר נוהגות בחו"ל על אף שציווין חל רק לאחר הכניסה; לדעתו, גם מצוות אלו נוהגות מדאורייתא בארץ בלבד,[1] והוא מציין שתי מצוות אחרות כיוצאות דופן - שמיטת כספים ושילוח עבדים.

שמיטת כספים היא, אם כן, מצוה ייחודית בכך שאף על פי שהציווי עליה חל רק בכניסה לארץ, מכל מקום היא נוהגת גם בחו"ל. אמנם מדברי רבי שמעון בן אלעזר לא ניתן לדעת מאיזה צד המצוה יוצאת דופן: האם היא מצוה התלויה בארץ ובכל זאת נוהגת אף בחו"ל, או שמא היא מצוה שאינה תלויה בארץ, ובכל זאת נצטוו בה ישראל רק עם כניסתם.

על דברי רבי אלעזר ברבי שמעון שואלת הגמרא:

השמטת כספים? חובת הגוף היא!

הראשונים הבינו שאלה זו באופנים שונים, על פי תפיסתם בעניין ייחודה של שמיטת כספים. רש"י (ד"ה חוץ מהשמטת כספים) הבין, כי ודאי היה לגמרא שהשמטת כספים היא מצוה שאינה תלויה בארץ, שהרי היא חובת הגוף, וודאי שנוהגת אף בחו"ל, ועל כן מוקד השאלה הוא מדוע חל הציווי רק עם הכניסה לארץ: "ולקמיה פריך: הא נמי נצטוו עליה קודם לכן, דהא חובת הגוף היא, ומאי 'חוץ'?!". לעומתו הסביר הריטב"א:

קא סלקא דעתך דהכי קאמר: דאף על פי שהן חובת קרקע נוהגות בכל מקום, והיינו דפריך השמטת כספים חובת הגוף היא.

לפי הריטב"א, הגמרא הבינה, לפחות בהוה אמינא, שלדעת רבי אלעזר ברבי שמעון השמטת כספים היא מצוה התלויה בארץ, וייחודה בכך שהיא נוהגת אף בחו"ל, וכנגד זאת טענה: והלוא השמטת כספים, חובת הגוף היא!

ב. ביאור דברי הריטב"א

לכאורה ביאורו של רש"י עדיף בבירור על זה של הריטב"א: כיצד יעלה על הדעת, אפילו כהוה אמינא, שהשמטת כספים הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ, כאשר ברור כי היא חובת הגוף?!

אמנם לכשנדקדק נמצא, שהדבר קשור לשתי ההגדרות השונות שעלו לעיל למצוות התלויות בארץ, בהן עסקנו באריכות בשלושת השיעורים האחרונים: מצוות התלויות במציאות האדם או העם בארץ ישראל, ומצוות שעצם מציאות החפצא המחויב בהן תלוי בקדושת ארץ ישראל. רבי שמעון ורבי אלעזר בנו מתייחסים שניהם אך ורק להגדרה שהוצעה בראשית הסוגיה (לז.) - מצוות החלות עם הכניסה לארץ - ולא לשיוכה של המצוה לקרקע הארץ, ומכאן ביאורו של הריטב"א שלפחות בהוה אמינא השמטת כספים הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ.[2] אלא שכזכור, סוגיית הבבלי דחתה את ההגדרה הראשונה - לפחות כהגדרה בלעדית - וממילא מובן מדוע תוקפת הגמרא נקודה זו וטוענת כי מאחר ששמיטת כספים הִנָּהּ חובת הגוף, לא ניתן להסתפק בכך שהציווי חל רק עם הכניסה לארץ, כשם שלא ניתן היה להסתפק בכך לגבי תפילין ופטר חמור.

השאלה העומדת בפנינו כעת היא, אם כן, מה משמעות תשובתה של הגמרא: האם משמעותה היא שכיוון ששמיטת כספים הִנָּהּ חובת הגוף, אין היא מצוה התלויה בארץ - ואזי נצטרך להסביר מדוע הציווי חל רק עם הכניסה לארץ, וכפי שראינו ברש"י; או שמא הגמרא תישאר בהבנה כי שמיטת כספים הִנָּהּ מצוה התלויה בארץ למרות היותה חובת הגוף, ואם כן - יש לבאר מדוע היא חלה אף בחו"ל.

ג. היקשו של רבי

המשך סוגיית הגמרא הוא:

לא נצרכה אלא לכדתניא, דתניא: רבי אומר: 'וזה דבר השמיטה שמוט' (דברים ט"ו, ב) - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים; בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ואימא: במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים? תלמוד לומר: 'כי קרא שמיטה לה'' (שם) - מכל מקום.

הראשונים נחלקו בפירוש ההיקש, ונשנו בכך שלוש שיטות:

א. שיטת רבנו תם היא, שההיקש הוא מיובל (ושמיטת קרקע היינו חזרת קרקע) לדיני שנת השביעית כולם (ובהם שמיטת כספים).

ב. שיטת רש"י היא, שההיקש הוא משמיטת קרקע בשנה השביעית לשמיטת כספים בשנה השביעית.

ג. שיטת המאירי, שההיקש הוא מיובל (ושמיטת קרקע היינו חזרת קרקע) לשמיטת כספים כפשוטה, ללא התייחסות לאיסורי העבודה בקרקע בשנה השביעית.[3]

דומה כי שלוש שיטות אלו משקפות שלוש הבנות שונות ביחסים שבין יובל ושביעית ושבין שמיטת הכספים בשנה השביעית לשמיטת הקרקע בה, ולאורן נוכל לבחון גם את מעמדה של מצות שמיטת כספים.

ד. שביעית ויובל

כאמור, רבנו תם מפרש כי הפסוק "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט" מקיש בין שנת השביעית על כל דיניה ליובל, ועל כן נצטוו עליה רק עם הכניסה לארץ. אמנם כנגד שיטה זו של רבנו תם עומדת שאלה חמורה מסוגייתנו. הגמרא אומרת כי מפסוק זה לומדים ששמיטת כספים נוהגת אף בחו"ל. אם כנים דברי רבנו תם, והמושג שמיטת כספים אכן מייצג את כל דיני שנת השביעית, הרי שמסוגייתנו מתחדש לכאורה חידוש שלא שמעתו אוזן מעולם, כי דיני שביעית נוהגים במלואם אף בחו"ל! וברור שאין הדבר כן.

ניתן לתרץ כי המילים "שמיטת כספים" מחליפות משמעות באמצע הסוגיה; אך תירוץ זה דחוק ביותר.

על מנת לבאר את שיטת רבנו תם, נעיין בערכין לב:. הגמרא שם מביאה ברייתא האומרת כי בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות. על כך מקשה הגמרא: כיצד ייתכן כי בימי עזרא מנו יובלות? והלוא אחת הדרישות לקיומו של יובל הִנָּהּ שיהו כל יושבי הארץ עליה, דרישה שלא נתקיימה מאז גלות שבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה. על כך מתרצת הגמרא כי היובלות אכן לא נהגו, והם נמנו רק כדי שניתן יהיה למנות לשמיטין, וכשיטת חכמים ששנת היובל אינה עולה למניין שנות השמיטה, כלומר - השנה הארבעים ותשע הִנָּהּ שמיטה, השנה הבאה אחריה היא יובל, ולאחר מכן מונים שוב שש שנים נוספות ושמיטה; על מנת לדלג על היובלות, צריך היה אפוא למנותם. הגמרא מוסיפה כי לשיטת רבי יהודה, שהיובלות עולים למניין שמיטין - כלומר: ששנת היובל נחשבת כשנה הראשונה, ולאחריה סופרים עוד חמש שנים ואזי משמטין - באמת לא היה צורך למנות יובלות בבית שני.

התוספות שם מקשים מסוגייתנו, ממנה עולה כי כשאין היובל נוהג אין דין שמיטה נוהג כלל, ומתרצים כי הסוגיה בערכין היא אליבא דרבנן, החולקים על רבי, ולדעתם שמיטה נוהגת אף כאשר יובל אינו נוהג.

מכל מקום, מן הסוגיה בערכין עולה שיש קשר מספרי בין השנה השביעית לבין היובל, לפחות לשיטת רבנן דרבי יהודה. בהחלט ניתן להבין שלדעת רבי, מהווה קיום היובל תנאי לקיומה של השמיטה בדיוק מסיבה זו: ספירת היובל וספירת השמיטה הן שתי ספירות המהוות ספירה אחת, ואם בטלה האחת - בטלה גם חברתה. ההיקש בין יובל לשמיטה אינו מלמד, אם כן, שחיוב הפקעת ההלוואות או איסור העבודה בקרקע תלויים בשביעית, כי אם שחלות השנה השביעית בתור שכזו תלויה בכך שספירת היובל קיימת; ואם בטלה ספירת היובל, מפני שאין "כל יושביה עליה", בטלה גם השנה השביעית, וכיוון שכן, גם אין שמיטת כספים ושמיטת קרקע.

כעת נוכל לתרץ את הקושיה שהקשינו על רבנו תם לעיל. הצעת הגמרא ששמיטת כספים (=שנת השביעית) תחול רק במקום בו חלה שמיטת קרקע (= שנת היובל), היא למעשה הצעה לצמצם את חלות הספירה לתחומי ארץ ישראל בלבד. על כך עונה הגמרא שנאמר "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'", כלומר: מעת שנקראה השמיטה בארץ, הרי היא שנת שביעית גם מחוצה לה. אמנם הנפקא מינות של חלות זו תיבחנה כל אחת לעצמה: הפקעת החובות הִנָּהּ חובת הגוף, ועל כן תחול גם בחו"ל, בעוד שאיסור מלאכות בקרקע הנו חובת הקרקע, ועל כן יחול בארץ ישראל בלבד.

למסקנה, לשיטת רבנו תם אין קשר מהותי בין הפקעת החובות לבין איסורי המלאכה בקרקע, למעט העובדה ששניהם חלים בשנה השביעית. השנה השביעית עצמה יכולה, לדעת רבי, לחול רק כאשר ישנה גם ספירה ליובלות; על כן אף על פי ששמיטת הכספים היא חובת הגוף, אין היא נוהגת במדבר, קודם הכניסה לארץ ומניית היובלות, ואין היא נוהגת מדאורייתא גם בזמן הזה, כאשר אין כל יושביה עליה ואיננו מונים ליובלות.[4]

ה. שמיטת קרקע ושמיטת כספים

לשיטת רש"י, שתי השמיטות המוּקָשות זו לזו הן שתי השמיטות החלות בשנה השביעית: שמיטת כספים ושמיטת קרקעות. אמנם אף על פי שהן מוּקָשות לעניין זמן חלותן, אין הן מוקשות לעניין מקום חלותן. מהו, אם כן, טיב ההשוואה בין שתי השמיטות?

למעשה, הבנתו של רש"י מובאת בירושלמי גטין (פ"ד ה"ג), אך לא כדרשתו של רבי אלא כדרשתו של רבי יוסי. הירושלמי שם תמה על תקנת הפרוזבול שתיקן הלל הזקן:[5] הלוא שמיטת כספים דאורייתא, וכיצד תיקן הלל לעקור דבר מן התורה?! הירושלמי מביא בשם רב הונא, שהקושיה היא דווקא למאן דאמר מעשרות בזמן הזה דאורייתא, אך למאן דאמר שהם דרבנן, גם שמיטת כספים היא דרבנן. רבי יוסי תמה על דברי רב הונא, שהרי שמיטת כספים היא חובת הגוף ונוהגת בכל מקום, ואין סיבה לתלותה במעמד מעשרות בזמן הזה. אבל הירושלמי מביא שרבי יוסי חזר בו בגלל דרשת הפסוק "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט", המלמדת כי בשעה ששמיטה בארץ דאורייתא גם שמיטת כספים דאורייתא, ובשעה ששמיטת הקרקע דרבנן - גם שמיטת כספים דרבנן.[6] ולכאורה דברי רבי יוסי בסיפא תמוהים: כיצד ניתן ללמוד מהיקש מן התורה על חיוב דרבנן?!

נראה שרבי יוסי הבין כי הפסוק "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט" מלמד, ששמיטת כספים ושמיטת קרקע הן שני חלקים של מצוה אחת, היא מצות השמיטה. מאחר שחלק אחד של מצוה זו תלוי בקדושת הקרקע, נמצא שהמצוה כולה חלה רק בעת שתרומות ומעשרות דאורייתא, כלומר, כשקדושת הארץ עומדת בעינה; אך אם בטלה קדושתה, אין החלק התלוי בארץ חל, וממילא גם אין שמיטת כספים חלה; ובדומה לכך - אם ישנו חיוב שביעית מדרבנן, אזי שמיטת קרקע ושמיטת כספים שתיהן דרבנן. לאור זאת יובן מדוע לא חלה שמיטת כספים במדבר, שהרי הארץ טרם נתקדשה, וטרם חל חיוב שמיטת קרקע. הפסוק "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" בא ללמד שבעת שהקדושה קיימת וחיוב שמיטת הקרקע חל בארץ, צריך גם יהודי הדר בחו"ל לשמט חובותיו.

סיכומו של דבר, לדעת רש"י הפסוק בא ללמד כי שתי השמיטות הנן שני חלקים של מצוה אחת; לפיכך כשפקע מקצת המצוה, פקע גם חלקה השני, ומאידך גיסא, חיוב מדרבנן יחייב בשני חלקיה. נמצא ששמיטת כספים הִנָּהּ חובת הגוף, אך היא חלק ממצוה התלויה בקדושת הקרקע, ועל כן אינה חלה אלא בעת חלות קדושת ארץ ישראל.

ו. שמיטת כספים ויובל

השיטה השלישית בביאור הסוגיה היא שיטת המאירי. המאירי הבין כי הסוגיה כלל אינה מדברת באיסורי עבודת הקרקע בשנת השמיטה, ומשווה רק בין שמיטת כספים ליובלות. על כן הוא קובע, כי מסוגייתנו ברור ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן, והראשונים נחלקו רק בדבר מעמדה של שמיטת קרקעות. זאת בניגוד לשיטות רש"י ורבנו תם, שקישרו, כזכור, בין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים בשביעית באופן שאינו ניתן לניתוק.

מדוע מנתק המאירי שמיטת כספים משמיטת קרקע, החלה באותה שנה, וקושר אותה ליובל? וכיצד גורם קשר זה שהמצוה תחול רק לאחר הכניסה לארץ?

על מנת לעמוד על כך, נבחן את שתי הפרשיות המדברות על השמיטה בשנת השבע:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא כ"ה, א-ז).

זוהי הפרשה הדנה באיסורי מלאכת הקרקע. הפרשה השנייה עוסקת בשמיטת החובות:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' (דברים ט"ו, א-ב).

ודוק: הפרשה הראשונה משתמשת במונח "שבת הארץ", והמושג 'שמיטה' כלל אינו נזכר בה. למעשה, בעוד שהפרשה הראשונה מתארת מצוה הדומה לשבת, בהיותה מצוה שבין אדם למקום הכוללת בעיקר איסורי מלאכה, מתארת הפרשה השנייה מצוה המתקיימת כולה בתחום הכלכלי שבין אדם לחברו.[7] נראה שנקודה זו היא שגרמה למאירי לחלק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקעות ולקשור את שמיטת הכספים ליובל, אשר גם בו מתחדש חידוש כלכלי חברתי - השבת הקרקעות לבעליהן המקוריים. על השוואה זו עמד כבר המשנה למלך (הלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה):

ואפשר היה לומר דסבירא ליה למרן [= הכסף משנה] דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה...

דומה, אם כן, שהמאירי רואה את שמיטת הכספים בשנת היובל ואת חזרת הקרקעות בשנה השביעית כמערכת כלכלית אחת. בביאור זה ענינו על השאלה הראשונה: מה טיב ההשוואה בין שמיטת כספים ליובל. אלא שכעת מתעוררת שאלה נוספת: אם שתי המצוות הן בין אדם לחברו - מדוע חלות שתיהן רק בארץ?

ז. בזמן שכל יושביה עליה

כבר הבאנו לעיל את דברי סוגיית הגמרא בערכין, כי היובל אינו נוהג מדאורייתא אלא אם מתקיים התנאי שיהו כל יושבי הארץ עליה. תנאי זה אינו מקביל לקדושת הארץ, והוא מלמד כי מצות היובל אינה תלויה בארץ מצד החפצא שבה, כי אם מצד מצבו של העם. כוונת דברינו, שמצות היובל הִנָּהּ חלק ממערכת כלכלית שציוותה התורה שתנהג בעם ישראל. אין כאן ציווי על היחיד בלבד, כי אם ציווי על העם לנהוג באופן מסוים - ציווי אשר משפיע, כמובן, על כל יחיד ויחיד. מאחר שהמצוה היא מצוה חברתית, ניתן להבין כי היא נוהגת רק כאשר המצב החברתי שלם, והעם נמצא בארצו באופן מלא.

הווה אומר: מצווֹת היובל ושמיטת ההלוואות, המהוות שתיהן חלק ממערכת כלכלית אחת, הנן מצוות התלויות בארץ במובן הקיומי: ניתן לקיימן רק כחלק מחיי החברה עליהם ציוותה התורה. הפסוק "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" מלמד כי בעת שהמערכת הכלכלית בארץ פועלת, כפוף לה גם יהודי הדר בחו"ל, ועליו לשמוט את חובותיו.

אליבא דהמאירי, תשובת הגמרא היא, אם כן, ששמיטת כספים היא אכן חובת הגוף, אך ההיקש ליובל מלמד שהיא תלויה בארץ מצד קיום המערכת הכלכלית של עם ישראל כעם, ומשחלה מערכת זו - הרי היא משפיעה גם על יהודים הדרים בחו"ל. כזכור, הריטב"א ביאר כי קושיית הגמרא הייתה מדוע נחשבת שמיטת כספים מצוה התלויה בארץ, והלוא היא חובת הגוף כתפילין ופטר חמור. על פי המאירי, תשובת הגמרא היא ששמיטת כספים היא אכן חובת הגוף, אלא שבניגוד לתפילין ופטר חמור, תלוי קיומה, אפילו בחו"ל, בהיות עם ישראל בארצו.

ח. סיכום

רבי אלעזר ברבי שמעון אמר כי הציווי על שמיטת כספים חל רק עם הכניסה לארץ, ובכל זאת חלה המצוה גם בחו"ל. בגמרא תלו דין מיוחד זה בלימודו של רבי מ"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט", לימוד שבהבנתו נשנו שלוש שיטות, אותן ביארנו כך:

א. שיטת רבנו תם: הן שמיטת כספים הן איסורי עבודת הקרקע בשנה השביעית תלויים בספירת השנים, ולדעת רבי, ספירה זו תלויה בחלותו של היובל מדאורייתא. אמנם אין בכך כדי לשנות את אופייה של שמיטת כספים, והיא חובת הגוף שאינה תלויה בקרקע כלל.

ב. שיטת רש"י: שמיטת כספים ואיסור העבודה בקרקע בשנה השביעית פתוכים זה בזה לכדי מצוה אחת. אף שחלק אחד של המצוה חל על הגוף ונוהג גם בחו"ל, תלוי הוא בחלקה השני, שהוא חובת קרקע, וחל רק כאשר ישנה לקדושת הארץ. לאמור: שמיטת כספים היא אמנם חובת הגוף, אך היא תלויה בארץ מצד חלותה המשותפת עם מצות שמיטת הקרקעות.

ג. שיטת המאירי: מצות שמיטת הכספים ומצות היובל הן חלק ממערכת כלכלית, ואף שהן חובות הגוף, אין הן חלות אלא כאשר מתקיימת אותה מערכת כלכלית של העם בארצו באופן מלא. שמיטת כספים היא אפוא מצוה התלויה בארץ מצד יישוב העם בארצו, אף שכאשר העם אכן יושב בארצו, חייב גם יהודי הגר בחו"ל לשמט, מצד כפיפותו לאותה המערכת הכלכלית.

לסיום יש להעיר, כי מסוגייתנו ברור ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן, וכך הסברנו לאורך כל השיעור. אמנם כל זה אמור אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבי. להלכה נחלקו הפוסקים אם יש לפסוק כרבי או כשיטות שחלקו עליו, ויש הסבורים כי שמיטת כספים דאורייתא גם בזמן הזה. לעיון נוסף כדאי לראות את דברי הרמב"ן למסכת גטין, ספר הזכות, יח. בדפי הרי"ף.

מקורות לשיעור הבא:

שילוח עבדים בחוץ לארץ

א. קידושין לח. "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר" עד לח: "בין בארץ בין בחוצה לארץ", שם "שילוח עבדים חובת הגוף היא... בחוצה לארץ", תוד"ה השמטת. מדוע פירוש רש"י אינו נוח לגבי שילוח עבדים?

ב. טורי אבן ראש השנה ט:, ד"ה ההוא (מצורף). האם ניתן להסביר את קושיית התוספות לאור קושייתו על רש"י? מהי מחלוקת רש"י והתוספות?

ג. ויקרא כ"ה, יא, וברש"י וחזקוני על אתר (מצורף). האם שחרור עבדים הנו חלק מדיני יובל?

ד. ראש השנה ט: "תנו רבנן... אינו נוהג בחוצה לארץ". מה ניתן ללמוד מעמדות התנאים לגבי שאלתנו?

ה. מנחת חינוך מצוה מב אות יד (מצורף). האם ניתן לחלק בין הדרור בארץ לבין הדרור מחוצה לה לאור שני אופני השחרור שמציע המנחת חינוך?

ו. מכילתא משפטים סוף פרשה ב, "ועבדו לעולם", ובהגהת הגר"א שם (מצורף). שמ"א א', כב וברש"י שם. אבן-עזרא על שמות כ"א, ו. מה מהות השחרור בשנת החמישים לדעת רבי?

ז. קידושין לח:, תורי"ד ד"ה ה"ג (מצורף). מה משמעות שינוי הגִרסה?

ח. ספר החינוך סוף מצוה שלא, מאירי שבת קלא: (מצורפים). מה יסוד המחלוקת?

טורי אבן ראש השנה ט: ד"ה ההוא

"ההוא בזמן כו' שאינו נוהג בארץ כו'. פי' רש"י בזמן שאין היובל נוהג כגון בזמן שאין כל יושביה עליה. וקשה לי: למה לי קרא ד'בארץ' להא דרשא? וכי סלקא דעתך דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דבארץ אינו נוהג דרור ובח"ל ינהוג?!

שוב ראיתי להראב"ד מביאו הרמב"ן בספר הזכות שלו שכתב וא' בקדושין והכתיב 'בארץ' ההוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בח"ל, והאי למאי איצטריך שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בח"ל, אלא ודאי הכי קאמר: אפילו בזמן שיושביה עליה אם אינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו ולא שלחו אינו נוהג בח"ל אפילו שיהא שם ב"ד. ואני תמה דמה תיקן בזה הא ודאי לרבנן דסבירא להו שלשתן מעכבות בו הא ודאי אין השמטת שדות נוהג בח"ל וכן תקיעת שופר, דהא כתיב 'בחודש הז' תעבירו שופר בכל ארצכם' ולא בח"ל ואם לא השמיטו ות"ש [= ותקעו ושלחו] בארץ השמיטה ות"ש של ח"ל אינו לא מעלה ולא מורדת שיהא יובל תלוי בה כיון שאין מצות הללו נוהגים בח"ל אלא קריאת דרור בלבד נוהג בו. אלא שעיקר פירושו יש לקיים על דרך זה, שאם השמיטו ות"ש בארץ אבל לא שלחו אלא שבח"ל שלחו אעפ"י שקראו דרור בח"ל הוה אמינא הא נתקיים שלשתן - שתים שאינן נוהגות אלא בארץ נתקיימו בארץ, וקריאת דרור אעפ"י שלא נתקיים בארץ הואיל ונוהג בח"ל ונתקיים שם סגי בהכי, קמ"ל קרא: 'בארץ', וכיון שלא נהג בארץ, קריאת דרור דח"ל אינו כלום, והרי לא נתקיים מצות דרור, וכיון דשלשתן מעכבות אין יובל נוהג".

חזקוני על ויקרא כ"ה, יא

"יובל היא - לשון שלוח כמו 'יובילוה רגליה', 'מי יובילני עיר מצור', 'ביום ההוא יובל שי'".

מנחת חינוך מצוה מב אות יד

"והנה היובל גם כן אפקעתא דמלכא הוא דהעבד קונה עצמו, והוא גזירת הכתוב, ולא בלבד דחייב האדון לשחררו וכופין על זה כמו כל מצות עשה, ונפקא מינה אם הוא עבד של קטן דלאו בני מצות נינהו דלא יצא, אלא הוא אפקעתא דמלכא, וכן הוא בלשון הרמב"ם... אך יש בזה תנאי לפי מאי דקיימא לן שם בראש השנה דשלשתן מעכבים... אם כן לחכמים דבאמת מעכב הוי הדין כך, אם דרך משל ידוע לנו שיש כך וכך עבדים ואין האדונים רוצים לשלחם, אם כן לא שייך לומר אפקעתא דחזנן דמעכב היובל ואין יובל כלל ולא אפקע רחמנא כלל, רק בכהאי גוונא הוי מצות עשה דצריכים ישראל שיעשו מצות היובל, ואם עושים איזה דבר המעכב כופין עד שתצא נפשם לקיים זה, אבל אינו אפקעתא דמלכא".

מכילתא משפטים סוף פרשה ב, "ועבדו לעולם"

"'ועבדו לעולם' - עד היובל. או 'ועבדו לעולם' כמשמעו? תלמוד לומר 'ושבתם איש אל אחוזתו'. רבי אומר: בוא וראה שאין העולם אלא חמישים שנה, שנאמר 'ועבדו לעולם' - עד היובל".

הגהת הגר"א שם

"רבי אומר: בוא וראה שאין העולם אלא חמישים שנה, שנאמר 'וישב שם עד עולם'".

קידושין לח:, תורי"ד ד"ה ה"ג

"הכי גרסינן: בזמן שהיובל נוהג בארץ, דרור נוהג בחוצה לארץ, אין היובל נוהג בארץ, אין דרור נוהג בחוצה לארץ".

ספר החינוך סוף מצוה שלא

"ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו עבדים והוחזרו שדות לבעליהן בלא תקיעה, ביטלו מצות עשה זה".

מאירי שבת קלא:

"תקיעת שופר של יום הכיפורים הייתה מעכבת ביובל. רוצה לומר, שמראש השנה ועד יום יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם אלא שמכל מקום לא היו משועבדים לאדוניהם ולא היו שדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים... כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן".

 


[1] אמנם מרש"י משמע, כי ייתכן שרבי אלעזר מודה שישנה הלכה למשה מסיני המחייבת בערלה וכלאיים אף בחו"ל. ליחס בין חיוב בארץ ולחו"ל מאותו הפסוק לבין שני מקורות חיוב שונים, פסוק והלכה, נתייחס בע"ה בשיעורים הבאים.

[2] אמנם הריטב"א מנסח את ההוה אמינא "דאף על פי שהן חובת קרקע נוהגות בכל מקום". ויש לבאר בדבריו כי ניסוח זה הוא אליבא דהמקשן, שהכיר את מסקנת הסוגיה בעניין הגדרת מצוות התלויות בארץ, ועל כן טעה לחשוב כי רבי אלעזר מבין שכל מצוה שחלה רק לאחר הכניסה לארץ היא חובת קרקע.

[3] באופן דומה הבין הכסף משנה את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה פ"ד הכ"ה. אמנם עיין משנה למלך שם, ובר"י קורקוס שם פ"ט ה"ב. לביאור השיטות השונות באריכות עיין בית הלוי ח"ג סימן א', ואכמ"ל.

[4] למסקנה סובר רבנו תם כי בימי בית שני חל יובל מדאורייתא, עיין גטין לו. תוד"ה בזמן.

[5] פרוזבול היא תקנה העוקפת את דין הפקעת ההלוואות בשנת השמיטה על ידי העברת החוב לבית דין.

[6] אמנם בירושלמי מפורש כי רבי חולק על רבי יוסי, והיקשו הוא מיובלות לשמיטין, כביאורו של רבנו תם, ורש"י עצמו הביא דרשה זו בגטין לו.. נראה שרש"י הבין כי הבבלי מסביר את רבי באופן שונה, וזאת הן לאור השינוי בלשון הן לאור הקושי בהבנת הסוגיה בשיטת רבנו תם כפי שראינו לעיל.

[7] אמנם גם בפרשייה הראשונה נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". אך נראה שיותר משיש פה ציווי, יש פה היתר אכילה, ויתרה מכך: איסור לאצור את הפירות או לסחור בהם. ועיין על כך בשיעורי "הנאתו וביעורו שווין", שיעור 28 למסכת סוכה (שנת ה'תשס"ז).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)