לט: - סוג הבגד בציצית

  • הרב אוהד פיקסלר

סוג הבגד בציצית / אוהד פיקסלר

פתיחה

בציווי על מצוות הציצית המופיע בפרשת שלח, נאמר כי יש לעשות ציצית על כנפות הבגדים. ואולם, בפסוקים אנו לא מוצאים פירוט על אילו בגדים אנו חייבים לשים ציצית. האם על כל דבר שאנו לובשים אנו מחייבים לשים ציצית, או שמא רק על דבר שדרך בני אדם להגדירו כבגד? האם ישנם רק מינים מיוחדים שבהם ניתן לקיים מצווה זו, או שיש לשים ציצית על כל מין? בשיעור זה ננסה להרחיב בעניין זה.

סוגיות הגמרא

כאשר הגמרא מנסה לפשוט שאלות אלו, היא משווה את מצוות ציצית למצוות אחרות בהם התורה גם כן לא פירטה בעניין זה. מדובר בעיקר בדיני טומאה וטהרה, בהם אנו מוצאים כי התורה הגדירה כי בגדים מקבלים סוגים שונים של טומאה. הגמרא במנחות מביאה שתי דרשות בשם תנא דבי רבי ישמעאל, החלוקות בדיוק בעניין זה:

"...ורב נחמן? כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן 'צמר ופשתים' - אף כל צמר ופשתים.

אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי ר' ישמעאל: בגד - אין לי אלא בגד צמר; מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים, והכלך והסריקין והשיראין, מנין? ת"ל או בגד" (מנחות לט:).

בסוגיה הקודמת לסוגיה המובאת לעיל, עוסקת הגמרא בשאלה האם הפתילות צריכות להיות מאותו סוג של הבד ממנו עשוי הבגד. בגמרא עולה שישנו ייחוד בפתילות מצמר או פשתים, והוא שהן מועילות גם אם הבגד עשוי מבד אחר, בשונה מפתילות משאר מינים שכשרות רק לאותו המין. בעקבות כך, אומרת הגמרא כי שיטת רב נחמן היא כברייתא הראשונה, הסוברת שרק בגד העשוי מצמר או פשתים בעל ארבע כנפות - חייב בציצית מהתורה. לעומת זאת אביי מביא ברייתא הפוכה הלומדת מהמילים 'או בגד', שכל סוג של בד חייב בציצית מדאורייתא[1].

כיצד בדיוק נעשה הלימוד? בנקודה זו נחלקו רש"י ובעלי התוספות.

רש"י על סוגייתנו מסביר כי התנא דבי ר' ישמעאל הראשון, למד את הדין מנגעי בגדים ששם פירטה התורה מהי המשמעות של בגד:

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא י"ג, מז).

כאמור, בפסוק זה התורה מפרטת כי לגבי נגעים הגדרת 'בגד' הינה בגד העשוי מצמר או פשתים בלבד. החידוש בדרשתו של ר' ישמעאל הוא שהגדרה זו תקפה גם בכל ההלכות בתורה בהם נאמר 'בגד' סתם.

התוספות (ד"ה 'בגד') מביא את הסברו של רש"י כי מדובר בלימוד מנגעים, ומקשה עליו מספר קושיות. בעקבות כך מסבירים התוספות שהלימוד בסוגיה איננו מנגעים, כי אם מטומאת שרצים. הלימוד של התוספות נעשה מן הפסוק הבא:

"וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם - במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא י"א, לב).

התוספות מבינים כי הכוונה בפסוק הינה לצמר או פשתים בלבד, ומכאן לומד ר' ישמעאל לדין ציצית. יש לציין שדבר זה אינו מופיע במפורש בתורה, ונראה כי הלימוד מנגעים מסתבר יותר בפשט הפסוקים.

בין אם נסבור כרש"י ובין אם ננקוט כשיטת ה'תוספות', לאור דרשה זו עולות מספר שאלות:

· מה הדין בבגד שאינו עשוי מחומרים אלו - האם הוא חייב בציצית?

· אם הוא חייב בציצית, מהי הסיבה לחיוב זה?

· האם הגדרת בגד יכולה להשתנות לפי מנהג העולם או שמא התורה קבעה ככלל את מינים אלו ללא קשר לנוהג הלבישה המקובל?

סוגיה מקבילה לסוגיה לעיל נמצאת בפרק שני במסכת שבת. הגמרא בדפים אלו דנה בדיני טומאה וטהרה בבגדים, כאשר בתחילת הסוגיה ישנו דיון רחב בדיני נגעים ובכך שהם חלים רק על בגד צמר או פשתים. הגמרא מביאה את הדרשה של תנא דבי רבי ישמעאל לגבי דין נגעים (כמו הספרא):

"תנא דבי רבי ישמעאל מאי היא? דתני דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, מה להלן - צמר ופשתים, אף כל - צמר ופשתים" (כו:).

בשלב זה הגמרא דנה רק בדיני טומאה וטהרה, ורק בהמשך הגמרא מקשרת הלכה זו להלכות ציצית:

"...רב נחמן בר יצחק אמר: אף כל - לאתויי ציצית. ציצית, בהדיא כתיב 'לא תלבש שעטנז צמר ופשתים', וכתיב- 'גדלים תעשה לך'! סלקא דעתך אמינא כדרבא, דרבא רמי: כתיב 'הכנף' - מין כנף, וכתיב 'צמר ופשתים יחדיו' הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן; שאר מינין, במינן - פוטרין, שלא במינן - אין פוטרין. סלקא דעתך כדרבא - קא משמע לן" (כז.-כז:).

שיטת רב נחמן הינה שחיוב ציצית הוא רק בבגד צמר או בבגד פשתים. כאשר הרקע ללימוד הוא כפול- 1. כמו דיני נגעים שקודמים בסוגיה. 2. מסמיכות הפרשיות בספר דברים: הפרשה הקודמת לציצית היא כלאיים של צמר ופשתים, ומיד אח"כ נאמר גדילים תעשה לך - משמע שצריך לעשות ממינים אלו.

רבא חולק על רב נחמן ולומד את הייתור של צמר ופשתים לגבי יתרון בפתילות: פתילות של צמר ופשתים מועילות גם לבגד שאינו ממינים אלו, אך כל בגד חייב במצוות ציצית.

אם כן, אנו מוצאים מקור כפול למחלוקת בעניין זה:

* מחלוקת בדרשות הכתובים בנוגע לקשר לדיני טומאה וטהרה.

* מחלוקת בלימוד הסמיכות בין פרשת כלאיים בבגדים ובין פרשת ציצית בספר דברים.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם פוסק כשיטת רב נחמן:

"כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות... ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד.

אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהן אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית, והוא שתהיה מרובעת או יותר על ארבע ויהיה שיעורה כשיעור שאמרנו, שכל הבגדים האמורים בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים בלבד" (הל' ציצית פ"ג, הלכות א-ב).

הרמב"ם פוסק להלכה בעקבות הרי"ף (רמז רעג) כשיטת רב נחמן, ומחייב בציצית דווקא בגד צמר או פשתים. בסוף הלכה ב הרמב"ם מסביר שהלכה זו הינה כללית בתורה, ובכל מקום בו נאמר בגד סתם - הכוונה לבגד צמר או פשתים. הרמב"ם מבין שהתורה אינה מגדירה בגד כצורת הלבוש הנורמלית המקובלת, אלא דברים מסוימים שכנראה היו חשובים בזמן התורה. כשיטת הרמב"ם כותב גם המאירי בפירושו למסכת שבת, כאשר הוא מסביר שמקור הדין נובע מסמיכות הפרשיות בין פרשת כלאיים בבגדים ובין החיוב במצוות ציצית.

יש שמסבירים ששיטת הרמב"ם נובעת מכללי פסיקה שמובאים בשם הגאונים:

"כל היכא דאמרינן 'ופליגא דפלוני' בין בתנאים ובין באמוראים, על הרוב יצא הנאמר עליו זה - רצונו לומר הנפלג עליו מהיותו כהלכה"[2].

אם כך, מכיוון שבגמרא במנחות מופיע 'ופליגא דרב נחמן', הכוונה שהלכה כרב נחמן ויש מי שחולק על כך. הרמב"ם והרי"ף עקביים אם-כן לדרך פסיקת הגאונים במקרה זה. כמובן, למרות הסבר זה, הרמב"ם עדיין מנמק את הפסק גם מהבחינה העקרונית ומסביר למה פוסקים כך ולא מסתפק בכללי הפסיקה.

הרמב"ם מדגיש ששאר בגדים אינם חייבים בציצית מהתורה אלא מדברי חכמים - כדי להיזהר במצות ציצית. בהקשר זה יש לבחון מספר גדרים: האם בלבישת בגד שעשוי מבד אחר מקיימים מצוות עשה של ציצית מהתורה, או שמא הקיום הינו קיום אחר? מהן ההשלכות לעובדה שבשאר בגדים החיוב הוא מדרבנן?

הרמב"ם מסביר את החיוב מדרבנן במילים: "כדי להזהר במצוות ציצית". ניתן להבין את דבריו שמדובר על סייג שמא אנשים יבואו לידי טעות - אנשים יתבלבלו בין סוגים שונים של בדים ויבואו ללבוש בגד צמר ללא ציצית ויבטלו מצוות עשה. הבנה אפשרית נוספת בדברי הרמב"ם תסביר שמכיוון שחכמים הבחינו שלא כל אדם לובש בגד מציצית בתקופתם, באו והרחיבו את החיוב של המצווה כדי להזהר במצוות ציצית - על מנת שלא כולם יפטרו מן המצווה.

הרב משה פיינשטיין מעלה את שתי ההבנות הללו בדברי הרמב"ם:

"...אך שאולי יש לומר דחכמים חייבו בכל בגדים משום שאפשר אין הטעם שלא יטעו להשוות הבגדים ואם יפטרו בשאר מינים יפטרו גם בצמר ופשתים, אלא משום דלאו כל אדם יכול להיות לו בגד מצמר ופשתים וישארו בלא מצות ציצית שחביבה מאד משום שראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשיה, כדאיתא בדף מ"ג לכן תיקנו שיתחייב בציצית גם בכל בגדים וכדמשמע קצת כן בלשון הרמב"ם בפ"ג מציצית ה"ב שכתב 'אבל טלית של שאר מינים אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית', שפשטות לשון זה הוא לא בשביל חשש טעות אלא בשביל המצוה גופה שכל אדם יוכל להזהר במצות ציצית שיבא התועלת מהראיה גם אותם לזכירה ומהזכירה לעשיה ואף שלא יהיה בזה קיום המצוה ממש כיון דפטורות מציצית... וגם אולי אף לשון כדי להזהר במצות ציצית נפרש שהוא שלא יטעו במה שפטורין מציצית בבגדים דשאר מינים שדומין בכל לבגדים דצמר ופשתים ולא יזהרו בשביל זה במצות ציצית גם בבגדים דצמר ופשתים החייבים אף שהוא דוחק קצת" (אגרות משה או"ח ח"ב,א).

בתחילת דבריו עולה רעיון נוסף: ניתן לקיים את המטרה והמהות של המצווה גם אם לא מקיימים את כל הגדרים שהתורה אמרה. למרות שהאדם לא ילבש בגד שחייב מהתורה, הוא יכול לזכות בזכירה ובתועלת שיש להפיק ממצווה זו. לפי גישה זו, לא מדובר על סייג או דבר של הרחקה מעבירה, אלא שיש בכך חלק מקיום המצווה וממשמעותה למרות שאין בכך חיוב מהתורה.

יש שמציעים לצאת ידי חובה לשיטת הרמב"ם על ידי לבישת טלית מצמר בתפילה בלבד ובכך לצאת יד"ח מהתורה, ולאחר מכן במשך היום ללבוש ציצית גם מבד אחר היות וכבר קיימנו את המצווה. נראה שפתרון זה אפשרי לפי הבנה זו- בדרך זו אנו מקיימים את החיוב שמוטל מהתורה, וממשיכים את מטרת ומהות המצווה במשך כל היום. ואולם, אם מבינים את עניין לבישת ציצית של בד בדרך של סייג, נראה שאין עניין לחייב את עצמנו בציצית מסוג זה בשאר היום. לפי ההבנה שיש בכך קיום של זכירת המצוות גם במישור התורה למרות שאין בכך קיום המצווה בצורה שלמה, נראה שיש בכך עניין ותועלת.

בניגוד לשיטת הרמב"ם, ה'תוספות' בסוגיה במנחות (ד"ה ורב נחמן) ובסוגיה בשבת (ד"ה סד"א) מביאים את שיטת רש"י ור"ת הפוסקים כרבא היות והוא בתרא (וכך גם פוסק הרא"ש להלכה). בעקבותיהם, הפסיקה האשכנזית סוברת שכל סוג של בגד חייב בציצית מהתורה, ולא רק בגד של צמר ופשתים.

מחלוקת זו ממשיכה גם בפסיקת ההלכה כפי שמובא בשו"ע:

"אין חייב בציצית מן התורה, אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן (וי"א דכולהו חייבין מדאורייתא והכי הלכתא) (אורח-חיים סימן ט', סעיף א).

למרות פסקו ההחלטי של הרמ"א, מצאנו כי חלק מהפוסקים האשכנזים חוששים לשיטת הרמב"ם והשו"ע, וכתבו שראוי להחמיר ללבוש ציצית של צמר. כך כותב למשל ה'משנה ברורה' (ס"ק ה) שירא שמים יחמיר על עצמו וילבש ציצית של צמר, וכך כותב הרב משה פיינשטיין בסיום שתי תשובות בנושא (או"ח ח"א,ב; או"ח ח"ב,א). גם מי שלא חושש לשיטות אלו יכול לצאת ידי חובת שיטת הרמב"ם על ידי לבישת טלית גדול שהיא מצמר, ולבישת טלית מבד במשך כל היום לפי מה שראינו לעיל.

ה'משנה ברורה' מביא מספר השלכות לפסק השו"ע שהחיוב בציצית של בד הוא מדרבנן, ולא מהתורה:

"...א'. דיותר ראוי לעשות בגד שהוא יוצא בו מן התורה. ב'. אם נתערב לו ציצית טוויין לשמן בשלא לשמן ואין לו ציצית אחרים או שיש לו ספק על הבגד אם הוא חייב בציצית דאם הוא מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא. ג'. אם הוא יושב בצבור ונפסק אחד מציציותיו בחול דאם הוא מדרבנן י"ל כבוד הבריות דוחה דרבנן ואינו מחוייב תיכף לפשוט טליתו עיין בסי' י"ג ועוד נ"מ הרבה" (שם, ס"ק ג').

ציצית שאינה של בד

כיום ישנם חומרים חדשים מהם עושים בגדים שאינם בד כלל. ניתן לעשות בגדים מחומרים סינטטיים כמו מניילון, ועולה השאלה האם ניתן לצאת יד"ח מצוות ציצית מהתורה לדעת הרמ"א בבגדים אלו (כדוגמת ציצית רשת).

נראה כי השאלה תלויה בהבנת דעת הפוסקים האשכנזים. ניתן להסביר בדעת ה'תוספות' והרמ"א כי התורה קבעה שניתן לקיים מצוות ציצית בכל דבר המוגדר כבגד עבור בני האדם. הגדרת בגד אינה תלויה בחומר ספציפי אלא בדרך העולם ממה עושים בגדים.

אך אנו מוצאים בדברי הגמרא במנחות שישנם חומרים שלא ניתן לקיים בהם מצוות ציצית:

"ואמר רבא: הא מילתא אמרי, ואיתמר במערבא משמיה דר' זירא כוותי: היא של בגד וכנפיה של עור - חייבת, היא של עור וכנפיה של בגד - פטורה, מאי טעמא? עיקר בגד בעינן..." (מנחות מ:).

מדברי הגמרא עולה שציצית שעשויה מעור פטורה מציצית, ואם כן אנו מוצאים כי קיים סוג של בגד שיתכן ובני אדם לובשים ואעפ"כ הוא פטור מציצית. אך יתכן להסביר שבאמת אין דרך בני אדם ללבוש עור, וזו בדיוק הסיבה שבגד עור פטור מציצית. חיזוק לכיוון זה אנו מוצאים בפסוקים עצמם, מהם עולה כי התורה לא הגדירה עור כבגד:

"וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי..." (ויקרא י"א, לב).

התורה מוציאה את העור מכלל הבגדים ומונה אותו בנפרד, ויתכן ומכאן ניתן ללמוד כי עור לא מוגדר כבגד, וכך גם לעניין ציצית[3]. כפי שנראה בהמשך, בדברי האחרונים יש מספר סברות שלאורם ניתן לחלק בין עור ובגד ויתכן וזו הנקודה העומדת בבסיס ההבדל בפסוקים בתורה.

ה'לבוש' מבאר את דברי הגמרא לעיל:

"אין חייב בציצית אלא דבר הנקרא בגד, דכתיב- 'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם'. ובגד הוא כל דבר הנארג ונעשה בגד, לאפוקי מלבוש של עור שאינו נקרא בגד ואינו חייב בציצית אפילו אם יש לו ד' כנפות" (סימן י' סעיף ד).

ה'לבוש' מגדיר בגד בתור דבר שנארג ונעשה בגד, אך לא דבר שמתחילת ברייתו הוא כגוף אחד כמו עור, ובדרך זו גם פוסק שו"ע הרב להלכה (סימן י' סעיף ז).

מהו דינם של בגדי ניילון? האחרונים נחלקו האם לדמות בגדים אלו לבגד העשוי מעור, או שמא יש לחלק ביניהם. הרב משה פיינשטיין מתלבט בעניין זה ומכריע שבגדי ניילון פטורים מציצית. אמנם במהלך תשובתו הוא מעלה מספר הבנות שונות, בפסיקתו הסופית הוא כותב שבגדים אלו פטורים, ובכך הוא טוען שני דברים:

* לא מקיימים מצוות ציצית מהתורה בציצית ניילון גם לשיטת הרמ"א.

* הפטור ממצוות ציצית אומר שאין צורך להטיל ציצית אם אדם לובש בגד ניילון בעל ארבע כנפות.

כנגד פסקו של הרב פיינשטיין, חייבו הרב פראנק והרב וולדנברג חלק מבגדי הניילון בציצית. הציץ אליעזר מעלה סברה לחלק בין עור ובין בגד שיהיה עשוי מניילון:

"ויש לחלק בזה גם בסברא ולומר דעור שאני, שתחילת הויתו הטבעית בידי שמים הוא בכזה שלא בצורת בגד הנארג ולכן הוצא מן התורה מכלל בגד ולא מהני תו מה שיבוא לשנותו להפרידו לחוטים ולשוב ולעשות ממנו בגד בדרך אריגה. אבל משא"כ מינים אלה של ניילון וכדומה שאין להם הויה טבעית עצמית אלא מיוצרים בידי אדם מחומר גלמי של נפט וכדומה והמה כחומר ביד היוצר באיזה צורה לייצרם ולהכשירם לתשמישם שמייעדים להם. בכן כגון דא יש מקום לומר שהדבר תלוי באיזה צורה שמייצרים אותם, אם שלא בדרך אריגה אינם נכללים בכלל בגד שאמרה תורה, אבל אם בדרך אריגה יש מקום לומר שאזי שפיר נכללים בכלל בגדים שאמרה תורה" (ציץ אליעזר י"ב, ג).

הציץ אליעזר עקבי לדברי ה'לבוש' ובוחן האם מדובר על בגד שנארג ואז הוא מוגדר כבגד מן התורה, או שמא כדבר שאין לאדם יכולת פעולה בו ואז אינו מוגדר כבגד. בעקבות כך הוא פוסק שבגדים שעשויים בדרך של אריגה אין ללבוש אם יש בהם ארבע כנפות, אא"כ יטיל בהם ציצית. בנוסף לכך הוא כותב כי:

"וקרוב גם לודאי שלא גרועים המה משאר מינים חוץ מצמר ופשתים ובפרט כשארוגים, אך לענין ברכה כדאי שלא לברך עליהם וברכות הא אין מעכבות".

בדרך דומה פוסק הרב פראנק בתשובתו:

"ולענין שאילתנו, הנה בניילון יש שני מינים, יש מין ניילון העשוי כולו חתיכה אחת ולא מחוטים ואינו מעשה ארג, ובטלית ממין זה לדעת הלבוש הואיל ולא נארג אין עליו שם בגד להתחייב בציצית. אולם יש גם ניילון העשוי מחוטי ניילון והוא מעשה ארג, וטלית ממין זה ודאי שהוא נכלל בכלל בגד וחייב בציצית" (הר צבי או"ח א', ט).



[1] דרשה זו אינה מופיעה במדרשי ההלכה לגבי ציצית, והמקור שלה הינו רק בגמרות השונות. אנו מוצאים דרשה דומה לדרשה הראשונה בספרא (תזריע פרשה ה פרק יג) לגבי צרעת הבגדים.

[2] כלל זה נאמר בכללי התלמוד לר' בצלאל אשכנזי. ראה בעניין זה בפירוש יד פשוטה על אתר, ובהלכות תשובה ז,ד ד"ה אמרו חכמים.

[3] יש לציין לדברי תוס' שהבאנו בתחילת השיעור שלמדו מפסוק זה את הלימוד של תנא דבי ר' ישמעאל לגבי הגדרת בגד בציצית. יתכן ותוס' עקביים לשיטת ר"ת ולכן מעדיפים את הפסוק הזה על פני נגעים שכן כאן אנו מוצאים הגדרה כללית יותר לכל סוג של בגדים, אך עור אינו מוגדר כבגד.