ליווי הסוטה למקדש

  • הרב אביעד ברטוב
המשנה הבאה בסדר לימודנו מתארת את תהליך העלייה של האישה הסוטה למקדש. התנאים נחלקו האם בדרך מבית הדין לירושלים האישה ובעלה זקוקים לליווי:
"כיצד עושה לה? מוליכה לבית דין שבאותו מקום,
ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבא עליה בדרך;
רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה".
לדעת ת"ק שני תלמידי חכמים מלווים את בני הזוג, בשל החשש "שמא יבוא עליה בדרך", ואילו לדעת רבי יהודה אין לחשוש לכך והבעל "נאמן עליה". מחלוקת התנאים מעלה שתי שאלות:
1. מדוע חששו חכמים שהבעל יבוא על האישה בדרך? סוף סוף מדובר בבעל שקינא לאשתו על מעשים מכוערים עם איש אחר!
2. האם רבי יהודה מתעלם מחששם של חכמים וסומך על הבעל, או שמא ישנה סיבה אחרת להכרעתו?
על השאלה השניה נוכל להשיב מתוך סוגיית הגמרא (ז ע"א), המביאה ברייתא שבה מבוארת שיטתו של רבי יהודה:
"תניא, רבי יהודה אומר: בעלה נאמן מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת – בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו – לא כל שכן?"
על פי הברייתא רבי יהודה אינו מתעלם מחששם של חכמים, והוא מודע לסיכון האפשרי שהבעל יבוא על האישה בדרך. אולם כשם שהתורה התירה לבעל להתייחד עם אשתו כשהיא נידה, ולא חששה שהוא יבוא עליה, למרות שמדובר באיסור חמור המחייב כרת, על אחת כמה וכמה כשמדובר באיסור ה'קל' שבו עוסקת משנתנו.
אם כן, ענינו על השאלה השנייה – רבי יהודה אינו מתעלם משיטת חכמים, אלא שלדידו הבעל נאמן, ולמרות החשש מותר לו להתייחד. כעת עולה השאלה האחרת – מהי סיבת החשש? הגמרא מביא ברייתא נוספת, המבארת את הדברים (הציטוט מתוך התוספתא, פ"א ה"ב במהדורת ליברמן):
"ר' יהודה אומ': בעלה נאמן עליה מקל וחומר: ומה נדה, שחייבין על ביאתה כרת – בעלה נאמן עליה, סוטה, שאין חייבין על ביאתה כרת – אינו דין שיהא בעלה נאמן עליה?  
אמרו לו: וכל שכן, הואיל ואין חייבין על ביאתה כרת לא יהא בעלה נאמן עליה!    
דבר אחר: לא, אם אמרת בנדה שיש לזה התר אחר איסורה, תאמר בסוטה שאין לה היתר לאחר איסורה? וכן הוא אומ' 'מים גנובים ימתקו' וגו'".
בברייתא שלפנינו מובא הדיאלוג השלם בין רבי יהודה לחכמים: חכמים דוחים את הקל וחומר של רבי יהודה, ומסבירים כי לא ניתן ללמוד על נאמנות הבעל בנוגע לאיסור סוטה מנאמנותו באיסור נדה, בשל שלוש סיבות:
1. יתכן שחומרת איסור נידה גורמת לבעל להקפיד יותר, ולכן הוא נאמן.
2. מכיון שבעתיד האישה תהיה מותרת לבעל, פוחת החשש שמא הוא יעבור על האיסור. סביר להניח שהוא ימתין עד לתום פרק הזמן שבו אשתו אסורה עליו, ואז יבוא עליה.
3. בביאה על אישה סוטה בדרך יש משום 'מים גנובים ימתקו'.
דומה שבנימוק השלישי מופיע המנגנון הפסיכולוגי שלגביו נחלקו חכמים ורבי יהודה. חכמים סוברים שלמרות המתחים והחשדות שיש לבעל כלפי אשתו, זמן ההליכה למקדש הוא פרק זמן של 'מים גנובים', שבו הבעל יודע כי זוהי ההזדמנות האחרונה לבוא על האישה, ותחושה זו עלולה להעביר אותו על דעתו ולגרום לו לבוא עליה. רבי יהודה חולק על חכמים, וסבור ש'מים גנובים' אינם גורם מספיק כדי לעורר את הבעל לעבירה, וכשם שהוא נאמן על אשתו הנידה – כך הוא נאמן על אשתו הסוטה.
בסופו של דבר קובעת סוגייתנו שחכמים מודים שמעיקר הדין אין חשש שמא הבעל יבוא על אשתו בדרך, כדברי הכתוב "והביא האיש את אשתו", אלא שחכמים עשו סייג וקבעו שעדיף שהמסע ייעשה בליווי שני תלמידי חכמים, כדי להפחית את הסיכון לתקלה.
כעת, לאחר שעמדנו על ביאור הסוגיה, נתבונן בשורשיו של איסור ייחוד, נעמוד על מחלוקת הראשונים ביסודו של איסור זה ונראה כיצד סוגייתנו מאירה את המחלוקת באור חדש.

דיני ייחוד

איסור ייחוד הוא אחד מן הכלים המרכזיים להצלה מאיסורי ערוה, וכך מגדיר אותו הרמב"ם:
"אסור להתייחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה".
השהייה של גבר ואישה יחדיו במרחב שבו אין תנועה אנושית עלולה להביאם לידי עבירה. איסור הייחוד לא נאמר כלפי התא המשפחתי המצומצם – אב ובתו, אם ובנה, אחים ואחיות, בעל ואשתו הנידה. הגמרא במספר מקומות[1] מביאה טעם לדבר:
"דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מניין?         
שנאמר 'כי יסיתך אחיך בן אמך', וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית?       
אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה".
הביטוי "רמז לייחוד מן התורה" הוא ביטוי מעניין. האם 'רמז' הוא מקור, וזהו המקור בתורה שממנו נלמד דין ייחוד? כדי לענות על השאלה נשים לב לשתי נקודות בדרשה: מהו המקור, ומהו הדין הנלמד ממנו.
המקור המובא בדרשה, "כי יסיתך אחיך בן אמך", אינו עוסק בענייני עריות אלא בעבודה זרה.[2] הפסוק מזהיר את האדם להישמר מבני משפחה העלולים להסיתו לעבודה זרה. תופעה זו, של בני משפחה הגורמים לאדם לנטות אחר עבודה זרה, מופיעה במקומות רבים במקרא ובדרשות חז"ל: הליכתו של עֵשָׂו אחר בנות חת; דלילה המסיתה את ליבו של שמשון ועוד.
רבי שמעון בן יהוצדק הביא רמז לאיסור עריות מפסוק זה, כדי ללמדנו שבבסיסו של דין ייחוד עומד רעיון הנוגע גם לתחומים אחרים – החשש כי הקרבה האנושית עלולה להביא לדבר עבירה.
אלא שקיים הבדל יסודי בהקשר זה בין עבודה זרה לעריות. בעוד שבעבודה זרה הקרבה המשפחתית מסייעת לעבירה, בעריות איננו חוששים כי קרבה מדרגה ראשונה תביא לידי עברה, ולכן אדם יכול להתייחד עם אמו או עם אחותו.
תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסה המערבית, שמקורותיה ביוון העתיקה, הסבורה כי גם בתוך המשפחה קיים מתח מיני בין בן לאימו. אבי הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד, ראה במתח זה מפתח להבנת ההתנהגות האנושית.
אולם חכמים לא חששו לקלקול זה, ובן מתייחד עם אמו. לעומת זאת, עם שאר העריות אסור להתייחד. מדוע? תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי התוספות בסוגייתנו:
"תימה, דמשמע בפרק אין מעמידין דיחוד דעריות דאורייתא, אם כן יחוד דנדה מנלן דשרי?  
ויש לומר דוקא יחוד דעריות דאין להן היתר, דומיא דבן עם אמו, אסרה תורה, אבל נדה לא".
התוספות מבינים כי דרשתו של רבי שמעון בן יהוצדק אינה רק אסמכתא, אלא מקור מחייב, אך כאשר אסרה התורה את הייחוד – היא אסרתו דווקא במקרים שבהם לאישה זו לא יהיה היתר בעתיד. דומה שדברי התוספות מתחברים לדבריו של רבי יוסי, הקובע כי המים הגנובים הם אשר מלהיטים את יצריו של האדם ועלולים להביא אפילו את הבעל המקנא לאשתו וחושד בה לבוא עליה.
לסיום נדגיש כי אף שחכמים חששו ל'מים גנובים ימתקו', הם הגבילו חשש זה דווקא לעריות שאינן ממשפחתו הגרעינית של אדם (אמו, בתו, אחותו),[3] מתוך הבנה כי יש להימנע מבידוד והבדלה מוחלטים של האדם מבני ביתו.
הפוסקים מביאים בדבריהם הנהגה חשובה בדיני ייחוד, המופיעה באבות דרבי נתן (פרק ב):
"הרי הוא אומר 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו', מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק, אפילו עם אחותו ועם בתו [וחמותו], מפני דעת הבריות".
בענייני ייחוד, מלבד החשש לעבירה, יש לשקול גם את "דעת הבריות", כלומר את דעת הקהל. ניתן לראות הנהגה זו כפיתרון למניעת לשון הרע ורינונים, אך ניתן לראותה גם כגדר נוסף בענייני ייחוד – אחד המבחנים החשובים בדיני ייחוד הוא הנראות. גם כשמותר לאדם להתייחד עם הנשים הקרובות לו, עליו להימנע מלהיסתר עימהן מחוץ לבית, במקום שבו הבריות עלולות לראות זאת.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                            http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     קידושין פ ע"ב, סנהדרין כא ע"ב, ע"ז לו ע"ב.
[2]     וראה לבוש אבן העזר כב, א: "ואף על גב דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתא כמו שמפורש בסוף מסכת קידושין, מ"מ איסור גדול הוא מפי הקבלה, ורמזהו בתורה בפסוק זה".
[3]     בנוגע לאחותו מצאנו הגבלה מסוימת בדיני ייחוד. הגמרא בקידושין פא ע"ב מביאה את דבריו של רב אסי, שהתיר לאדם להתייחד עם אחותו. הראשונים (רש"י והרא"ש) גרסו בשיטת ר' אסי שמתייחד אדם עם אחותו "לפי פרקים" או "לפי שעה", אולם הפוסקים (הרמב"ם והשו"ע) לא הזכירו הגבלה זו. הבית שמואל (אבן העזר כב, א) מביא את הדברים, אולם הפוסקים כתבו שנהגו להקל בזה, והאג"מ (או"ח ד, סא) כתב שעל כל פנים ראוי שלא יתייחד אח עם אחותו, ואפילו אם הם דרים אצל הוריהם לא ישהו בלילה לבדם.