לימוד תורה ויראת שמים

בפתח השער הרביעי שב ר' חיים מוולאז'ין להתייחס לתופעה שהחלה פוסה במקום יישובו. ר' חיים מתאר תהליך היסטורי אשר לפי חכמי המוסר ראו שלומדי התורה התמקדו רק בתחום הפילפול וכביכול הזניחו את כל העולם של יראת שמים. משום כך התעוררו כמה מגדולי העדה וחיברו ספרי יראה ומוסר. לטענתו, אנשים לא השכילו להבין את כוונתם של אותם גדולי העדה וסברו כי יש להזניח את העסק בגופי התורה כדי להתעסק בספרי המוסר ואימוץ שיטות חדשות שעל ידם יתוקן הצד המידותי של לומדי התורה ויפתחו התלהבות וקירבה לה'. נוצר מצב אבסורדי לפיו בתי המדרש מלאים ספרי מוסר ואין אפילו ש"ס שלם הכולל את כל תורה שבע"פ שבה נמצאים גופי התורה הקדושה וכו'.

ר' חיים מבקש להפוך את הקערה על פיה ולשנות את האיזון בין הדברים. אין הוא ח"ו כופר בחשיבות המוסר ויראת השמים אלא רואה בהם מסננת ומשורה ללומדים וללימוד התורה אך לא את גופי התורה עצמם. הוא מפרט את היחס הנכון שיש לעצב בעולמם של לומדי התורה באריכות במהלך פרקים ד-י ונעסוק בכך בהמשך. נוהג הוא לצטט את הגמרא בשבת (לא ע"א):

"פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה."

הגמרא עוסקת בחשיבותה של התורה כחלק מהותי מייעודו של האדם בעולם. אולם, יראת השמים היא מה שמחזיק את לימוד התורה כבעל משמעות בלעדית וחיוני כ"כ. אולם היחסים הם קב ביחס לכור. ר' חיים בספרו רוח החיים על מסכת אבות א, א מחשב כי מספיקות 4-5 דקות עבור 15 שעות ולא יותר מכך. נעיר בקצרה כי המגיד ממזטריש שהוא אבי השיטה אליה מתנגד ר' חיים התייחס לגמרא זו וטען כי זה היה נכון בזמנם שהיו כשרפי אש ולימודם היה עליון וטהור ולכן לא נזקקו לעניני היראה כמעט. אולם בדורנו ששכלנו נתמעט הרי שאם נרבה בלימוד על חשבון היראה נשכח את ה' אלוקינו ואוי ואבוי לנו. על כן יש לסדר את היחס בין התוכן של התורה למחשבות ולימוד היראה צריך להיות הפוך. בעיון הבא נרחיב ונעמיק יותר בהבנת התפיסות הללו.

חודש טוב!