דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף יז | לינה בבית קברות

 

בסוגייתנו נאמר בשם רבי שמעון בר יוחאי שישנם חמישה מעשים שאסורים משום שיש בהם סכנה:

"אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר, והמקיז דם ומשמש מטתו".


הרמב"ם וכן ראשונים נוספים לא פסקו הוראות אלה להלכה; היחידי שכלל זאת בספרו הוא רבי יצחק מקורביל (סמ"ק קסח) שכתב כי זה חלק מהאיסור של "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים פרק כב פסוק ח), כלומר כל דבר שעשוי להזיק אסור להחזיק בבית.

בפוסקים מבואר שהטעם לאיסורים הנ"ל הוא שיש סכנה באכילתם משום ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום לנזק. באופן זה ניתן להבין גם מדברי בעלי התוספות (מסכת שבת דף קמא עמוד א ד"ה הני פלפלי):

"אבל הפגת טעם שומין אין יכול לתקן מידי דהוה אשוחט ואופה ומבשל וגם רוח רעה שורה עליהן".


כלומר, שגם בזמן הזה יש בכך סכנה שכן הם לא חילקו בדבריהם. אולם, יש להזכיר את דברי רבי מרדכי בן הלל ורבי שלמה לוריא שכתבו שאין נזהרים בזה בזממנו משום שאין רוח רעה מצויה כמו שהייתה בזמן התלמוד.

מכל מקום, בין אם יש לחשוש בזמננו לרוח רעה ובין אם לאו, לא מובן מדוע רבי שמעון בר יוחאי כלל את השינה בבית הקברות כסכנה ולא כחלק מאיסור של לא תדרוש אל המתים?

כלומר, אדם שרוצה שתשרה עליו רוח טומאה, על מנת שיסייעו לו שדים בכשפיו וכיוצ"ב (ראה רש"י על מסכת חגיגה דף ג עמוד ב ד"ה שתשרה עליו רוח טומאה) ישן בבית הקברות. אם כן, זהו איסור גמור ולא רק סכנה כפי שניתן להבין מדברי רבי שמעון בר יוחאי בברייתא שבסוגייתנו.

יתכן להסביר זאת על פי הגמרא בסנהדרין (דף סה עמוד ב):

"דורש למתים - כדתניא: ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".


דהיינו, בסוגייתנו רבי שמעון בר יוחאי אמר שלינה בבית קברות היא מסוכנת ולא איסור משום שמדובר על אדם שעשה זאת בלא להרעיב את עצמו וכנראה ללא כוונה לדרוש אל המתים. לו היה אותו אדם מרעיב את עצמו, לא היה מדובר בסכנה כי אם באסור גמור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)