דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף נו ע"א-נו ע"ב | אחריות ליסטים

קובץ טקסט

שיעור 3 / ליסטים

"הוציאוה לסטים - לסטים חייבין. פשיטא, כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי!"

"פשיטא" זו במה יסודה? מנין לנו שגזלן חייב בנזקי הבהמה הגזולה? שאלה זו נשאלה על ידי תוספות יסודי ביותר הנמצא בסוגייתנו - תד"ה פשיטא. תוספות זה נדון רבות באחרונים בשל הבחנה משמעותית שהוא עורך בין גזלן לשומר ככל הנוגע לאופי חיובם כלפי הבעלים, אך עיקר ענייננו היום יהיה בכיוונים השונים שהועלו בתוספות בהסבר ההלכה הפשוטה שגזלן חייב על נזקים של הבהמה שברשותו.

א. פתיחת התוספות

בראשית דבריהם מציעים התוספות (בלשון "דליכא למימר") שיש ללמוד את חיובו של גזלן מזה של שומר, שהלוא - כך מן הסתם יש להבין את המניע להצעה - גזלן חייב אף יותר מארבעת השומרים, שכן כלפי הבעלים הוא חייב גם באונסין ואף במתה מחמת מלאכה.

ואולם, התוספות ממהרים לדחות הצעה זו. התוספות טוענים שיש צד חומרה בשומר לעומת גזלן, והוא שלשומר יש חובת שמירה. גזלן, לשיטת התוספות, אינו חייב בשמירה, שכן הוא לא התקשר עם הבעלים ולא התחייב לשמור על פקדונם . גזלן חייב בהשבה של החפץ הגזול, ועל כן הוא חייב באונסין, משום שאין הוא אחראי למה שקורה לחפץ - הוא פשוט צריך להשיבו, או לשלם סכום של כסף אם החפץ אינו קיים עוד. כל עוד החפץ קיים הגזלן יכול לקיים את חובת ההשבה ולומר "הרי שלך לפניך". הוא נפטר בכך מחובתו, אף אם ערכו של החפץ ירד מכפי שהיה בעת הגזילה, ואף אם החפץ נפגם מעט, כל עוד אין זה בגדר שינוי או פגם שורשי. כך בדוגמה שהובאה בתוספות - פירות שהרקיבו מקצתם. ההנחה היא שאין רואים כל פרי בנפרד, אלא רואים את הארגז כיחידה אחת, שלא נפגמה מהותית, ועל כן ניתן לומר "הרי שלך לפניך". באשר לשומר, אם הריקבון נגרם באשמתו, הוא חייב על הנזק משום שהוא היה צריך לשמור. גזלן לעומת זאת אינו חייב בשמירה, ועל כן אין נפקא מינה אם הדבר נגרם באשמתו אם לאו. הבחנה זו של התוספות עוררה, כאמור, דיונים נרחבים ביותר בגדרי גזלן מחד ושומר מאידך, והיא מעלה שאלות מרתקות שאינן מענייננו בסוגיה זו. אף אין זה ברור שהיא מוסכמת .

לענייננו, תפיסת התוספות בשלב זה היא שחיובו של שומר בנזיקין נובע ממרכיב שיש לו ושאין לגזלן - התקשרות עם הבעלים המולידה חובת שמירה. התקשרות זו, שיסודה בדיני שומרים של מסכת בבא מציעא, היא שמכוננת את האחריות כאן. בניגוד לתפיסה אפשרית שתאמר שהתורה היא שמטילה על השומר את האחריות שלו בדיני בבא קמא, משום שהחפץ נמצא באחריותו, התוספות בשלב זה סבור שההסכם של השומר עם הבעלים, שמחייב את השומר לשמור על החפץ, כולל נטילת אחריות של השומר לא רק על נזקים שייגרמו לבעלים אם החפץ ייפגע (שמירת בבא מציעא), אלא גם נטילת אחריות מול ניזוקים פוטנציאליים מהחפץ (שמירת בבא קמא). מרכיב שכזה אינו קיים בגזלן, שאין לו התקשרות ואינו חייב בשמירה. על יסוד חיובו של שומר בנזיקין נעמוד אי"ה בשיעור הבא. בשיעור זה ענייננו ביסוד חיובו של גזלן, וכאן מציעים התוספות שתי הצעות שונות.

ב. הגזלן כבעלים

אפתח דווקא בהצעה השנייה של התוספות. זאת משום שהצעה זו, להבנתי, מותירה על כנן את הנחות התוספות שראינו עד כה. לאמור, שומר חייב בנזיקין בשל כך שהתחייב לשמור ובגזלן יסוד זה אינו קיים. ההצעה שהתוספות מעלה היא שהיסוד הייחודי שיש בגזלן ואין בשומר הוא שמחייב אותו בנזיקין, בדומה לכך שבעלי בהמה חייב בנזקיה ולא בדומה לכך ששומר חייב בנזיקין. נראה את לשון התוספות:

"כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין, יש לחשב בעלים יותר משותף. והכי משמע לישנא ד'קמה ברשותייהו לכל מילי' - מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן".

פירוש לפירושם - הסברנו לעיל שגזלן איננו חייב בשמירה אלא בהשבה. דבר זה מעניק נופך ייחודי לחיובו באונסין - הוא איננו חייב על מאורע שקורה לחפץ באונס, אלא שמאורע זה מפריע לו לקיים את חובת ההשבה שלו. הגזלן, כביכול קנה את החפץ, אלא שהתורה מחייבת אותו בהשבתו . קניין זה פועל במידה רבה לרעתו. מבחינתנו - החפץ שלו, ואם החפץ נשבר באונס - ההפסד רובץ עליו, בדומה לכל אדם שחפץ שלו נשבר באונס. אין לכך כל השפעה על חובת ההשבה - אם החפץ אינו קיים מאיזושהי סיבה, חובת ההשבה מתורגמת לחובת תשלום כספי (כדברי הרמב"ם בספר המצוות, מ"ע קצד: "שצונו להשיב את הגזילה בעצמה אם היא נשארת בעצמה... או לתת דמיה אם נשתנית"). זאת בניגוד לכלל הרגיל בכל התורה כולה: אונס רחמנא פטריה; כאן איננו מחייבים אותו על המאורע, ועל כן כלל זה אינו רלוונטי. זו משמעות דברי התוספות "כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין, יש לחשב בעלים יותר משותף" - חיובו של הגזלן באונסין משקף את זה שמעמדו של הגזלן בנכס הוא כעין זה של בעלים. בעלות זו יפה כוחה לחייבו בנזיקין, ולו בבחינת "ממונו שהזיק".

[במאמר מוסגר יוער, שמהלך זה מעורר שאלה באשר למעמדו של שואל, שחייב אף הוא באונסין. לפי גישות מסוימות, אף חיובו של השואל נעוץ במעמד של כעין בעלים שיש לו בנכס . מדברי התוספות כאן מבואר שחיובו של שואל במצבי פשיעה דומה לזה של שומר, דהיינו שאף לשואל יש חובת שמירה ובניגוד לגזלן . ברם, אין זה ברור מדבריהם אם חיובו של שואל באונסין דומה אף הוא לחיובי שמירה, או שמא נובע הוא אך ורק מחיוב השבה שרובץ עליו בדומה לגזלן. הנפקא מינה ברורה - מה יהיה הדין אם הרקיבו מקצת פירות (או דבר אחר שמתאים יותר לשאילה) באונס: האם שואל חייב בתשלום כשומר או שמא יכול הוא לומר "הרי שלך לפניך" בדומה לגזלן. לענייננו, יש לכך השלכה על אופי חיובו של שואל בהמה בנזקיה - האם בדומה לשומרים נובע הדבר מההתקשרות, או שמא מהבעלות בדומה לגזלן. כאמור, ברור מדברי התוספות שהמחייב הראשון – של חובת שמירה – קיים גם בשואל, בדומה לשאר השומרים; אך עדיין יש לשקול במקביל גם את קיומו של המחייב השני. במידה שנמצא נפקא מינות בין שני המחייבים השונים (בכך נעסוק בהמשך השיעור), שואל יהיה חייב מכוח שניהם].

 

ג. הבעלות הייחודית בדיני נזיקין

הפכתי את הסדר ופתחתי בליבון ההצעה השנייה שבדברי התוספות, משום שהצעה זו משמרת את הדיכוטומיה שבין בעלים לשומר ואת הצבתו של גזלן בצד הבעלים. כעת נבחן את הצעת התוספות הראשונה, שמערערת את ההבחנה האמורה:

"דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה, דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה".

נסו לרגע לקרוא הסבר זה בהשמטת 8 המילים האחרונות: "דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה". הכיוון העולה מכך הוא לכאורה נטרול של יסוד הבעלות ביחס לנזיקין, והעמדת הכול על חובת השמירה. הכלל הוא שהתורה מחפשת גורם כלשהו שסביר להטיל עליו חובת שמירה על הבהמה (לעתים זה בלתי-אפשרי, כגון בבהמת הפקר). באופן בסיסי, בעליה של בהמה הוא שחייב בשמירה עליה – הוא הגורם שהגיוני להטיל עליו חובה זו, בין השאר משום שהוא בעל הכלים לעשות כן. אולם, כאשר הגזלן הוציא אותה מרשותם, ואין הם יכולים לשמור, ומאידך הוא יכול לשמור – עליו לשמור עליה.

אמנם, התוספות לא הסתפקו בסברה הנ"ל, אלא הוסיפו 8 מילים נוספות: "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה". בכך מתבצע מהלך מורכב ומעניין. מחד, התוספות מבהירים שאין הם זונחים את נושא הבעלות – ברור להם שהתורה מטילה אחריות בנזיקין על בעלה של בהמה בדווקא. מאידך, הגדרתה של הבעלות היא ייחודית לדיני נזיקין ואינה דומה כלל למושג הכללי של בעלות – "כל מי שבידו לשומרה".

לכאורה קשה להבין מה הרוויחו בעלי התוספות מביצוע מהלך זה, שנראה כלוליינות משפטית שאיננה תורמת לדיני האחריות (שכן אלו בכל מקרה נקבעים לפי מי שבידו לשמור) ואף לא להבנתם. ייתכן להציע, שהתוספות נקטו בכך עמדה מורכבת בחקירה שהעסיקה רבות את האחרונים ביסוד החיוב בנזקי ממון  – האם היסוד המחייב בנזקי ממון הוא הפרת חובת השמירה על ידי מי שהוטל עליו לשמור על הבהמה, או שמא עצם העובדה שממונו של אדם הזיק די בה כדי לחייבו באחריות. התוספות נוקטים בהבנה השנייה, ועל כן יש צורך בהגדרת הגזלן כבעלים, אולם הגדרתה של בעלות זו היא לפי "מי שבידו לשומרה".

ואם תאמר, אם כן למאי נפקא מינה? וכי מה זה משנה אם המחייב הוא העדר השמירה, או שהמחייב הוא הבעלות וזו מוגדרת על פי חובת שמירה? יש לכך חשיבות רבה. על פי האפשרות הראשונה המחייב נוצר מאי-השמירה, ואילו על פי האפשרות השנייה המחייב נוצר מעצם הנזק, והשמירה יכולה רק לשמש כגורם פוטר מדין אונס. נפקא מינה פשוטה לכך יכולה להיות במצב שבהמת פלוני הזיקה ויש ספק אם הוא שמר כראוי - אם המחייב הוא עצם השמירה, אזי המוציא מחברו עליו הראיה (וכן דעת הפני יהושע ב"ק נו: ד"ה גמרא לימא). ברם, אם המחייב הוא עצם הנזק, הרי יש לנו כאן מחייב ודאי וספק אם יש כאן גורם פוטר, ועל כן ייתכן שניתן לחייב כאן מדין אין ספק מוציא מידי ודאי (וכן דעת החזון איש ב"ק סוף סימן ז', שעל בעל המזיק להוכיח ששמר כנדרש). ישנן נפקא מינות רבות נוספות, אך לא כאן המקום למצות דיון חשוב זה.

 

ד. מה בין שתי הגישות בתוספות?

בחלק הקודם עמדנו על כך שגם ההצעה הראשונה בתוספות מחייבת את הגזלן כבעלים, עקב ההגדרה הייחודית לעניין נזיקין. אולם, אין להתבלבל - עדיין ישנו הבדל משמעותי בין שתי הגישות בתוספות. לגישה השנייה (לפי סדר הדברים בתוספות), הגורם שמגדיר את הגזלן כאחראי בנזיקין הוא מעמדו כבעלים, לגישה הראשונה בתוספות, לעומת זאת, המגדיר הוא יכולתו לשמור לצד אי-יכולת הבעלים לעשות כן (גם אם זה נעשה בעזרת החידוש שיכולת שמירה זו מגדירה בעלות לעניין בבא קמא, עם ההשלכה שהצענו לכך). ננסה אפוא לבחון מה בין שתי הגישות.

השלכה אחת עשויה להיות להבנת היסוד שמחייב שומר בנזיקין. כפי שאמרנו לעיל, התפיסה שעולה מפשטות דברי התוספות בפתיחתם, שנשמרת גם בגישתם השנייה, מבחינה הבחנה ברורה בין חיובם של בעלים בנזיקין, שנובע מעצם בעלותם והאחריות שהתורה מטילה עליהם בעטיה, לבין חיובם של השומרים, שמבוסס על הסכם השמירה שלהם עם המפקיד, שמחייב אותם בשמירה - הן שמירה שהחפץ לא יוזק (שמירת בבא מציעא) והן שלא יזיק (שמירת בבא קמא). לעומת זאת, לפי הגישה הראשונה, "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", יש מקום לומר שאין עוד להבחין בין שומר לבין בעלים וגזלן - כולם כאחד חייבים משום שבנסיבות שנוצרו הם מי שבידו לשומרה. לכך עשויות להיות השלכות. ברם, בשאלה זו נעסוק אי"ה בשיעור הבא, שיבחן את מעמדו של שומר בנזיקין. היום נתמקד בהשלכה שעשויה להיות לעניין דינו של הגזלן בנזיקין.

האם ישנה השלכה לגבי האופן המעשי שבו הופך גזלן לאחראי בנזיקין? לפי גישתם השנייה של התוספות, הדבר תלוי בכך שהבהמה קמה ברשות הגזלן - דהיינו, שהוא התחייב באחריותה ואף קנה אותה ברמת קנייני גזלן. על פי גישה רווחת, לשם כך יש צורך במעשה קניין מצד הגזלן, שייתכן שאף מקביל ברמת דרישותיו לזה של מעשה קניין רגיל . אם כן, רק גזלן שביצע מעשה קניין שכזה יתחייב בנזיקין. לעומת זאת, לפי הגישה הראשונה בתוספות, "דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה, דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", לכאורה אין מקום לדרוש מעשה קניין תקני.

ברם, הדבר טעון עיון נוסף. כבר במשנתנו מבואר "שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה - פטור. הוציאוה לסטים - לסטים חייבין". כלומר, הליסטים אינם חייבים אך בשל כך שהם גרמו לבהמה לצאת מרשות בעליה ובכוחם היה לשמור עליה. למעשה, עצם דברי התוספות "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה" אינם ניתנים להבנה כפשוטם ממש. ודאי שלא די בעצם העובדה שבידי, דהיינו באפשרותי המעשית, לשמור על נכס, כדי להגדיר אותי כאחראי עליו בנזיקין. אם שכני נסע ואינו יודע שכותלו נפל מחמת רוח שאינה מצויה, ואני רואה שבהמותיו משוחררות ובידי לשמור עליהן, אינני נקרא בעלים לעניין נזיקין ואיני חייב באחריותן. ודאי שהמונח "בידו לשומרה" אינו מציאותי בלבד אלא גם נורמטיבי - מי שבידו לשמור ומצופה ממנו לעשות כן (מעבר לקיום מצוות גמילות חסד כזו או אחרת כגון מצוות השבת אבדה). זו גם החולשה בהגדרה שמציעים התוספות, שכן היא איננה נותנת תשובה לשאלה מתי מצופה מהאדם שבידו לשמור שישמור. על כן, יש מקום לומר שהתורה מצפה ציפייה זו רק מאדם שמוגדר כמי שהבהמה אצלו, דהיינו גזלן. אין זה רחוק לומר שלשם כך עליו לענות על הגדרותיו ההלכתיות של הגזלן, ובכלל זה מעשה קניין.

כאן המקום להתייחס גם למילים הפותחות של התוספות: "בהוציאוה לגוזלה איירי מתניתין, כדמוקי לה בירושלמי". התוספות מצטטים ומקבלים להלכה את דברי הירושלמי פרק ו סוף הלכה א: "הוציאוה ליסטין הליסטין חייבין. אמר רב הושעיה בשהוציאוה לגוזלה, אבל אם הוציאהו לאבדה הליסטין פטורין". מדובר בסוגיה שהעסיקה את המפרשים בהקשרים שונים בדיני גניבה וגזילה - סוגיית הגוזל על מנת לאבד, דהיינו אדם שגוזל חפץ שלא על מנת לעשות בו שימוש אלא על מנת להורסו - האם הוא נידון כמזיק או כגזלן. בגמרא להלן צח. נראה בבירור שאם היה מעשה קניין הדבר מחייב בהשבה כגזלן גם אם המטרה הייתה להשליך את החפץ לים. מאידך בירושלמי כאן, שהתוספות והשו"ע (שצ"ו, ג) פסקו להלכה, נאמר שכאשר הגזלנים הוציאו בהמה כדי לאבדה אין הם מתחייבים בנזקיה. חלק מן האחרונים  חילקו בין שני המקורות, והכריעו שגוזל על מנת לאבד מתחייב כלפי הבעלים בהשבה אך איננו מתחייב עדיין בנזקי הבהמה. מבלי למצות כאן דיון זה, ניתן לראות בכך ביטוי נוסף לכך שהתוספות, על הגישות השונות המובאות בו, סבורים שלא די בכך שהגזלן מונע מהבעלים לשמור ובידו לשמור - ניתן לחייבו בנזיקין רק אם הוא מוגדר הלכתית כמי שהבהמה אצלו, ולכך יש צורך ברמה מסוימת של קניין; וייתכן שאף רמה יותר גבוהה מזו הנדרשת לחיוב גזלן בהשבה ובאונסין - רק החזקה בחפץ שנעשית עם מעין תחליף לגמירות דעת קונה שנדרשת בקניינים נורמטיביים: כוונה של הגזלן להחזיק בחפץ לתועלתו.

שמא ניתן להציע נפקא מינה שונה בין שתי הגישות בתוספות, והיא לגבי מצב שבו הבעלים של הבהמה הגזולה רואה אותה לא שמורה, ואף שאין בידו באותו רגע ליטול אותה חזרה לידיו, יש בידו לשומרה שלא תזיק. אליבא דהגישה השנייה, שמעמדו הקנייני של הגזלן הוא שמגדיר אותו כבעלי הבהמה לנזיקין, נראה שמעמד זה נמשך כל עוד הגזלה לא הושבה לבעליה. אולם, לכאורה שונים הדברים אליבא דהגישה הראשונה, שמבוססת על כך "דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה". במצב האמור הבעלים יכולים לשומרה, ועל כן ניתן לומר שעדיין חובת השמירה מוטלת עליהם. אמנם, ניתן לחלוק על כך, ולטעון שמרגע שהגזלן התחייב בשמירה, ובמילות ההמשך של התוספות הוגדר כבעלים ("דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה"), חובת השמירה מוטלת עליו עד שישיב את החפץ לבעליו. אולם, דעתי נוטה לכך שנפקא מינה זו נכונה היא - כל עוד הבעלים לא הפקיר את בהמתו היא שלו, והוא חייב בשמירתה אלא אם כן היא נגנבה ממנו ונמנע ממנו לשמור אותה, שאז הגזלן מחויב בשמירה. כאשר הוא מסוגל לשמור, חובתו בסיסית יותר מזו של הגזלן וגוברת עליה.

 

ה. סיום

כך דרכה של תורה. לעתים עיון בקטע אחד בתוספות (שאינו ארוך במיוחד) יכול להעסיק אותנו במשך שיעור שלם, ואף זאת מבלי למצות את הנושאים השונים העולים בו. לא הספקנו להתייחס לנושאים חשובים אחרים העולים בסוגיה, ובכללם חיובו של המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו - האם חייב משום שן כעמדת התוספות (דבר שמעלה שאלות קשות של מקומה של הבעלות בנזקי ממון), או משום אדם המזיק כעמדת הרשב"א , והאם הנפקא מינה הנידונה לפטור ברשות הרבים היא מובנת מאליה לאור סברות פטור זה. כמובן, הרוצה להרחיב ולעיין תבוא עליו הברכה.

מקורות לשיעור הבא:

בשבוע הבא נלמד על אחריות שומר בנזיקין. יש ללמוד את הגמרא נו: "מסרה לרועה... נכנסו תחת הבעלים" (המשך הסוגיה עובר לנושא שומר שמסר לשומר בנזיקין, שיילמד בשיעור שלאחר מכן ויתבסס על השיעור היום והשיעור הבא). כן יש ללמוד את הגמרא לעיל מה. בנקודתיים עד המשנה מה: עם רש"י ורשב"א מה. ד"ה כולהו "...להחזיר שור לבעליו"; רמב"ם וראב"ד הל' נז"מ פ"ד הלכות ד, ח, י; מ"מ וכס"מ על הלכה ד. כדאי גם לעיין במובאה הבאה מתוך חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הל' נז"מ פ"ד הי"א:

"הא דשומר חייב בנזקין הרי מבואר בתוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב דזהו מדין בעלים ולא מדין שומרים, וכן הוא מוכרח, דלא מצינו דין שומרים רק על גופו ממון, אבל לא על חיוב נזקין... בהא דהבעלים נפטרין במסרו לשומרין ומשום דינא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים יש לומר בזה תרי גווני, או דנימא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים לענין עיקר דין חובת נזקיו, והוא קאים מהשתא ברשותן לענין נזקין, והבעלים נסתלקו להו ואינם עוד אחראין כלל על נזקי השור, ולאו ברשותן קאים עוד לענין נזקין, או דנימא דגם לאחר שמסרוהו לשומר לא נסתלקו הבעלים מעיקר חובת נזקיו, ובאמת גם הם הויין בכלל דין מזיק על מה שהזיק, וראוי לחול בהו חיובא דמזיק, אלא דעיקר דין זה הוא, דהשומרין נכנסו תחת הבעלים בחובת התשלומין, וזהו שגורם לפטור את הבעלים מלשלם להניזק, משום דהשומר נכנס במקומן לענין החיוב תשלומין, אבל הפקעת דין מזיק באמת ליכא לגבי הבעלים במסרו לשומרין".

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)