"לכל תִכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד"

  • הרב יהודה עמיטל

*

בחנוכה שעבר דיברתי על מחויבות והתחברות. מבקש אני להמשיך ולהוסיף על דבריי מאז.

הנטייה לאינדיבידואליות הגיעה גם לנוער של בתי המדרש שלנו, ונעשתה לאחד מסימני ההיכר של הנוער הדתי. ספרי חסידות מיסודה של פשיסחא, הדנים בתופעות שונות מאלו המאפיינות את תקופתנו, ובאנשים השונים מן הנוער של ימינו, הפכו להיות מוצר מבוקש. לאחרונה נעניתי לבקשות של תלמידי הישיבה, והסכמתי להעביר שני חוגים בכתבי ר' צדוק הכהן מלובלין. אבקש לדבר על אחד מביטויי ההתחברות שדיברתי עליה לפני שנה.

קיימת כיום תופעה של נוער המבקש לבטא בעבודת ה' שלו את אישיותו המיוחדת. יתר על כך: זהו נוער המחפש את זהותו הדתית האישית. בעוד שלפני מספר שנים הסתפק הנוער בהכרת זהותו הדתית הקולקטיבית - כחלק מגופים כמו 'בני עקיבא', מסלול ה'הסדר', ישיבה מסוימת וכדו' - היום מחפש הוא את זהותו האישית המיוחדת, ואינו מסתפק בזהות הקולקטיבית. השאלה הגדולה היא, האם הוא מחפש את זהותו האישית בתוך הקולקטיב, או ללא קשר אליו. לשאלה מהותית זו ישנן השלכות כבדות. אני מניח, ואני רוצה לקוות, שהנוער דהיום מחפש את זהותו האישית בתוך הקולקטיב, ואינו מבקש לפרוש ממנו. לפני שנה הצעתי לשים את הדגש על נאמנות במקום על מחויבות, שהפכה כיום למושג בעייתי אצל הנוער. הדגש על נאמנות חשוב ביותר. אחת הסיבות לדחיית המחויבות היא, שמחויבות פירושה: מחויבות למה שמחוץ לי בשעה שאני מחפש את זהותי העצמית, האישית. לעומת זאת, נאמנות פירושה: מחויבות לעצמי - אני נאמן היום למה שבחרתי אתמול. מושג הנאמנות מבטיח יציבות אישית. אדם שבחר ישיבה, למשל, מוכרח להישאר נאמן לבחירתו, גם אם משמעות הנאמנות היא מחויבות לנורמות ולמסגרת הישיבה. חיפוש הזהות האישית ללא קשר לאיזה שהוא קולקטיב, משמעותו חיפוש הזהות האישית בתוך חלל ריק. חיפוש כזה, עלול להוביל להתפוררות האישיות, מאחר שאין בו מחויבות או נאמנות לדבר.

אחד מראשיה של ישיבה מפורסמת לבעלי תשובה אמר לי פעם שהספר המבוקש ביותר בישיבתו הוא קיצור שלחן ערוך. הריקנות שהייתה בחייהם לפני שפנו לחזרה בתשובה הביאה אותם לתחושה של חוסר יציבות. הכל התפרק, אין דבר מחייב. לכן הם נאחזים בספר שמורה להם מה הם מחויבים לעשות; רק כך הם משיגים תחושה של יציבות כלשהי.

מאז הקמתה של הישיבה דיברתי פעמים רבות בווריאציות שונות על דברי הגר"א בפירושו על משלי:

"כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה ואין טבע שני בני אדם שוה. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים 'לדרוש את ה' ', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו... ומשבטלה הנבואה - יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג... אבל מי יאמר 'זכיתי ליבי', שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאווה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך, כמו שאמרו בזוהר פרשת וארא, כי זה שאין ברוחו רמיה, זה דבוק ממש במדותיו של הקב"ה, אבל אם ח"ו יתנהג על פי רוחו, כי דרכי איש זך וישר בעיניו ויש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה, ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום ויסור מדרכי ה' ומצותיו ולא ידע עצמו" (ט"ז, ד).

רגיל אני להזכיר דבר זה בהקשרים שונים, כמו ביחס לדברי רש"י בתחילת ספר שמות (א', א), שמדגיש את חשיבות השם לעומת המספר, וכותב שם: "אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא' ". הכוכבים, אף על פי שהם נראים דומים, כל אחד מהם עולם בפני עצמו הוא. כך גם ישראל - כל אחד הוא עולם בפני עצמו. וכן בקשר למה שמובא בספרים, שלכל אחד מישראל יש אות מיוחדת בתורה.

והנה, לפנינו נוער שמחפש את זהותו האישית המיוחדת גם בעבודת ה'. לאור כל זאת אני שואל את עצמי: האם לנוער הזה התפללתי?

תשובתי מהוססת ומסויגת. עקרונית, אני יכול לומר שבהחלט יש כאן כיוון חיובי שניתן לתעל אותו. איני מדבר על תיעול מלמעלה, בפירוש לא. אני מדבר על תיעול שהנוער יכול לעשותו בעצמו, ואני מתפלל שאכן ימצא את דרכו המיוחדת ויעלה מעלה מעלה. אך בינתיים אני חש לעתים קוצר רוח, קוצר רוח שמביא לקיצור דרך, לרצון להגיע להישגים מהירים, לסיפוק מיידי ולעכשוויזם - כאן ועכשיו ומייד. לדעתי יש כאן חוסר עירנות לסכנות, ועל סכנות אלו מבקש אני לדבר.

ראשית כול, מדובר היום בנוער אשר - אם להתבטא בזהירות - מתקשה לחיות לפי מחויבות, ומעדיף לדבר על 'התחברות'. הכוונה ב'התחברות' היא להתחברות אישית חווייתית, ומכאן הסכנה לראות בחוויה - גם אם תהא זאת חוויה דתית - יסוד מרכזי ביהדות. איני מזלזל ח"ו ביסוד החווייתי שיש בעבודת ה'. מקובלים עלי דברי הרע"ב מברטנורא על המשנה "שכר מצוה מצוה" (אבות פ"ד מ"ב), שכל מה שהאדם מתענג בעשיית המצווה נחשב לו למצווה, ונוטל שכר על המצווה שעשה, ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. חוויה דתית היא מהנה ומחממת את הלב, אך כאשר כל הדגש הוא על החוויה הרגשית, ושוכחים ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו', וכפירוש רש"י: "להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו" (ראש השנה כח ע"א) - חסר משהו יסודי. אמנם רש"י מדבר על הנאה גופנית ולא הנאה רוחנית, אך הרגשת העול היא מיסודי התורה. אפשר אמנם להגיע לחוויה דתית מרוממת גם על ידי עצם קבלת עולו יתברך, אבל זאת רק באמצעות דרך ארוכה וקשה. כמו כן, מתוך אותו רצון ל'קיצור-דרך', יש חשש של פנייה למיסטיקה ולעושי נפלאות, תופעה שהפכה להיות נפוצה גם בקרב הציבור הדתי-ציוני.

ישנה סכנה נוספת שהגר"א רומז עליה: השאיפה למקוריות נובעת לעתים מחולשה, מגאווה - הרצון להיות מקורי, ומעצלות - חיפוש דרך קלה. כמו כן, כלול בדברי הגר"א החשש שקנה המידה לדרך המיוחדת, האישית, שאליה אדם צריך לשאוף, יצטמצם להרגשת הסיפוק החווייתי בלבד. בספרי ח"ן מדברים על חמש שכבות בנשמת אדם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. האחרונה, ה'יחידה', באה לציין את השכבה העמוקה ביותר, והיא - האינדיבידואליות, החד-פעמיות. אך בנטייה המופרזת לאינדיבידואליות יש כמה בעיות: ראשית, על הפסוק "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ', טז) אומרים חז"ל: "זו הבושה" (ילקוט שמעוני יתרו רמז שא). רגש הבושה הוא יסוד חשוב בעבודת ה', כמו שהוא יסוד חשוב בתרבות האנושית מאז אדם וחוה. וכבר אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח ע"א). רגש הבושה יכול להתקיים רק במי שאינו בז לכל אדם, ואינו בז לחברה שמסביבו. הנטייה האינדיבידואלית יכולה לגרום לכך שהנער יזלזל בכל הסובב אותו - 'אני בשלי, ולא איכפת לי כלום'. שנית, קיימת גם הסכנה שנטייה זו תביא לחוסר איכפתיות חברתית; כך, למשל, דתות המזרח, שהשפעתן חודרת גם לישראל, מוותרות לכתחילה על תיקון חברתי, שכן ערכי צדק ומשפט הם מחוץ לתחום התעניינותן. חוסר אכפתיות חברתית, הוא הניגוד הגמור ליסודותיה של היהדות, שראשיתה באברהם - "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט).

האדם הוא 'מדיני בטבע', כלשון הרמב"ם (מו"נ ב', מ), כלומר: יצור חברתי. ולכן, חוויה דתית שאין עמה מחויבות חברתית היא פסולה מיסודה, ומנוגדת אף לטבעו של האדם. מי שמבקש להדגיש את דרכו האישית, עליו לעמול ולחפש מה הדרך המיוחדת המתאימה לאופיו האישי ושבה יכול הוא לתרום לחברה, ולא רק לעצמו. חסידים מדברים הרבה על דבקות. דבקות אמיתית היא כמאמר חז"ל " 'ובו תדבקון' - מה הוא רחום אף אתה רחום" (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רמה), כלומר: עליך לדאוג לטובת הזולת והחברה, כפי שהקב"ה דואג.

כאן מבקש אני להצביע על תופעה מיוחדת שאנו עדים לה: ישנן קבוצות בני תורה שהמשותף להן הוא הנטייה האישית. אנשים בקבוצות אלה מחפשים דווקא את הביטויים האישיים בכתבי הרב קוק, וכבר יצאו כמה אוספים בסגנון זה. אותם אנשים מדברים, מתלבשים ומתנהגים באופן זהה, ובפועל הפכו למעין חוג סגור - כולם זהים בלבוש, בהתנהגות, בשירה ובריקודים. גם זוהי סכנה שממנה יש להיזהר.

לסיכום, אני רוצה לומר שהחיפוש אחרי הביטוי האישי ואחר הזהות האישית הוא דבר חיובי, אבל...

את ה'אבל' הזה אני מבקש לבטא בדברי המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת בחוקותי רמז תרע):

" 'חִשבתי דרכי ואשיבה רגלַי אל עדתיך" (תהלים קי"ט, נט) - אמר דוד: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".

נשאלת השאלה: וכי דוד המלך ביקש בכל יום להגיע למקום אחר ולא לבית הכנסת? וכבר פירש בעל חידושי הרי"ם, שדוד המלך חיפש, לפי המדרש, את הדרך המיוחדת לו. מדרש זה אינו בא לשלול את השאיפה למציאת הדרך האישית, אלא לומר כי דרך זו עוברת דרך בית המדרש.

"לכל תכלה ראיתי קץ - רחבה מצותך מאד" (תהילים קי"ט, צו) - המרחב הרגשי, הרעיוני והחוויתי בכל מצווה, הוא רחב ביותר עד אין קץ. יש אפוא מקום לכל אחד למצוא את ביטויו האישי בתחום הרעיוני, הרגשי או החווייתי, מבלי שיצטרך לנוע כהוא זה ימינה או שמאלה בתחום המעשה.

 


* השיחה הועברה במסיבת חנוכה התשס"א. התפרסם ב"דף קשר" גיליון 796. תרגום לאנגלית התפרסם ב"עלי עציון" גיליון 11.