דילוג לתוכן העיקרי

ללמוד על מנת ללמד

המהר"ל הקדים בפרק ז לדבר על כך שהלומד תורה על מנת ללמדה תורתו היא תורת חסד. חסד מבטא לדבריו את הטוב הגמור שאינו נגוע בשום אינטרסים ויתירה מכך אין לו גבול ותכלית שכן הוא ניתן לכולם ללא כל סיבה מוקדמת או לצורך מטרה כלשהי. לאור דימוי זה מבאר המהר"ל שאדם הלומד שלא על מנת ללמד אלא שומר את התורה לעצמו הרי הוא בכך מגשים את התורה שכן מגביל את השפעתה ומרחיק אותה מלהיות מוגדרת כטוב פשוט המתאים עצמו לכל אחד.

המהר"ל מוסיף לצטט את המשנה באבות בפרק ד משנה ה שהלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. הוא מבאר שאדם הלומד באופן שבו לימודו יגיע אל מיצוי היכולת העיונית כך שלימודו יוכל לעבור לאדם אחר ולהיקלט על ידו תיהיה בכך גם הוצאה של שכלו מן הכוח אל הפועל בלימוד שלו עצמו. כך, מוסיף המהר"ל, יקרה למי שלגמרי מוציא את לימודו מן הכוח אל הפועל עד כדי הסקת מסקנות הלכתיות שודאי יספיקו בידו ללמוד כפי שצריך.

מלבד העובדה שלימודו העצמי של האדם מזדכך ומתעלה על ידי הלימוד לאחרים מוסיף המהר"ל לדבר על ההשפעה העצומה של הלימוד על האחר עצמו שנזקפת לזכותו של המלמד. כתוב בגמרא בסנהדרין צט ע"ב:

אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.

ר' (אליעזר) אומר כאילו עשאן לדברי תורה שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם.

רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם.

בגמרא מובאות שלוש מימרות העוסקות במעלת הלימוד לאחרים. במימרה האמצעית עסקנו לעיל. את שתי המימרות האחרות כורך המהר"ל זו בזו באומרו שכאשר מלמד תורה לאחר שלא היתה לו חכמה הרי שבכך קיבל אותו אדם השלמה על ידו שהרי התורה היא שלימות האדם כפי שכתבנו בעיון השני. פעולה זו עצמה מורה שהתורה שבידיו של האדם היא מזוככת ומטוהרת ומשום כך היא יכולה לנבוע ממנו ונקלטת בשכלם של אחרים. מעלה זו עצמה עושה אותו להיות אדם שהוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל לרמת התפשטות רוחנית גבוהה עד כדי כך שזוכה לישב בישיבה של מעלה. יתר על כן, מגיע הוא לרצון המופשט של ה' קודם שהוגבל בגזירה מסוימת ולכן יכול הוא בכוחו לבטל גזירות טרם התגשמותן לידי הויה מסוימת, כפי שמשתמע מהגמרא בב"מ פה ע"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)