למהלכה של ההשגחה הא-לוהית בפרשתנו

  • הרב יהודה עמיטל

למהלכה של ההשגחה הא-לוהית בפרשתנו / הרב יהודה עמיטל*

לפרשת וישב

ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים (מ"ד, ה).

במילים אלו עתיד יוסף לסכם בעוד שתי פרשות את מכירתו בפרשתנו על ידי אחיו. רק עתה, עשרים ושתיים שנה מאוחר יותר - טוען יוסף - נתבררה משמעותה האמתית של מכירה זו: היא שגרמה בסופו של דבר לירידת יעקב ובניו מצרימה ולצעדיו הראשונים של עם ישראל בגלות.

בתנחומא לפרשתנו (אות ד) מופיע מדרש מדהים:

ויוסף הורד מצרימה - זהו שאמר הכתוב 'לכו חזו מפעלות א-להים נורא עלילה על בני אדם' (תהילים ס"ו, ה) - אמר רבי יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה אתה מביאן. בא וראה: כשברא הקב"ה את העולם, מיום הראשון ברא מלאך המות... שנאמר 'וחשך על פני תהום' (א', ב) - זה מלאך המוות המחשיך פניהם של בריות; ואדם נברא בששי - ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות' (ב', יז).

משל למה הדבר דומה? למי שמבקש לגרש את אשתו. כשבקש לילך לביתו - כתב גט. נכנס לביתו והגט בידו - מבקש עלילה ליתנו לה; אמר לה: מזגי את הכוס שאשתה, מזגה לו; כיוון שנטל הכוס מידה אמר לה: הרי זה גיטך! אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה לתת לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך?

אף כך אמר האדם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך... וכתוב בה 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר י"ט, יד) - אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך? אלא באת לתלות בי את העלילה. הוי 'נורא עלילה על בני אדם'...

ואמר רבי יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת 'ידֹע תדע' (ט"ו, יג), והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי 'ויוסף הורד מצרימה' - אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים.

אמר רבי תנחומא: למה הדבר דומה? לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה. מה עשו? נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה; שמעה הפרה בנה גועה - הלכה שלא בטובתה בשביל בנה. כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע, והביא עלילה לכל אלו הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר, לכך נאמר 'ויוסף הורד מצרימה', הוי 'נורא עלילה' וגו'.

ממדרש זה אנו למדים יסוד חשוב בעניין היחס בין השגחה ובחירה. לקב"ה יש תכניות, והוא, המגיד מראשית אחרית, מסבב את ההיסטוריה כולה באופן שתכניותיו אלה יתגשמו. ובכל זאת הוא משאיר מרחב עשייה מסוים לאדם; אין הוא מחליט מה בדיוק יקרה, והבחירה החופשית בין טוב לרע נותרת ביד האדם.

אדם הראשון נענש על שחטא בעץ הדעת - ולא הועילה לו הטענה כי אין זו אלא עלילה של הקב"ה, שהוא הוא שהביא את המוות לעולם. אכן, המוות היה בא לעולם בין כה ובין כה, ובכל זאת לא היה אדם הראשון חייב לחטוא בעץ הדעת: לולא חטא, היה הקב"ה מביא את המוות לעולם בדרך אחרת. הבחירה להרע או להיטיב נותרה אפוא בידי האדם - ועל כן נענש על חטאו זה.

אף אחי יוסף לא יכולים היו לטעון שלא חטאו במכירתו. אמנם המכירה הייתה חלק מתכניתו של הקב"ה לקיים את גזרת "ידֹעַ תדע", אך היא לא נכפתה עליהם - לולי מכרו את יוסף, היה הקב"ה מסבב את הירידה למצרים בדרך אחרת - ועל כן נחשבה היא להם לעוון: "בסֹדם אל תבֹא נפשי בקהלם אל תֵחַד כבֹדי כי באפם הרגו איש וברצֹנם עִקרו שור, ארור אפם כי עז..." (בראשית מ"ט, ו-ז, וראה פירוש רש"י שם).

אמנם כן הדברים גם להפך - יש בכוחו של אדם לגרום שתכניתו של הקב"ה תבוא בדרך חיובית:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו (שבת פט ע"ב).

אף יעקב היה חייב לרדת למצרים על פי גזרת "ידֹע תדע". ברם, הקב"ה השאיר לו את מרחב הבחירה אם לבוא למצרים בשלשלאות של ברזל, כבני בניו שנשתעבדו שם, או בעבותות אהבה - שלהם זכה בצדקותו.

יסוד חשוב נוסף בדרכי ההשגחה הא-לוהית אנו למדים מהמשך הפרשה:

ויהי בעת ההִוא וירד יהודה מאת אחיו... (ל"ח, א).

רבי שמואל בר נחמן פתח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבֹת' (ירמיה כ"ט, יא) - שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף; ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו; ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו; ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו; ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה - והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. 'ויהי בעת ההִוא וירד יהודה' - 'בטרם תחיל ילדה' ((ישעיה ס"ו, ז): קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון... (בראשית רבה פה, א).

פעמים הרבה מתבררת משמעותם של מאורעות רק בעתיד - ולעתים רק בעתיד הרחוק או אף הרחוק מאוד. בתקופה הקשה שעברה על משפחת יעקב לאחר מכירת יוסף, לא שת איש אל לבו את נישואיו של יהודה לבת שוע ואת מה שאירע לו שנים מאוחר יותר עם תמר בעקבות נישואיו אלה. רק הקב"ה, המגיד מראשית אחרית, מסבב את כל המאורעות - מאירועים היסטוריים אדירים ונוראים ועד למאורעות הפשוטים והפרוזאיים ביותר - בהתאם לתכניותיו, המגיעות עד לעתיד הרחוק ועד לאחרית הימים ממש. אך אנו, בני אדם שיסודם מעפר וסופם לעפר, איננו יכולים להבין את משמעותם של המאורעות האלה בעמדנו לפניהם בעת התרחשותם.

הרבי מקוצק נהג לתאר את הרעיון הזה בדרך ציורית. כשנכנס יהודי לבית המדרש שבעיר שושן וסיפר על משתה אחשוורוש ועל מה שאירע בו עם ושתי - אמר הרבי - הוא התקבל שם, מן הסתם, בתגובות כעוסות: 'לך מפה! מה אתה מכלה את זמננו בסיפורי מעשיות על משתאות ועל נשותיו של המלך ההולל? זה ביטול תורה!!!". רק שנים מאוחר יותר התבררה חשיבותם הרבה של אירועים אלה - שהפכו בעצמם לחלק מדברי קודשו של ה'.

רעיון זה הוא גם ביאורה האמתי של אמרת חז"ל המפורסמת "מעשה אבות סימן לבנים" - מעשיהם של האבות ומשמעותם מתבררים רק בתקופת הבנים.[1]

גם בימינו אנו עדים למאורעות רבים שמשמעותם אינה מובנת לנו. אל לנו לזלזל בחשיבותם: אין לנו אלא להאמין כי משמעותם הגדולה עתידה להתגלות מאוחר יותר.

כי אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אני חֹשב עליכם נאם ה', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה (ירמיה כ"ט, יא).

 

* השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת וישב תשנ"ה וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

[1] בעניין זה יש להוסיף עוד, כי רק דורות מאוחר יותר נתברר שגם הוויכוח הגדול בין יהודה לבין יוסף שלו נהיה עדים בע"ה במהלך הפרשיות הקרובות, הוא, למעשה, ויכוח בין שתי תפיסות עולם עקרוניות: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.