למשמעותה של בדיקת חמץ שלשים יום לפני הפסח

  • הרב משה אברמן

*אומרת הגמרא בפסחים ו ע"א:

"אמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירה קודם שלושים יום - אין זקוק לבער, תוך שלושים יום - זקוק לבער".

בהמשך הגמרא, נשאלת השאלה מהו הקשר בין שלושים יום לבין בדיקת חמץ, וההסבר הניתן בגמרא הוא:

"כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום".

הסבר זה תמוה, והשאלה - לכאורה - עומדת במקומה. מה עניין 'שואלים ודורשין' - כלומר לימוד - לעניין בדיקת ובעור חמץ? וכי מצאנו במצוות אחרות שבתנאים מסויימים אנו מקדימים את זמנם בשלושים יום? האם נאמר שצריך לקנות לולב שלושים יום לפני סוכות אם יוצא לדרך? ובכלל, מה עניין 'זמן' לבדיקת חמץ, ומה נשתנה שלושים יום לפני החג, שלא היה קיים קודם לכן?

*

על מנת לענות על שאלות אלו, נעיין תחילה בפרשת פסח מצרים. בשעה שמצווה הקב"ה את משה על קרבן פסח נאמר:

"דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשר לחודש הזה ויקחו להם איש שה... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה. ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם... והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים".  (שמות יב, ג-יג)

ולאחר מכן מצווה משה את בני ישראל:

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן".   (שמות יב, כא)

משה מצווה את ישראל לבצע את לקיחת הצאן מיד ולא מחכה שיעשו זאת רק בעשור לחודש.

חז"ל[1] מלמדים אותנו שהציווי היה בראש חודש, לקיחת הצאן בעשירי והשחיטה הייתה רק בארבעה עשר. יש לשאול על כך, מדוע נדרש תהליך ממושך זה ומהי מטרתו. כמו כן יש לתמוה על עניין נתינת דם הקרבן על המזוזות והמשקוף: כיצד דם זה מהווה 'אות על הבתים' שמביא ל'ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית'? מה הקשר בין נתינת הדם להצלה ממשחית?

במכילתא על הפסוק "והיה לכם למשמרת", נאמר:

"מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך עתך עת דודים' - הגיעה שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'שדיים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה' - ערום מכל מצוות. נתן להם הקב"ה שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בהם כדי שיגאלו. שנאמר: 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך'... לכן הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, שאין נוטלים שכר אלא על ידי מעשה".    (מכילתא שמות יב, ו)

כלומר, תהליך פסח מצרים היה ממושך בכדי להרבות את ההתעסקות במעשה המצווה. נתינת הדם כשלעצמה אינה מצילה אלא היא סימן לאנשים המקיימים את מצוות ה'.

רעיון זה ניתן למצוא גם במדרשים אחרים. במדרש לקח טוב נאמר:

"'והיה לכם למשמרת' לפי שהיו ישראל במצרים מניחין את המילה כדי למצוא חן בעיני המצרים, לפיכך הפך לִבם לשנוא עַמו. כיון ששחטו את פסחיהן, היו המצרים חורקין עליהם שיניהם ולא היו יכולים לאמר כלום, כי נפל פחדם עליהם. מיד אמר להם משה רבינו: 'כל ערל לא יאכל בו'. אמרו: מה נעשה? אם נניחנו שלא לקיים מצות הקב"ה, הרי המצרים הורגים אותנו על ששחטנו את תועבותיהם, מיד מלו כולם. והיה מתערב דם פסחיהם ודם הברית לקיים מה שנאמר: 'ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי' - דם מילה ודם פסח". (מדרש לקח טוב שמות יב, ו)

העולה ממדרשים אלו הוא שעם ישראל איבדו קשר עם הקב"ה, היו שקועים בטומאה ועבודה זרה, ועל מנת להצילם - צריך היה להחזירם לקב"ה. רק כאשר עם ישראל מסרו את נפשם לקב"ה ולעבודתו, הזדהו כיהודים וחידדו את השוני בינם לבין המצרים - יכל הקב"ה לגאלם. מצבם זה של ישראל מתואר גם במכילתא:

"היו ישראל שטופין בעבודה זרה במצרים ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות, אמר להם: משכו ידיכם מעבודה זרה והידבקו במצוות"  (מכילתא שמות יב, ו)

ואם כן, תקופת ההכנה לפני הקרבת הפסח באה להרגיל את ישראל במצוות ולהכין אותם נפשית להתמסר לקב"ה. בגמר ההכשרה בא מעשה ההתמסרות. הקב"ה מבקש מישראל לבחור ולהצהיר מפורשות - מצרים או הקב"ה. ישראל מצווים לעשות מעשה שכל כולו התגרות במצרים.

חז"ל מתארים לנו את המתח בין ישראל ומצרים שנוצר במעשה זה. בפסיקתא דרב כהנא נכתב:

"מלמד שהיו קושרין לכרעי מיטותיהן של ישראל מבעשור, והיו המצרים נכנסים ורואים אותם ונפשם פורחת".    (פסיקתא דרב כהנא פרק ה, נה)

וכן במקום אחר:

"מִשכו הכבש בתוך מצרים והֲעַמידוהו על פתחיכם ארבעה ימים, והוא חי וצועק, ורואים תועבותם נתפש ואינן יכולין להצילו ולא להזיק לכם".  (כתב היד 'חמאת החמדה'[2])

ענין התמסרותם של ישראל לקב"ה מחד, וההתרחקות עד כדי התגרות במצרים - בא לידי ביטוי במחלוקת תנאים במכילתא (שמות יב, ז) בשאלת מקום נתינת הדם. רבי ישמעאל ורבי נתן אומרים שנתנו את הדם מבפנים. רבי נתן לומד זאת מהפסוק "והיה לכם לאות" - לכם לאות ולא לאחרים. לפי דעה זו, מתן הדם בא לחזק את ישראל בעבודת ה': "והיה לכם לאות" - כל פעם שמרימים את ראשם רואים את הדם ונזכרים בהתמסרותם לקב"ה ומחזקים עוד יותר מסירות זו. מאידך, דעתו של רבי יצחק "שלעולם מבחוץ, כדי שהמצרים רואין ומעיהן מתחתכין". רבי יצחק מבין את מעשה נתינת הדם כחלק מההתרחקות וההתגרות במצרים, כבניית חומה בין ישראל למצרים.

בין לדעת רבי ישמעאל ורבי נתן ובין לדעת רבי יצחק מעשה נתינת הדם בא כחלק ממהפך פסיכולוגי שעם ישראל נדרשים לעבור. לא עוד עם סורר העובד עבודה זרה מתוך הזדהות עם מצרים אלא עם המתמסר לעבודת הקב"ה.*

בדברים טז, ג נאמר:

"לא תאכל עליו חמץ".

המילה 'עליו' מתייחסת לנאמר בפסוק הקודם "וזבחת פסח לה' א-לוהיך". אסור שקרבן הפסח וחמץ יאכלו יחדיו. בהלכה נלמד מפסוק זה שתחילת איסור אכילת חמץ הוא משעה שביעית - שזהו זמן תחילת הקרבת קרבן פסח, ואין חמץ מתקיים בזמן שיש פסח, ואין פסח כל עוד יש חמץ.

החמץ הוא סמל ההצלחה והעושר - ההיפך מן המצה, שהיא לחם עוני. עושר והצלחה הם מקור גאווה, כפי שנאמר:

"וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש א-לוה עשהו וינבל צור ישעתו".  (דברים לב, טו)

האדם הגאה רואה את עצמו במרכז, וקשה לו להתמסר בלב ונפש לרצון הקב"ה. אין הוא יכול לשעבד עצמו בפני קודשא בריך הוא, ולשים את הקב"ה במרכז, ולכן הגאווה מרחיקה את האדם מעבודת ה'. זוהי, כנראה, משמעות הניגוד אותו מצווה התורה כאשר היא אוסרת על אכילת חמץ בזמן שקרבן פסח קרב.

בפסוקים בדברים (דברים טז, ב-ג) אנו רואים שקרבן פסח וחג הפסח באים על מנת שנזכור את יציאת מצרים, כפי שנאמר:

"וזבחת פסח לה' א-להיך... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים".

בליל הפסח אנו באים לחיות ולחוות מחדש את האירוע ההסטורי של יציאת מצרים - 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. בכדי לחוות את החוויה בשלמותה צריך האדם לחוש את ההתרחקות מתרבות מצרים (אומות העולם) וההתמסרות לעבודת ה'.

בעוד שבמצרים היו ישראל משועבדים[3], ושעבוד זה הוא שהכין אותם לקראת היציאה להתמסרות לקב"ה. בדורות שלאחר מכן, כאשר איננו משועבדים לאדם - זקוקים אנו להכנה נפשית כדי להגיע למדרגה של התמסרות לקב"ה. הכנה זו נעשית בביעור חמץ: צריך לסלק את החמץ - הגאווה האישית, לפני שנוכל להתמסר לקב"ה ולתורתו. תהליך ביעור החמץ הוא ירידה מגדלות, כדי שממעמקים נפנה אל ה' כפי שעשו אבותינו במצרים.

סילוק הגאווה הוא תהליך פסיכולוגי. לא ניתן לעבור בִּן לילה ממצב של גאווה, בו האדם רואה את עצמו במרכז, לשעבוד לקב"ה בו הוא יתברך נתפס כמרכז. תהליך זה דורש זמן. ניתן להשוות זאת לתהליך התשובה, שגם הוא דורש הכנה וזמן.

בעניין התשובה, אנו מוצאים שתוקעים בשופר מתחילת חודש אלול כדי לעורר את הלבבות לתשובה, ומנהג הספרדים לומר סליחות כל חודש אלול - שלושים ימי הכנה.

שלושים יום קודם החג נדרשים לבעוּר החמץ. שלושים יום הם זמן למהפך פסיכולוגי, הזמן הדרוש להשתעבדות לקודשא בריך הוא. לפי זה ניתן להבין את הקשר בין ביעור חמץ ודין 'שואלין ודורשין בהלכות הפסח לפני הפסח שלושים יום'. שלושים יום לפני הפסח הם זמן להכנה רוחנית לקראת הפסח, בלימוד תורה ועיון בהלכות הפסח, ובמעשים - ביעור החמץ. אם אדם יוצא מביתו ולא יהיה שם בערב פסח, צריך הוא למצוא זמן לעשות מעשה בדיקה וביעור כהכנה נפשית לקראת קבלת עול מלכות שמים בליל הסדר.

 

* המאמר לקוח מתוך גליון 488 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] מכילתא שמות יב, ג.

[2] מובא בתורה שלמה פרשת בא אות עא.

[3] הדברים מקבלים יתר חיזוק לפי הדעה שבפסח מצרים לא היה דין של איסור חמץ. שם לא היה צורך בביעור חמץ כהכשרה לקבל עול מצוות, שעבוד מצרים יצר את ההכשרה.