לעשות צדקה ומשפט

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"לעשות צדקה ומשפט"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת וירא

בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על תפילתו של אברהם להצלת סדום. לפני הפסוקים המתארים את אותו 'ויכוח' בין הקב"ה לאברהם, מתארת התורה את הסיבה שבגללה מלכתחילה מתייעץ הקב"ה עם אברהם לגבי המהלכים שהוא עומד לבצע:

"וה' אמר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה; ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ; כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, י"ז-י"ט)

מדברי הקב"ה משתמע בפשטות, שזכותו של אברהם היא בשמירה על מידת הצדק והמשפט, והעובדה שהוא יחנך גם את בניו על ברכי ערכים אלו. אולם, לאור סיפור סדום, שמופיע מיד לאחר תפילת אברהם, נדמה שיש לתת למידות אלו פרשנות שונה מהרגיל.

כאשר התורה מתארת את חטאותיה של סדום נאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (י"ח, כ'). התורה איננה מפרטת באילו חטאים מדובר: גזל? עבודה זרה? ואולי אכילת אבר מן החי? לא ברור.

אמנם, הדברים מפורשים יותר בנבואת יחזקאל, המוכיח את עם ישראל ומשווה את מעשיו למעשיה של סדום:

"הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (ט"ז, י"ח)

מדברי יחזקאל משמע, שהדבר שבגללו נחתם דינה של סדום הוא חוסר הצדק שבה, שבלט במיוחד על רקע ההצלחה הכלכלית - "שבעת לחם ושלות השקט היה לה". ואמנם, הגמרא בסנהדרין קט. מרחיבה את דברי יחזקאל בהקשר זה:

"אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה... אמרו: וכי מאחר ש'ארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו' למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו מממוננו? בוא ונשכח תורת רגל מארצנו!"

הפגם המוסרי המוכר לכולנו באופן אישי, הגורם לנו לשכוח את הזקוקים לתמיכה דווקא כאשר אנו נמצאים בעמדה שבה אנו מסוגלים לעזור להם, היה שכיח מאד בסדום, עד כדי כך שהיא מהווה מודל וסמל לחטא זה.

אולם, נדמה שבזאת לא מסתכמות חטאותיה של סדום. בהמשך אותה סוגיה מביאה הגמרא סיפורים על עוולות שונות שנעשו באופן תדיר בסדום, ובאותם סיפורים בולט במיוחד העוול המשפטי. דברי הגמרא מאלפים בהקשר זה, משום שניתן לראות דרכם כיצד חז"ל מתארים את המודל לחברה שבה המשפט מושחת, עד כדי כך שהעיר כולה ראויה להישחת:

"אמרי: דאית ליה חד תורא מרעי חד יומא, דלית ליה לירעי תרי יומי"

כלומר, אחד מהחוקים בסדום קבע שמי שיש לו בהמות רועה את בהמות העיר יום אחד, ואילו מי שאין לו בהמות רועה את בהמות העיר יומיים. מה פשרו של חוק זה? לכאורה ההגיון שבו פשוט: מי שאין לו אמצעים זמנו פנוי יותר, ולכן ניתן להעמיס עליו עבודה נוספת! חוק זה מדגיש את העובדה שהעיקרון ה'מוסרי' שעל פיו פעלה המערכת המשפטית בסדום היה שיש לרכוב על החלשים, ומי שחלש ניתן להתעלל ולהתעמר בו. ברור, לפי תוכן החוק, שלא מחוסרי הבהמות הם שתיקנו חוק זה, אלא דווקא בעלי העדרים...

לפי הדברים שראינו, ניתן להסביר שהקב"ה משתף את אברהם בהחלטה להחריב את סדום, משום שמידותיו של אברהם הפוכות בדיוק לחטאותיה של סדום: אברהם הוא המתמיד בצדקה ובמשפט, בניגוד לסדום הפושעת דווקא במידות אלו.

האם אנשי סדום חייבים בצדקה?

אולם, דווקא לאחר שהבחנו שתכונותיו של אברהם הפוכות לאלו המצויות בעיר סדום, נדמה שעולה קושיה על הביקורת של הקב"ה כלפי סדום. כידוע, אברהם אבינו נושא שני דגלים מרכזיים: דגל ייחוד ה' בעולם ודגל הצדקה והמשפט. א"כ, מדוע בכלל יש לצפות מסדום לשמור על ערכים אלו כאשר אברהם הוא זה ש'גילה' אותם? האם באותה מידה ידון הקב"ה לכיליון את כל העמים שעבדו עבודה זרה בסביבתו של אברהם? אמנם אנו יודעים שבני נח מצווים על הדינים, וחיוב זה כולל חובה להקים מערכת משפטית הבנויה על אדני הצדק והאמת, אולם היכן מצינו שהם מצווים על צדקה לעני ועל הכנסת אורחים?

ב'ספר המצוות' לא מונה הרמב"ם את מצוות הצדקה כחלק משבע מצוות בני נח, והדברים בולטים במיוחד לאור פסיקתו בהלכות מלכים:

"בן נח שרצה לעשות מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, ואם נתן צדקה מקבלין ממנו" (פ"י הל"י)

מדברי הרמב"ם משמע שאין כלל חיוב צדקה המוטל על בני נח, שהרי זו הדוגמא הקלאסית שהוא מוצא לדבר שגויים אינם מחויבים בו למרות שמקבלים את הצדקה שהם נותנים. לעומת זאת, הר"ן בסנהדרין חולק על דבריו, וסובר שאחד מהדברים שעליהם מצווים בני נח הוא עשיית צדקה. בין השאר, הר"ן מוכיח את דבריו מכך שסדום נחרבה על אי-הצדקה שהייתה בה, כפי שמוזכר בפסוק ביחזקאל, ובודאי שהקב"ה לא היה מעניש את אנשי סדום אא"כ אכן היו מחוייבים בעשיית צדקה. לאור דברי הר"ן עולה התמיהה שהעלנו לעיל באופן תקיף עוד יותר: כיצד יסביר הרמב"ם את העובדה שאנשי סדום נענשו על דבר שבו הם כלל לא מחוייבים?

אפשרות אחת להסבר היא, שאמנם כל בן נח באופן פרטי לא נצטווה על עשיית צדקה, אולם בתור חברה הם אכן נצטוו על דבר זה. לא ייתכן שחברה תתעלם מבעיות הפרט, ומהעוני הקיים בה. לכן, למרות שבאופן אישי אין חיוב לבן נח על עשיית צדקה, בתור חברה הם אכן נצטוו על כך, ועל חיוב 'חברתי' זה הם נענשו בסופו של דבר.

אפשרות נוספת שניתן להעלות היא, שאכן בני נח לא צוו על עשיית צדקה באופן פורמאלי, אולם ישנם חיובים בסיסיים שאין כלל צורך להזכיר במפורש בתור ציווי. מדובר בחיובים שבהם כל אדם מחוייב באשר הוא אדם. ננסה להסביר רעיון זה ע"י העמקה במידת הצדקה האלוקית.

ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל וזועק: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי נאם ה'" (ט', כ"ג). מדברים אלו ניתן לראות בפירוש שערך הצדקה הוא אחד מהערכים שאותם אוהב הקב"ה. גם הפסוק בתהילים אומר במפורש שאחת מתכונותיו של הקב"ה היא "אוהב צדקה ומשפט". מידת הצדק איננה 'סתם' מידה אלוקית, אלא מדובר בערך שאותו אוהב הקב"ה במיוחד. אחת ממידותיו של הקב"ה היא 'אל נקמות ה'', אולם האם נאמר במקום כלשהוא שהקב"ה אוהב זאת?! הקב"ה אמנם קנאי, אולם הוא אינו אוהב מידה זו; זאת, בניגוד למידת הצדקה!

אם אנו שואלים את עצמנו היכן צוו אנשי סדום על עשיית צדקה, ההסבר הפשוט הוא שאמנם הם אינם מצווים על כך בפירוש, אולם כל אדם באשר הוא אדם יודע, ונדרש לדעת, שרצון ה' הוא שיעשו צדקה. בין ביחזקאל ובין בירמיהו לא נזכר שהקב"ה ציווה על צדקה, אלא שהוא אוהב זאת וזהו רצונו, ועובדה זו לבדה מחייבת גם את בני נח!

א"כ, שתי התכונות שבהם בולט אברהם, צדקה ומשפט, הן התכונות שעליהן צוו אנשי סדום, וכשלו. אברהם בגדולתו וסדום בכשלונה עומדים זה מול זה בפרשתנו, ולכן כשהקב"ה מחליט על החרבת סדום, טבעי הדבר שאברהם יהיה שותף להחלטה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

 


[1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת 'וירא' תשס"ו, נכתבה ע"י אודי שוורץ. השיחה לא עברה את בקורת הרב.