דילוג לתוכן העיקרי

לפני עיוור | במעשה או בתוצאה?

"לפני עיוור" - במעשה או בתוצאה?

האיסור "ולפני עִוֵּר לא תתן מכשול", לפי פשוטו, נוגע למי שמציב מכשול בפני אדם עיוור, אולם חז"ל הרחיבו את האיסור לכל מי שמכשיל את חברו בתחום שהוא 'עיוור' בו, כגון שמשיא לו עצה רעה או שמסייע לו לחטוא.

 

ניתן להסתפק בשאלה מהו מוקד האיסור: מעשה ההכשלה או התוצאה שלו. לפי האפשרות הראשונה, האיסור הוא לבצע פעולה העלולה לגרום לאדם אחר להיכשל או למעוד. בלי קשר לשאלה האם אותו אדם נכשל בסופו של דבר, ישנה בעייתיות בעצם העובדה שאדם אינו חושב על תוצאות מעשיו, ומבצע פעולה המסכנת את הזולת ועלולה לפגוע בו. ואילו לפי האפשרות השנייה, האיסור הוא להכשיל את חברו ולגרום לו להיפגע, ועוברים עליו רק אם החבר אמנם נכשל.

 

פשט הפסוק תומך לכאורה באפשרות הראשונה, שכן התורה אומרת "לא תתן מכשול", ומתמקדת במעשה הנחת המכשול, ולא במה שאירע בעקבותיו. אולם כמה ראשונים, כמו הרמב"ם (ל"ת רצ"ט) והחינוך (מצווה רל"ב), שינו מלשון הפסוק וכתבו שהתורה אסרה לנו להכשיל את חברינו, ומשמע כאפשרות השנייה, שהאיסור נוגע להכשלה עצמה.

 

הנפקא-מינה הפשוטה לשאלה זו נוגעת כמובן למקרה שבו אדם הניח מכשול ואף אחד לא נכשל. ייתכן שתהיה נפקא-מינה גם בנוגע לחיוב מלקות. החינוך (שם) כותב שאין לוקים על לאו זה, כיוון שאין בו מעשה. נראה שהחינוך הולך לשיטתו: כיוון שעוברים על האיסור רק בשעה שמישהו נכשל, הרי שאין כאן מעשה, כיוון שהמכשיל לא עשה מאומה באותה שעה. לפי האפשרות הראשונה, שעוברים על האיסור בשעת הנחת המכשול, פשוט שזהו לאו שיש בו מעשה (אם מדובר במכשול פיזי). אמנם, כמה ראשונים כתבו שממילא אין לוקים על לאו זה, מפני שהוא 'לאו שבכללות', היינו לאו הכולל בתוכו איסורים שונים.

 

בגמרא בב"מ עה ע"ב אומר רב שמי שמלווה כסף לחברו שלא בעדים עובר על "לפני עיוור", כיוון שבכך הוא מעודד את הלווה לכפור בהלוואה. ואילו ריש לקיש טוען שאדם זה מביא קללה על עצמו, כלומר שהוא מסתכן בכך שהלווה יכפור בהלוואה, ויאשימו אותו - את המלווה - בתביעת שקר. ה'פלפולא חריפתא' שם טוען שלדעת ריש לקיש יש כאן קללה בלבד, אך לא איסור של "לפני עיוור", כיוון שהכפירה - אם תבוא - תתרחש עוד זמן רב, וכרגע בשעת ההלוואה אין חשש למכשול. לפי זה, רב וריש לקיש נחלקו בשאלה האם איסור "לפני עיוור" קיים כאשר ישנו פער זמן משמעותי בין המעשה לתוצאה. מחלוקת זו יכולה להתקשר לשאלתנו: אם האיסור מתמקד בנתינת המכשול, סביר לחייב גם במקרה זה - כשם שלא משנה אם מישהו באמת ייכשל, כך לא משנה מתי ייכשל, והאיסור נעוץ בעצם העובדה שהאדם מסכן את החברה ואינו חושב קדימה. לעומת זאת, אם האיסור מתמקד בתוצאת ההכשלה, ייתכן שנגביל את האיסור למצב שבו המכשיל גרם להכשלה באופן ישיר ומיידי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)