לראות את עצמו עם הצדיק – תורה עב תנינא

  • הרב דן האוזר

"דַּע, שֶׁלִּרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא גַם כֵּן דָּבָר גָּדוֹל מְאד. בְּוַדַּאי כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ מִפִּיו תּוֹרָה הוּא מַעְלָה יְתֵרָה, אֲבָל גַּם כְּשֶׁאֵין שׁוֹמְעִין תּוֹרָה, הָרְאִיָּה לְבַד, שֶׁזּוֹכִין לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק, הוּא גַם כֵּן טוֹב מְאד. כִּי עַל יְדֵי שֶׁרוֹאִין אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק עַל יְדֵי זֶה מְקַבְּלִין גְּדֻלָּה וְעִקָּר הַגְּדֻלָּה הִיא שִׁפְלוּת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך: "כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ" (מְגִלָּה לא ע"א).

"כִּי עִקָּר הַגְּדֻלָּה הִיא שִׁפְלוּת לֶעָתִיד, שֶׁיַּעַמְדוּ בִּתְחִיָּה וְיִחְיוּ חַיִּים נִצְחִיִּים עִקָּר מַה שֶּׁיִּהְיֶה נִחְיֶה וְיָקוּם בִּתְחִיָּה הוּא הַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד כִּי הַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה נִחְיֶה לֶעָתִיד, וְיָקוּם בִּתְחִיָּה בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה כו, יט): "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁכְנֵי עָפָר" וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה ה ע"א): "מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו," כִּי עִקָּר הַתְּקוּמָה בִּתְחִיָּה יִהְיֶה רַק לְהַשִּׁפְלוּת, שֶׁהַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה נִחְיֶה וְיָקוּם בִּתְחִיָּה לֶעָתִיד.

"כִּי תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְהַשִּׂיג עַכְשָׁו וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁאָנוּ עַכְשָׁו בִּגְבוּל, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבוּל אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא הָרוּחָנִי, וְעַל כֵּן גַּם ענֶג שַׁבָּת, שֶׁהוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קיח ע"ב): "כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים", הַיְנוּ בְּלִי גְּבוּל, כִּי ענֶג שַׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא הוּא בְּחִינַת בִּלְתִּי גְּבוּל. וְעַל כֵּן עִקָּר חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל לֶעָתִיד לָבוֹא, בְּחִינַת תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא, יִהְיֶה רַק לְהַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד.

"כִּי שִׁפְלוּת וַעֲנִיוּת הוּא בְּחִינַת בִּלְתִּי גְּבוּל, כִּי הוּא בְּחִינַת אַיִן מַמָּשׁ וְאֵין לוֹ שׁוּם גְּבוּל מֵחֲמַת שֶׁהוּא בְּתַכְלִית הָעֲנִיווּת, וְעִקָּר חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא רַק בִּבְחִינַת בִּלְתִּי גְּבוּל כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן שַׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, נֶאֱמַר בּוֹ: "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ" כִּי מִי שֶׁטּוֹעֵם טַעַם ענֶג שַׁבָּת, זוֹכֶה לְחַיִּים, בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים כַּנַּ"ל".

"דע שלראות את עצמו עם צדיק האמת גם הוא דבר גדול מאוד" – מה כוונת רבינו? "לראות את עצמו עם צדיק האמת". אם הוא רואה את הצדיק – מובן. אם הצדיק רואה אותו, כפי שמציין ר' נחמן בהמשך התורה – גם כן מובן. אך מה משמעות ההגדרה המפותלת "רואה את עצמו עם הצדיק"? זאת יש להסביר.

ועוד יש לשאול – "כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק על ידי זה מקבלין גדולה". ומהי אותה גדולה? אומר ר' נחמן – "ועיקר הגדולה היא שפלות". ואנו תמהים – שפלות היא אולי מידה טובה, אך מה לה ולגדולה? לכאורה שפלות היא בדיוק ההיפך – קטנות!

בעל הסולם כותב שכמה שאדם גדול מחברו, מראים לו יותר את הצד הרע שבו, על מנת שיוכל לתקן. אנו למדים שגדולתו של האדם נמדדת בעומק היכולת שלו להביט במקומות הנמוכים שבתוכו. גדולתו היא ביכולתו להכיר בהם, להתמודד עם הכוחות האפלים והחייתיים שמתרוצצים בקרבו, וזאת על מנת לעשות חריש עמוק ולתקן את אישיותו מן היסוד. אדם שהוא גדול ומתמצא רק במקומות הגבוהים של אישיותו, הינו מוגבל ב"גבול", כפי שמכנה זאת ר' נחמן. חייו מותנים בכך שיישאר במקומות הגבוהים הללו. אם ירד מהם למקומות הנמוכים – הוא יישבר ולא ידע איך להתמצא. גם האדם שהוא רק קטן, גם הוא מוגבל, גם הוא "בגבול", שכן הוא מרגיש את עצמו קטן ולא יוצא אל הפועל. הוא איננו מממש את פוטנציאל חייו. זוהי ענווה פסולה, והיא מוגבלת בהגדרה, מפני שהאדם הקטן איננו חוצה אף פעם את גבולות הקטנות שלו, מתבצר ברף הנמוך של היכולות שלו ונשאר קטן ומצומצם. 'גדולה' היא היכולת להביט מגבוה על המקומות הנמוכים. להתבונן בגדולה על המקומות הקטנים.

התבוננות זו נקראת 'שפלות', והיא מבטאת את היכולת של האדם להכיר בקטנותו, אך להביט עליה מלמעלה. אולי בחיוך, אולי בהשלמה, אולי בצער ורחמים ואולי מתוך מבט של תשובה והחלטה לשנות, אך לעולם לא בקטנות. קטן בלבד – הינו מוגבל בקטנותו. גדול בלבד, גם כן מוגבל בגדלותו. אך מי שהוא גם גדול וגם קטן הוא בלי גבול! יש לו כלים לעבור את כל המצבים. הוא איננו מותנה. 'נחלה בלי מיצרים', כמו בשבת, מסביר ר' נחמן. שהרי מה כוחה של השבת? מה קסמה? שאין היא מותנית, שהיא מקבלת את האדם כפי שהוא. בין אם הוא נח, אוכל או ישן, בין אם גדול או קטן, ללא גבול ותנאי.

גדולה היא, אם כן, היכולת של האדם להביט על עצמו מעט מן הצד. לא להיות שבוי בזווית ראיה מצומצמת, קטנה או גדולה. לפקוח מעין "עין שלישית" המתבוננת על עצמה מגבוה. מכאן ברור מדוע פותח ר' נחמן את התורה ב"לראות את עצמו עם הצדיק". כאשר הצדיק מתבונן בך, הרי שגם אתה מתבונן בעצמך דרכו. התבוננות ממרום מבטו של הצדיק מאפשרת גם לך בעצמך להתבונן על עצמך מגבוה, וממילא מפתחת אצלך את אות ה"עין שלישית" המאפשרת להסתכל גם על המקומות הנמוכים. בחיק הצדיק, אדם זוכה לשפלות. הוא רואה כמה הוא קטן, אך מצליח להתבונן על זה מגבוה. בעוד אדם קטן יכול לתת לך את ההרגשה שאתה גדול, וכמו כן אדם גדול יכול לתת לך הרגשה שאתה קטן, הרי שהצדיק נותן לך הרגשה של שפלות. שפלות זו היא ההתבוננות על החלקים הקטנים והקטנוניים שבתוכך. התבוננות שאיננה רומסת אותך, אלא להיפך – נותנת לך את החשק, הכוח והכיוון לגדול משם.

מה יישאר אחריך? מה החותם שאתה משאיר בעולם? מהי החקיקה שלך בעולם הזה? מה נצחי בחייך? השפלות שלך! טוען ר' נחמן. רק השפלות איננה מותנה, איננה 'בעלת גבול'. רבים מדמים לעצמם שהמעמד אליו הגיעו, הכבוד לו זכו, ההצלחה אותה קנו, הם החותם שלהם בעולם. אך ר' נחמן מתבונן מגבוה וכצדיק האמת ומראה לו לאדם את עצמו, דרך אותה עין שלישית – כל אלה, מוצלחים ככל שיהיו– חולפים הם, מותנים הם במצב פנימי או חיצוני ועל כן לא יחזיקו מעמד בשטף הנצח האין סופי. בסופו של דבר כל אדם מת, ומה שנותר אחריו זה רק השפלות שלו.

האדם נמדד, אם כן בשפלות שבו, במקומות הקטנים. אך מי שנשאר קטן בלבד במקומות אלה, קטנותו תתפוגג בנצח. אולם מי שגם על קטנות זו מביט בגדולה ויודע לעבוד ולעבד מקומות אלה, יכול להשאיר אותם חקוקים לנצח.

הדוגמא אולי הטובה ביותר לכך היא ר' אריה לוין זצ"ל. במעשים קטנים ואנושיים, בפינות נידחות ובתוך צמצומים  – תמיד הייתה ניכרת אישיותו הגדולה. לו היה רק גדול, היה יכול לזלזל בכל המקומות אליהם פנה. הוא יכול היה להימנע מהם ואולי אף גרוע מכך – לתפקד בהם בקטנות המוחין. אך לא כך ר' אריה. דווקא במקומות הללו ניכרת גדולתו ודווקא בשל כך הפכו חייו לאגדה חיה ופיסות חייו נערמו לסיפורים על גבי סיפורים של מופת, חקוקים לנצח בספרים עליו. לא בכדי חקוק על מצבתו "אני מאמין בתחיית המתים", כפי שביקש. בעומק גדולתו הוא הצליח להרגיש את נצחיות שפלותו, ביכולתו להתכופף לכל יהודי באשר הוא, נמוך ככל שיהא.

*

"וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה כִּי עִקָּר הַתְּשׁוּבָה הִיא עַל יְדֵי הַבּוּשָׁה. וְעַל יְדֵי זֶה הַמַּנְהִיג בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמִתְנוֹצֵץ מחוֹ וְזוֹכֶה לְבֵאוּרֵי הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ לְחִדּוּשִׁין דּאוֹרַיְתָא, עַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁך בּוּשָׁה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְאָז רוֹאֶה כָּל אֶחָד אֶת בָּשְׁתּוֹ וּכְלִמָּתוֹ כִּי עֲבֵרָה הִיא בְּוַדַּאי בּוּשָׁה גְּדוֹלָה כִּי עֲבֵרָה אֵינָהּ רְאוּיָה כְּלָל לְיִשְׂרָאֵל וּבְוַדַּאי אֵין נָאֶה כְּלָל לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם.

"אֲבָל גַּם מִצְוָה, כְּשֶׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מִצְוָה, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גַם כֵּן בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, כִּי אֵיזֶה זְכוּת יֵשׁ לוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה? וְאֵיך יָעֵז פָּנָיו לִכְנס בְּהֵיכַל הַמֶּלֶך לַעֲשׂוֹת מִצְוָה? וִישַׁעֵר בְּדַעְתּוֹ לִפְנֵי מִי הוּא עוֹשֶׂה הַמִּצְוה, וְגַם גּדֶל מַעֲלַת הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, כִּי הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ יְקָרָה מְאד אֲשֶׁר אֵין לְשַׁעֵר וּבְוַדַּאי רָאוּי שֶׁיִּפּל עָלָיו בּוּשָׁה גְּדוֹלָה כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מִצְוָה, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ וְיִרְאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה.

"וְאִם הָיָה לְהָאָדָם בּוּשָׁה הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ אֲפִלּוּ לִקַּח הַמַּאֲכָל, לְהוֹשִׁיטוֹ לְפִיו כִּי מָאן דְּאָכֵל דְּלָאו דִּילֵהּ בָּהִית לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּהּ (יְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק א דְּעָרְלָה) וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אכֶל, אִם כֵּן הוּא אָכֵל דְּלָאו דִּילֵהּ וּבָהִית לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּהּ, עַל כֵּן בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ לְהִתְבַּיֵּשׁ אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט הַמַּאֲכָל לְפִיו. אֲבָל עִקָּר הַבּוּשָׁה נִמְשָׁך עַל יְדֵי הַמַּנְהִיג "הַנַּ"ל, בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁמַּמְשִׁיך בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה לְכָל אֶחָד, עַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁך בּוּשָׁה עַל כָּל אֶחָד. כְּמוֹ שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה שֶׁהִמְשִׁיך משֶׁה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר שָׁם (שְׁמוֹת כ, טז): ""וּלְבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"" וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים כ ע"א): זֶה הַבּוּשָׁה, וְזֶהוּ: ""לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"" דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בּוּשָׁה לִבְלִי לַעֲשׂוֹת חֵטְא וְעָווֹן חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם אֲפִלּוּ לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ לִבְלִי לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה גַם כֵּן יִרְאָתוֹ עַל פָּנָיו, דְּהַיְנוּ בּוּשָׁה.

"כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹשִׂין מִצְוָה צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גַם כֵּן בּוּשָׁה גְּדוֹלָה כַּנַּ"ל כִּי אֵיך בָּאִים לַחֲטף הַתְּפִלִּין שֶׁהֵם כִּתְרֵי דְּמַלְכָּא וְלַהֲנִיחָם פִּתְאם עַל הָראשׁ, בְּוַדַּאי רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מִצְוָה. וְזאת הַבּוּשָׁה נִמְשֶׁכֶת עַל יְדֵי בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַמַּנְהִיג הַנַּ"ל כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה זָכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִבְחִינַת קְדֻשָּׁה וּפְרִישׁוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת יט, טו): "הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְשׁוּ אֶל אִשָּׁה", כִּי כֻלָּם נִתְקַדְּשׁוּ בִּבְחִינַת פְּרִישׁוּת עַל יְדֵי משֶׁה שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ וּפָרוּשׁ גָּדוֹל, שֶׁהִמְשִׁיך לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן נִמְשָׁך עֲלֵיהֶם קְדֻשָּׁה וּפְרִישׁוּת גַם כֵּן.

"וּכְשֶׁזּוֹכִין לְבוּשָׁה, אֲזַי רוֹאֶה כָּל אֶחָד אֶת רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אֵיך הוּא רָחוֹק מְאד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַך וְנוֹפֵל עָלָיו בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, וְעַל יְדֵי הַבּוּשָׁה עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה כִּי עִקָּר הַתְּשׁוּבָה עַל יְדֵי הַבּוּשָׁה (עיין ירמיה ג) וּתְשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת חַיִּים, בְּחִינַת (יְחֶזְקֵאל י"ח, לב): "וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא בְּחִינַת שַׁבָּת, בְּחִינַת: טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ (תִּקּוּנֵי זהַר; תִּקּוּן ז וְתִקּוּן ט). כִּי הַיִּרְאָה וְהַבּוּשָׁה, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת שַׁבָּת, בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל,

"וְעִקָּר הַחַיִּים הוּא לְהַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד, כִּי הַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד הוּא יִהְיֶה נִחְיֶה, וְיָקוּם בִּתְחִיָּה כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, עַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר וְנִחְיֶה וְקָם בִּתְחִיָּה הַשִּׁפְלוּת שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר. כִּי דַּע, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת הַשִּׁפְלוּת שֶׁל משֶׁה בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, וְזֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁאָז הִמְשִׁיך משֶׁה הַשִּׁפְלוּת שֶׁלּוֹ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, אֲבָל אוֹתוֹ הַשִּׁפְלוּת שֶׁל משֶׁה שֶׁהוּא מֻשְׁרָשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הוּא מֻנָּח וְשׁוֹכֵב אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּבְחִינַת שְׁכִיבָה וּמִיתָה, כִּי זאת הַשִּׁפְלוּת נִתְעַלֵּם אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר וּמִתְגַּלֶּה אֶצְלוֹ.

"אֲבָל עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִחְיֶה הַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד, כִּי עִקָּר הַתְּחִיָּה הוּא לְהַשִּׁפְלוּת כִּי הַשִּׁפְלוּת יִהְיֶה נִחְיֶה וְיָקוּם בִּתְחִיָּה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר וְנִחְיֶה הַשִּׁפְלוּת שֶׁל משֶׁה שֶׁהוּא מֻשְׁרָשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל אֵיבָר. שֶׁמִּקּדֶם הָיָה מֻנָּח וְשׁוֹכֵב זאת הַשִּׁפְלוּת בְּהֶעְלֵם וְאִתְכַּסְיָא אֶצְלוֹ, בִּבְחִינַת מִיתָה, וְעַכְשָׁו חוֹזֵר וְנֵעוֹר וְנִחְיֶה אוֹתוֹ הַשִּׁפְלוּת עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁהִיא בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל".

"עיקר התשובה היא על ידי הבושה". ייתכן שהקושי הגדול שבתהליך התשובה והעיסוק בה, נובע מכך שאין לנו בושה. חרטה, ייסורי מצפון וקבלה לעתיד בלבד, חסרים הם את המנוע הבסיסי של התשובה. יצירת שינוי ללא הבושה המטלטלת, כרוכה במאמץ שיש בו סתירה לעצם קיומו של האדם. שכן כל הווייתו של האדם אומרת 'אני כן' ואילו התשובה אומרת 'אני לא'. לכן באופן טבעי אדם לא רק עיוור למחדליו, אלא גם מפחד להכיר בהם ולהודות בקיומם.

היראה מן הבושה היא בראשיתית. כבדרשתו של התיקוני זוהר על המילה הראשונה בתורה – בראשי"ת אותיות יר"א בש"ת. שכן עצם קיומו של השני וההכרה בו יוצרת בושה. ובושה זו שורשית וטבועה בעצם הבריאה העשויה לפחות משניים. כמוזכר בדרשה נוספת של התיקוני זוהר: בראשי"ת אותיות ב' ראשי"ת. העולם עשוי מפיצול של שתי התחלות לפחות. החל מן הפיצול שבין הבורא לבריאה וכלה בפיצול שבין אדם לחברו ובין חפץ וחפץ. הבושה היא הפחד להפוך לאובייקט ולחפץ. הפחד שהפנימיות תיהפך לחיצוניות, למושא לניצול ושימוש. ההכרה באחר, על אף שהיא סותרת את עצם הוויית עצמו, ניתנה לו לאדם בד בבד עם הווייתו שלו. הבושה המפתחת בו באדם את אותה 'עין השלישית' המביטה על האדם לא רק דרך עצמו וזווית הראייה שלו, אלא גם מבחוץ. מסתבר שהיכולת הזו היא המאפשרת את התשובה. היא המעוררת אותה. וצריך הרבה שפלות וגדולה כדי להצליח להתבונן על מחדליו ולא ליפול ולא להתייאש. להסתכל עליהם בעין פקוחה מבלי לפחד.

ה' שם בכוונת תחילה את האני בטריטוריה של "אין" ("אין" היפוך אותיות ה"אני"), על מנת לשמור עליו מפני הבושה. נסתר הוא האני ולא גלוי לצופים בו מבחוץ. אך אם אדם ירדוף אחרי ה"יש" ויתלה את האני שלו בדברים חיצוניים, במוקדם או במאוחר הוא ייתקל בבושה. אם לא בחייו, במותו. הסופיות הינה חלק מן הבריאה ואין לחמוק ממנה. כמה גדול שלא יהיה האדם, המוות מצפה לו בסופו, ואין בושה כיום המוות. "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל" (קהלת ג, יט), וכך שוב עולה השאלה – אם כן, אז מה נשאר?

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). ודורשים חז"ל – "טוב מות" (בראשית רבה ט, ה). והדברים תמוהים. וכי מה טוב במוות? אמנם, כאשר האדם יודע כי ימיו ספורים וקצובים, יודע הוא כי כל רגע חשוב ואין לו תחליף. עליו לבחור מה לעשות בו. במה למלא את רגעיו. בחירה זו נותנת משנה תוקף לבחירתו. מעתה מה שבחר איננו רק הטוב, אלא ה"טוב מאוד". משנה תוקף זה, משמעו היפוך: לא אני המרכז והתכלית, אלא מה שבחרתי בו. מה שאני רוצה אותו מאוד, הוא התכלית ואני רק הכלי לכך. אין הדבר משרת אותי, אלא אני משרת אותו. ארצה בו בכל מחיר. "בכל מאודך" – "בכל מידה ומידה שמודד לך". אדם שדבק במטרתו לא מביט על הקשיים שבדרך. הם זניחים לעומת המטרה. אדם כזה לא רוצה חיים טובים בלבד, חיים נעימים ונוחים, אלא חיים טובים מאוד, בעלי תכלית, כיוון ומטרה. לטעמו, מול הסופיות של חייו, בחירתו ומאודו הם שיקנו לחייו את הנצח. הם החותם שלו אל מול סחף הזמן.

היראה, "היא הבושה", כפי שמצטט ר' נחמן את חז"ל, היא ההכרה של האחר. הכרה זו איננה רק בעלת משמעות החוצה, כלפי הזולת, אלא גם בעלת משמעות פנימה, כלפי עצמי. היא היוצרת את אותה 'עין שלישית' המסתכלת על עצמה קצת מבחוץ. היא הבושה. כשחזו עם ישראל במעמד הר סיני, קבלו בד בבד את היראה ואת הבושה. ואולי זאת הייתה מטרתו של כל מעמד זה, "כי לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – זו הבושה. היראה מן הבושה היא היראה מן המוות, היראה מפני הסופיות, מפני הנלעגות של החיים לאחר סיומם. "טוב מאוד" שיש את הכרת המוות, הכרת הסופיות, הכרת האחר, לעורר את האדם מפני שקיעה בתרדמת הנצח.

גם אדם וחווה הלכו עירומים בגן עדן, "ולא יתבוששו". חיי נצח הם החיים הטובים. אף פעם אתה לא מפסיד זמן, כי הזמן שלרשותך הוא אינסופי, וממילא – תמיד אפשר לתקן את העבר. אף רגע איננו חד פעמי, עד שהעבר כבר מאבד את משמעותו כ'עבר'. האדם החי ללא גבול אף פעם לא נתקל באחר או בסופיות של עצמו. במצב זה אין לו בושה. החיים משרתים אותו והם טובים כגן עדן. כפי שמציין ר' נחמן, גם אנחנו הולכים בעולם הזה, בהרבה מובנים כעירומים, אך בלי להתבייש, בלא מודעות לסופיות של הדברים. איננו שמים לב לתלות שלנו באחר ואנו נופלים למחשבה שהכל מובן מאיליו ושייך לנו. איננו מודעים לבושה. ר' נחמן מתאר ציר של רמות מגוונות של בושה. רמות ההולכות ומעמיקות בתודעת העין השלישית וביכולתה להביט לעומקם של דברים ולחרדת למקומות הנמוכים ביותר. כך, יש מי שמתבייש מעבירה שעשה. אך, מוסיף ר' נחמן, יש מי שמתבייש אפילו ממצווה שעשה. איך אני בריחוקי מה' ראוי כלל לעשות מצווה. ויש שאפילו מתבייש להכניס מאכל אל תוך פיו. עד כדי כך מתבייש הוא ומודע לתלותו באחר. עין שעסוקה רק בעצמה ורואה את הכל מזווית הראיה של עצמה, לא תראה את כל אלה. בושה אחר בושה , עומק אחר עומק, לשם יכול האדם להגיע אם רק יש לו שפלות. היא זו שתתן לו את הגדולה לבחור בחיים 'טובים מאוד', חיים נצחיים.

עונש המוות שהושת על אדם וחווה היה, אם כן, לא רק עונש אלא גם תיקון. ברמות שונות כולנו חיים במעין 'גן עדן של שוטים', כאשר אנו תופסים את רוב החסד ששופע עלינו מלמעלה כמובן מאליו. אנו מתהלכים כעירומים. בלא בושה. יש בכך יתרון– זהו בסיס הקיום שלנו וקשה לערער עליו. קשה שלא להתרגל לדברים שהם חיוניים לנו וגם נמצאים איתנו בכל רגע. הבעיה היא שאותה התפיסה, אותו עיוורון העסוק בעצמו, הם גם אלו שמביאים אותנו לחטא. עונש המוות הוא גם תיקון לתודעה עיוורת זו. "ותפקחנה עיני שניהם". לראות את האחר ולראות את עצמך מבעד לזווית הראיה של האחר. "וידעו כי עירומים הם". למען יקבלו את הבושה. למען יבחרו לא רק ב'טוב' אלא ב'טוב מאוד', ויחיו חיי נצח. נצח איננו ההתמדה של החיים, אלא החותם שהם משאירים אחריהם. מה שיקום לתחיה אחרי שעבר את מבחן הבושה של המוות.

את כל זה זוכה האדם לקבל כאשר הוא "רואה את עצמו עם הצדיק", ולא בכדי אומר ר' נחמן ש"גם זה הוא דבר גדול מאוד". ר' נחמן רומז לנו על הגדולה שבבחירה בחיים שהם בבחינת 'טוב מאוד'. הוא מצביע לנו על היראה מפני הבושה של מי שבזבז את חייו בתענוגים ואינו חושב על חיי העולם הבא, על הזיכרון שלו בנצח. מי שלא היה בו די שפלות כדי להביט במותו שלו. מי ששם את כל יהבו על ה"יש" ופחד להביט על ה"אין" המאיים על כל קיומו הישותי.

מסופר על הסבא מנובהרדוק שבימי צעירותו, עוד לפני שדבק בדרך המוסר, קיבל בירושה מחותנו, חנות למוצרי סדקית. פעם אחת בהיותו טרוד בעסקיו רץ לענייניו וראהו ר' ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר. שאלו ר' ישראל סלנטר: "לאן אתה רץ?" ענה לו הסבא: "יש לי אשה ובת לפרנס וחותנת אלמנה עם שבעת ילדיה. צריך לעבוד בכדי לחיות". התבונן בו ר' ישראל וענה: "כן, אבל צריך גם שיהיה עם מה למות". הדברים ננעצו בליבו של הסבא והוא החזיר את החנות לחותנתו והקים אגף שלם בתנועת המוסר, ישיבת נובהרדוק ובנותיה.

"לחיות" משמעו להיות מוכן למות. למסור את הנפש, להתמסר. לא בשביל למות, אלא בשביל לחיות חיים טובים מאוד. גם תהליך הנשימה, כרוך הן משאיפה הלוקחת אוויר, אך גם מן הנשיפה המוציאה את האוויר. תנועה זו של חיים ומוות, של אני ואתה, היא הלב הפועם של החיים. כשאדם חוזר בתשובה הוא מרגיש את עומק חיותו, שכן הוא זוכה להיות גם גדול וגם קטן, לגלות שאפשר להביט על המחדלים שלנו מבלי ליפול. להבין שהם אינם מאיימים על הקיום שלנו. אולם לשם כך נדרשת שפלות. הבעיה שלנו היא שאנחנו מרגישים מתים ברגע של שפלות. אנו חשים כי זהו איום ממשי על חיינו, מעמדנו, כבודנו וזהותנו. ר' נחמן מעורר אותנו להחיות את בחינת משה רבינו שבקרבנו, זו שקבלנו בהר סיני. לפקוח את אותה "עין שלישית" שנפקחה בקרבנו באותו מעמד מלא יראה. להיות מוכנים לקבל בושה מהתבוננות זו ולא לתת לשפלות של משה למות בתוכנו, אלא לעוררה לחיות חיים נצחיים.