ערכין | דף טו | לשון הרע

סוגייתנו עוסקת באיסור לשון הרע והיא המקור המרכזי לדינים אלו בכלל ולספר שמירת הלשון בפרט. בגמרא למדים מחטא המרגלים על חומרת עונשו של מספר לשון הרע:

"בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה".

כלומר, חומרת העונש על לשון הרע של אדם על חבירו גדולה מחומרת העונש על אמירת לשון הרע על ארץ ישראל. חכמים מספרים לנו מה חומר האיסור של אמירת לשון הרע:

"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר... ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות עד לשמים... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע. ראוי לסוקלו באבן..."

יתר על כן, בתלמוד ירושלמי נאמר (פאה פרק א, דף טו טור א):

"ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואילו הן עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן".

לאור האמור בסוגייתנו ובתלמוד הירושלמי, היינו מצפים שהלכות אלו יופיעו בשולחן ערוך. כלומר, אם האיסור המדובר חמור כל כך עד שהושוותה עבירה זו לשלושת העבירות החמורות, מדוע אין איסור זה לכל הפחות מוזכר בשולחן ערוך?

יתכן לומר שמעצם החומרה שיש באיסור זה, לא הוצרכו רבי יוסף קארו ושאר הפוסקים לכתוב הלכה זו. כלומר, משום שאיסור זה חמור כל כך, היה ברור לכל יהודי שאסור לומר לשון הרע עד כדי כך שלכתוב איסור זה (בדורות הקודמים) היה נראה כדבר מיותר לחלוטין; כפי שהרמב"ם כותב בפירוש המשניות (מנחות פרק ד):

"אבל דיני הציצית והתפלין והמזוזות וסדר עשייתן והברכות הראויות להן וכן הדינים השייכים לכך והשאלות שנתעוררו בהן אין ממטרת חבורנו לדבר בכך לפי שאנחנו מפרשים והרי המשנה לא קבעה למצות אלו דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם כדי שנפרשם, וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים לא נעלם ענינם מאף אחד, ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה כלומר נוסחה וסדר מנוי שליח צבור מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חבר סדור אלא חבר ספר דינים".

אם זוהי אכן התשובה, אזי ברור שעלינו להתעורר מאוד בהקפדה על איסור זה, כפי שנאמר בגמרא (בבא בתרא דף קסד עמוד א- ב):

"אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע. אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע".

אמנם בגמרא מדובר על כך שהאיסור השכיח הוא אבק לשון הרע, כלומר, דברים שמביאים לידי לשון הרע (ישנה מחלוקת האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן). יחד עם זאת, אם נכונים דברינו הרי שיש להתייחס ללשון הרע בימנו כדבר שכיח ולהזהר ממנו – בדיוק כשם שבגמרא אין הכוונה שאין באפשרותנו להנצל מאיסור זה, אלא שבכדי לא לעבור על האיסור עלינו להתאמץ ולהשמר מאוד, כך אם נתאמץ ונשמר מלשון הרע בעז"ה נצליח לא להכשל באיסור זה.