לשמא נרבעה אם אמה לא חיישינן

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף כד – לשמא נרבעה אם אמה לא חיישינן

כזכור, שלושת הדפים הראשונים של הפרק דנים בשאלה אם מותר לקחת מגוי בהמה לקרבן, או שמא חוששים שנרבעה לו. בדף כד ע"א נדונה דעת רבי אליעזר, החושש גם לרביעה, והגמרא מרחיבה את החשש אפילו למקרה שישראל משמרים את הבהמה משעת לידתה:

"אמר מר: ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה.
– וניחוש דלמא רבעי לאמא כי הוה מעברה! דאמר רבא: וולד הנוגחת אסורה – היא וולדה נגחו, וולד הנרבעת אסורה – היא וולדה נרבעו!
– אימא: ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה".

מכיוון שעובר הוא ירך אמו, כל דבר שפוסל את האם יפסול גם את העובר. נמצא שכדי להכשיר בהמת נכרי לקרבן, יש לשמרה משעה שנוצרה ברחם אמה.

אך לגמרא אין די בכך, והיא מעלה חשש נוסף:

"וניחוש דלמא רבעוה לאמא מעיקרא! דתנן: כל הפסולין לגבי מזבח – ולדותיהן מותרין, ותני עלה: ר' אליעזר אוסר...
– אימא: ישראל היו משמרין אותה לאמא משעה שנוצרה.
– וניחוש דילמא רבעוה לאמא דאמא!
– כולי האי לא חיישינן".

לדעת רבי אליעזר, גם רביעת אמה של הבהמה קודם שנתעברה פוסלת את הוולד, משום שהרביעה פוסלת את האם, וכלל נקוט בידינו: "כל היוצא מן האסור – אסור" (עיין רש"י סנהדרין פ ע"א, ד"ה אם). לפיכך אין די לשמר את הבהמה משעת העיבור, ויש לשמר את האם משעת לידתה. על כך הגמרא מקשה: אם כן, מדוע אין צורך לשמר גם את אמה של האם? ומשיבה: "כולי האי לא חיישינן".

התשובה "כולי האי לא חיישינן" נראית תמוהה. המשמעות הרגילה של משפט זה היא שמדובר בחשש כה רחוק, שאין צורך לחוש לו. בנידוננו קשה לומר כן, שהרי החשש שמא נרבעה אם אמה סביר בדיוק כחשש שמא נרבעה אמה או היא עצמה! יתר על כן, אם נוסיף ונחוש גם שמא נרבעה אם אם אמה וכו' וכו', הרי החשש המצטבר כבד ביותר – כמעט ודאי – ובוודאי אינו קטן מכדי לחוש לו.

ואכן, הרי"ד בתוספותיו (ד"ה לכולי) פירש את דברי הגמרא באופן אחר:

"דדוקא ולדות האסורים היה אוסר רבי אליעזר, אבל ולדותיהן היה מתיר".

זאת אומרת: גם אם ידוע לנו שאם אמה של הבהמה נרבעה, אין ולד ולדה נפסל בכך. במהדורה אחרת של תוספותיו הרי"ד מסביר את טעמו של חילוק זה: הוולדות פסולים רק משום הביזיון שבדבר, וביזיון זה איננו קיים בוולדי הוולדות.

אמנם מפשט לשון הגמרא משמע שמבחינה עקרונית גם ולדי ולדות אסורים, וההיתר הוא רק משום שלא חיישינן שמא נרבעה אם אמה; וכן עולה גם בדברי מקצת האחרונים (ראה משכנות יעקב יורה דעה סימן יז). אי לכך, ייתכן שכוונת הגמרא לעיקרון ההלכתי המופיע במספר מקומות בש"ס: "אם כן, אין לדבר סוף". יש חששות שאנו נאלצים להתעלם מהם למרות סבירותם, משום שאי אפשר לחוש להם מבחינה מעשית. אם נדרוש מכל בהמה המובאת למקדש להביא מגילת יוחסין שתוכיח שמעולם לא נרבעה ולוּ אחת מאמות אמותיה, יעמוד המזבח שמם. במקרים כגון זה מורים לנו חז"ל לבדוק את החשש העומד לפנינו – שמא היא ולד של בהמה פסולה – ולהתעלם ביודעין מהחששות שאין בכוחנו לבדקם.

הרב אברהם סתיו