מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא

השימוש במשל להעברת המסר הנבואי רווח יותר ביחזקאל בהשוואה ליתר הנביאים, והוא מעיד על הגיוון הספרותי והדיוק הרטורי של נבואת יחזקאל. בפרקים ט"ו, י"ז ("חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל", פס' ב) וי"ט מופיע משל שבמרכזו ניצבת הגפן; בפרק י"ט משל ללביאה, ובפרקים טז וכג משל לזונה ("הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל...", פרק ט"ז, מד). ביתר הפרקים שבין ט"ו-כ"ד נבואת הנביא פותחת במשל. כך, פרק י"ח פותח במשל שמושלים בני ישראל בעניין הגמול הא-לוהי (פסוקים ב-ג),^[4] פרק כ"א פותח במשל האש, פרק כ"ב במשל כור ההיתוך, ופרק כ"ד במשל הסיר ("וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל", פס' ג), ובו מסתיים רצף יחידות נבואיות אלה. נראה כי סגנונו של יחזקאל נקלט היטב באזני העם, שכן מדברי הנביא לה' בראש פרק כ"א אנו למדים כי תגובת העם לאמצעי זה לא אחרה לבוא:

"וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אֱ‑לֹהִים הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא"  (פס' ה).

עיון במשליו של יחזקאל מלמד כי פעמים רבות לא נמצא נמשל היסטורי בסופם, ולא נוכל להמיר במדויק את המשל למציאות ההיסטורית, לעיתים אף נראה כי הנבואה כולה מסתיימת עם סיום המשל. על כן את 'פתרונות' המשלים בנבואת יחזקאל יש למצוא בתוך המשל עצמו. נראה כי מטיב לתאר תופעה זו גרינברג בפירושו לפרקים אלה ביחזקאל.^[5] לדבריו במהלך הסיפור מתרחשות 'פריצות שונות', קטנות וגדולות, של המציאות הריאלית אליה מכוון המשל. פריצות אלה יכולות לכלול רצף של פסוקים (כך בפרק ט"ז, פס' יז-כב) ויכולות לכלול מילה אחת בלבד הסוטה מן התיאור הרציף של המשל ומכוונת או מרמזת לנמשל (כך בפרק כ"ג, כט המילה 'יגיעך' מתארת את שכרו של האדם ולא את חפצי האישה). המשל מעורב בנמשל עד כדי כך שלעיתים קשה (ואולי אף לא ניתן) להכריע מה בדברי הנביא שייך למשל ומה לנמשל.[6]. על כן, בדיון שלפנינו לא נבחין בין המשל לנמשל ובמשמעותם בנפרד, אלא נדון במשמעות תוכן הנבואה כפי שהיא לפנינו.

1. הָאֵשׁ תֹּאכְלֵם (פרק ט"ו)

בפרק ט"ו, בשונה מהפרקים הבאים, ניתן להבחין בקלות בין הפסוקים השייכים למשל (א-ה) ולנמשל (ו-ח). במשל, מתאר הנביא גפן שמשום שנשרפה היא איננה ראויה לשימושים אחרים, לא למלאכה ואף לא לעשיית כלי. בנמשל חושף הנביא כי הגפן היא יושבי ירושלים שאש תאכלם.^[7] יתכן כי המסר העיקרי טמון דווקא בעובדה שיחזקאל איננו מציע, גם לא במשל, את האפשרות שהגפן תניב גידולי ענבים, וכך גם כאן אחריתה של העיר כגפן חסרת התועלת.

"וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם ה' אֱ‑לֹהִים" (פס' ח).

ההתייחסות ליושבי ירושלים בגוף שלישי ("מעלו מעל") מלמדת כי פנייתו של יחזקאל מכוונת כאן לתושבי בבל, ומטרתו היא להודיע להם כי לא רק שקיצה של ירושלים קרב, אלא הארץ כולה תהיה לשממה. נבואה זו, כי הארץ תהיה שוממה, חוזרת פעמים רבות בספר, ובאמצעותה מדגיש הנביא לגולים שבסביבתו כי לראשונה אחריתו של העם איננו טמון בשארית שנותרה בירושלים אלא בהם.^[8]

זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'! (פרק טז)^[9]

עתה, לאחר שנראה כי יחזקאל העביר את נבואות ה' באשר לגורלו של העם בכל דרך אפשרית, הוא מדמה את ירושלים^[10] לאשת ה' שננטשה. דימוי קשה שכזה מהווה מעין צעקה, באמצעים העומדים לרשותו של הנביא. הבנת המשל בפרק זה מבוססת על ההנחה שקיים טשטוש מכוון בין המשל והנמשל, כלומר בין מה שקשור לעולמה של האישה הזונה ועונשה הריאלי, ובין מצבה הקונקרטי של ירושלים וחורבן העיר שנחרץ.

הדימוי לזונה בספר אמנם מתברר במלואו בפרק ט"ז, אך נראה כי לאורך כל חטיבת הפרקים המתוארכים לשנים שלפני החורבן (א-כד) עושה הנביא שימוש במילים ובמונחים הקשורים בנשים[11], אלא שהרעיון מודגש בפרקים ט"ז וכ"ג, שתוכנם המטאפורה של ירושלים החרבה כאישה. הדימוי של ירושלים לאישה ניכר במלואו בסופה של חטיבה זו (פרק כ"ד, טו-כד), במות אשת הנביא, המסמלת בין היתר את חורבנה הסופי של העיר.^[12] לאחר מכן, בחלקי הספר הבאים (פרקים כה-מח), נעדרים כמעט לחלוטין דימויים הלקוחים מהשדה הסמנטי של נשים שרווחים בחלקו הראשון של הספר – עד כי תיאור העיר העתידית חסר כל אזכור של 'האישה', במפורש או במשל.

מעשיה של ירושלים (פס' א-לד)

בפסוקים א-לד מתאר הנביא את בוגדניותה של ירושלים.^[13] הנביא פותח במוצָאָהּ (פסוק ג), ובתיאור לידתה בשדה כשהיא חסרת ישע (פסוקים ד-ה). ה' רואה אותה בדמיה ומחיה אותה ("וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי", פס' ו). לאחר מכן, מתאר הנביא את גדילתה והפיכתה לנערה (פסוק ז), ואת מעשה ה' המכסה אותה, ובא עימה בברית ("וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ", פס' ח). העיר אף נאספת על ידי ה' המעניק לה את כל מחסורה והוא אף נותן לה חסות (פס' ט-יד), אך היא מאבדת, שלב אחר שלב, את כל מה שנעשה עבורה: ה' מלביש אותה בגדי פאר ומקשט אותה, אך היא פושטת אותם ומוסרת אותם לאלילים, בונה במות (פס' טז), מקריבה לאלילים (פס' יט) וזובחת את בניה (פס' כ-כא). מנגד נשמעות קריאות הצער של ה' ("אוֹי אוֹי לָךְ", פס' כג), על כך שהיא זונה 'בכל רחוב' ללא תמורה (פס' לג-לד). זנות זו מסמלת את קשריה של ירושלים עם מצרים (פס' כו), אשור (פס' כח) ובבל (פס' כט).

תגובת ה' (פס' לה-מג)

בפסוקים לה-מג נענשת העיר בגין מעשיה 'מידה כנגד מידה': עתה יגלה ה' את ערוותה (פסוקים לו-לח). היא נענשת בכל מיתה אפשרית, ובכלל זה סקילה, שריפה וחרב (פסוקים לט-מב).^[14] על ענישה זו כתב רוזן-צבי:

"הִיפֵּר‑ענישה כזו מסתברת לאור מגמתו של יחזקאל בפרקים אלה להציג את החורבן ככליון טוטאלי, כעונש שאין תקדים לחריפותו. יחזקאל מבקש לתאר את החורבן הממשמש ובא כעונש-כל-העונשים, לפיכך הוא מרכיב עונש שאכן אין לו תקדים, שאין כמוהו במציאות. במקביל מתאר יחזקאל גם את החטא בחריפות יתירה, ובכך יש הסבר נאות לעונש החמור כל כך. לשם כך מצורפים בפרקים אלה הניאוף עם שפיכות הדם והעבודה הזרה – שלושת החטאים החמורים ביותר. יחזקאל יצר ענישה מקורית משלו, שאינה ענישת נואפות ואינה ענישת שופכי דמים, אלא היא 'מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם' (פסוק לח) כאחד, כשם שהוא כרך יחד את חטאה של הנואפת עם זה של הזונה. אכן חטא שאין דומה לו, מצדיק עונש חסר תקדים".^[15]

בין ירושלים לאחיותיה: שומרון וסדום (פס' מד-נח)

עתה משווה יחזקאל את מעשי העיר ירושלים למעשיה של 'האחות הגדולה' שומרון, ול'אחות הקטנה' סדום על מנת לחדד שמעשיה של ירושלים גרועים ממעשיהן של שתי אחיותיה, וכיוון שהן נחרבו, סופה של ירושלים נלמד בקל וחומר.

מעניין לראות מהם החטאים המיוחסים כאן לעיר סדום:

"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה"    (ט"ז, מט).

החטא המיוחס כאן לאנשי סדום הוא שלמרות חוסנם הכלכלי הם לא תמכו בעניים ובאביונים, כלומר חטאים חברתיים-כלכליים. תיאור זה של חטאם של אנשי סדום מפתיע, לאור העובדה שהחטא שבגינו נהפכה סדום על פי ספר בראשית הוא "זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (בראשית י"ח, כ), והעובדה שמהמשך הסיפור עולה כי חטאם היה כנראה אונס או משכב זכר (בראשית י"ט א-ט).^[16] נראה כי ייחוס חטאים אלו לסדום ביחזקאל, להבדיל מהידוע לנו מבראשית על מעשיהם, עולה בקנה אחד עם המסר הנבואי של יחזקאל בעניין מידת חומרתם של חטאי ירושלים בפרק ט"ז. פער מפתיע זה – בין המעשים המיוחסים לסדום בבראשית לבין המעשים המיוחסים לה ביחזקאל  מובן יותר בהקשר של המסר הנבואי העולה מהשוואה זו בין מעשי סדום למעשי ירושלים: מטרת ההשוואה הינה להדגיש כי חטאי ירושלים, חטאים בעלי מאפיינים פולחניים וזנותיים, חמורים יותר מהחטאים שנעשו בסדום:

"וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ. חַי אָנִי... אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ" (ט"ז, מז-מח).

אם כך, לסדום מיוחסים ביחזקאל חטאים חברתיים בלבד, כדי להדגיש את חטאי ירושלים, החמורים יותר, המתוארים כבגידה. בסופה של יחידה נבואית זו, אף מודגשת חרפתה של ירושלים בכך שה' ישקם את אחיותיה ואילו ירושלים תשאר בחרפתה (פס' נג-נח).

חידוש הברית (פסוקים נט-סג)

נבואה זו מסתיימת בהבטחה כי ה' לא יפר את הברית שכרת עם ירושלים/ישראל בנעוריה, ויקים את הברית ביניהם שהיא ברית עולם, וכי חידוש הברית יביא את ירושלים להתביש במעשיה (פס' סג). הפסוקים הללו הם פסוקי סיום לנבואה, אותה תיארנו כאחת מהנבואות הקשות בספר, אם לא הקשה מכולן. בהתאמה, נראה כי נבואת גאולה זו שבסופו של פרק זה, שונה מאוד מיתר הנבואות: ראשית, משום שהיא חסרה מרכיבים הקיימים בכל יתר נבואות הגאולה בספר, ושנית, כיוון שהיא כוללת מרכיבים יוצאי דופן עבור יחזקאל,[17] ובכללם הקמת 'ברית עולם' וכפרה של הא-ל על מעשי העם. על כן, נראה כי המסר הנבואי העולה מפסוקים אלו וממקומם בסיומה של נבואה זו, בלשון זו ובהקשר זה, להדגיש באוזני העם כי השבר והתיקון כרוכים זה בזה, וכי אף חטאי העם, ובהם הפרת הברית עם ה', לא יביאו לניתוק הקשר שבין האל ועמו הברית אותה זוכר האל גם בעתיד, היא ברית נעורים, משום שהעם לא שינה את מעשיו, ואשר על כן רק הברית ההיסטורית היא שתעמוד להם. זוהי גם הסיבה לכך שכפרת העם כוללת דברי תוכחה, בהם מסיים הנביא את נבואת הגאולה בפרק זה:

"לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית'"    (פס' סג).

נספח: האישה – ירושלים

לאורך חלקו הראשון של הספר, פונה יחזקאל לירושלים תוך שהוא מדמה אותה לאישה. נראה כי בנוסף להבנת משמעות הפסוקים בהקשרם, בחינה של דימויים השזורים בתוך נבואות אלה כמכלול, מצביעה על מגמה שמתבררת במלואה בפרקים ט"ז וכ"ג ומסתיימת בתיאור מות אשת הנביא בפרק כד (עליו נעמוד בעז"ה בנפרד). 

לדוגמה, פסוקים ח-יז בפרק ה' עוסקים בעונשה של העיר; בפסוק יד נאמר: "וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה... לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר". הלשון בו מתאר הנביא את לעגם של הגויים מתאים ומוסבר היטב לאור תיאור מעשי ירושלים בפרק ט"ז. לעיתים תיאור מעשי העם באוצר המילים העולה בקנה אחד עם פרקים ט"ז וכ"ג מפורש אף יותר; כך בפרק ו' ט: 'אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה... וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת'; ובפרק ז, יט-כ: 'וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה...עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה'. כך היא גם המילה דמים, שהיא בעלת קונוטציות רבות בהקשר של אישה נידה: בפרק כב, ב-ד: 'עִיר הַדָּמִים..עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ... בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ..' ובפרק כד, בעיקר בפסוקים ו-ז: 'עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ... כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה'. הצעתנו היא כי מצבור ההיקרויות האלה מלמד כי דימויה של ירושלים לאישה זונה קיים למעשה ברובד נוסף לאורך כל פרקי נבואות החורבן שבספר.^[18]

לאור האמור עד עתה אין זה מפתיע כי בחזון העתידי אין שימוש בדימוי לאישה כלל. ראינו כי דימוי זה מסמל את טומאת העיר שהביאה לחורבן המקדש. יתכן כי מות אשתו של הנביא מסמלת כי גם במישור המטפורי נמנעת עתה ההיטמאות החוזרת של העיר. אם כך הדבר, יחזקאל שונה בכך מנביאים אחרים, שכן הם השתמשו בדימויים לאישה גם בצורה חיובית, ואילו אצל יחזקאל מטאפורה זו קיימת רק על דרך השלילה. תיאור זה עולה בקנה אחד עם מגמות נוספות בפרקי הגאולה שבספר, ועל כך בעז"ה בעתיד.