"מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים" (ישעיהו מ"ד, כו)-משה מול המערערים על שליחותו

  • הרב אלחנן סמט
 
 
א. שלוש אמירות של משה בפרשתנו – מדעתו או בנבואה מאת ה'?
ב. רס"ג, רשב"ם, ראב"ע: מבחן המחתות נאמר למשה בנבואה
ג. פירושו הראשון של רמב"ן: "מעצמו חשב המחשבה הזאת"
ד. המשך דברי רמב"ן: דברי משה לקרח בנבואה או ברוח הקודש
ה. הציווי לאהרן "קַח אֶת הַמַּחְתָּה" היה מדעתו של משה
ו. נס הבליעה – דעת רמב"ן וביקורתה
ז. נס הבליעה – מחלוקת רי" אלבו ור"י עראמה
ח. הנס שיוזם הנביא כחותמת א-לוהית על מעשיו העצמאיים
 
א. שלוש אמירות של משה בפרשתנו – מדעתו או בנבואה מאת ה'?
בשלושה מקומות בפרשתנו מספרת התורה על פעולות שנעשו על פי דיבורו של משה ואשר היו כרוכות בנִסים מרשימים, בלא שקדמה לכך הוראה מאת ה' למשה או תפילה של משה אל ה'.
 
1. לראשונה אנו מוצאים זאת כבר בפתיחת הפרשה. על דברי הקטרוג של הנקהלים על משה ועל אהרן:
                ט"ז, ג     רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!
מגיב משה במעשה ובדיבור:
         ד        וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.
         ה        וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר:
   בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.
         ו         זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
         ז         וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר
   וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ
   רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.
לבסוף, נעשים הדברים על פי הוראתו:
         יח      וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת
   וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן.
         יט      וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...
ואחרית הדברים מתוארת לקראת סיום הסיפור:
         לה     וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.
ובכן, מהו המקור להוראותיו אלו של משה לקרח ולעדתו ולאהרן אחיו? האם המקור הוא בצו א-לוהי שקיבל משה ואשר לא נכתב בתורה או שמשה הוא שיזם את המבחן באמצעות הקטורת מדעתו, מתוך ביטחון שה' יחולל את הנס הנדרש ויוכיח בכך מיהו האיש הנבחר על ידו?
השאלה נוגעת לא רק להוראותיו של משה, אלא גם לדברים שהקדים להוראות אלו:
         ה       ... בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.
האם זוהי הודעה נבואית בפיו של משה שנודעה לו מאת ה', או שמא זוהי הודעה שמשה מודיע מדעתו, מתוך ביטחון מוחלט בהצלחת תכניתו?
 
2. לאחר שבפתח אהל מועד נקהלו קרח ועדתו כשהם אוחזים איש מחתתו בידו, ואף העדה נקהלה על משה ועל אהרן באותו מקום, נצטווה משה לעזוב את המוקד הזה של האירועים ולעבור אל המוקד האחר של המרד – אל "מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" שבמחנה ראובן[1].
 
כג            וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
כד           דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר, הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם.
משה עושה כאשר נצטווה, כמתואר בפסוקים כה-כו, והעדה המצויה במוקד זה אכן מגיבה כנדרש "וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב" (פסוק כז). או אז נושא משה את דבריו אל העדה:
כח           וַיֹּאמֶר משֶׁה: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה – כִּי לֹא מִלִּבִּי.
כט           אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם – לֹא ה' שְׁלָחָנִי.
ל              וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'
וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה –
וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'.
ומייד מתקיימים דבריו:
לא           וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.
לב           וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם
וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ.
לג            וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.
ובכן, האם הודעתו של משה בפסוקים כט-ל על העומד להתרחש היא נבואה שניתנה לו מאת ה' אלא שלא נכתבה (ואם כך, היא ניתנה לו בוודאי ביחד עם ההוראה הכתובה בפסוק כד לפני כן), או שמא משה אומר את הדברים מדעתו, מתוך ביטחון שה' יעשה כדבריו, וכך אכן מתרחשים הדברים?
 
3. בסיפור הקצר הנספח לסיפור מרד קרח (י"ז, ו-טו) מאשימים בני ישראל את משה ואת אהרן "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". ה' מְצוה את משה ואת אהרן "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע". עתה אין בפיו של משה טיעון כנגד העונש, כפי שהיה בפיו באירוע הקודם (ט"ז, כ-כב)[2]. במקום לטעון לטובתם של ישראל פונה משה לדרך הצלה אחרת:
יא           וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן:
קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת
וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם
כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף.
אהרן פועל כפי שאמר לו משה: "וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם... וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (פסוקים יב-יג).
ובכן, מניין ידע משה כי הולכת הקטורת בידי אהרן בתוך העדה תעצור את הנגף? האם ה' אמר לו דבר זה עתה, ובדבריו אל אהרן הוא מוסר בעצם את דברי ה', או שמא משה אמר זאת לאהרן מדעתו, מתוך ביטחון שמעשה זה הוא שיעצור את המגפה?
 
לבסוף נשאל, מדוע עולות שלוש שאלות אלו דווקא בפרשת קרח, בהקשר היסטורי-כרונולוגי דומה? כל המעשים הללו שציווה משה לעשותם או הודיע על בואם, נעשו בקשר למרידת קרח דתן ואבירם. במקומות אחרים כמעט שאין אנו מוצאים התחבטות מעין זו ביחס למעשיו של משה. ובכן, כיצד קשורות שאלות אלו לתוכנה המיוחד של פרשתנו?
ב. רס"ג, רשב"ם, ראב"ע: מבחן המחתות נאמר למשה בנבואה
הבה נלך בעקבות הפרשנים, ונבחן האם ענו על שאלותינו ומהן תשובותיהם. התייחסות מפורשת לשאלתנו מצויה בעיקר באירוע הראשון, בדברי משה לקרח ולעדתו.
שלושה פרשנים מן הקדמונים תולים את תשובתם לשאלתנו במעשה שעשה משה קודם שנשא את דבריו לקרח ולעדתו:
ד              וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.
רס"ג בתרגומו מוסיף לפסוק זה מילים אחדות:
"ויפל על פניו" – להשיג ולשמוע חזון מאת ה'.
ר"י קאפח ז"ל, מהדירם ומתרגמם של פירושי רס"ג המשוקעים בתרגומו הערבי לתורה[3], מעיר כי דברי רס"ג הללו מובאים בשמו בפירוש ר' אברהם בן שלמה למל"א י"ז וזוכים שם לפרשנות מרחיבה[4]. המפרש דן שם בשבועת אליהו לפני אחאב "אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי" (מל"א י"ז, א), והוא מתלבט אם "גזר והחליט באמרו זאת", או כדברי המפרשים אשר "אמרו בעניין זה שהוא עשה זאת בחזון מאת ה'", והוא נוטה לאפשרות השנייה, ומוסיף:
ולפיכך הוסיף רבי סעדיה ז"ל בפרשו בתרגום "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" מילה לרמוז בה אל העניין הזה האמור, והוא אמרו: "צמוד לחזון" – כלומר ביקש שיִּוָּדַע לו מה יהיה סוף העם. לכן דע כל מה שאמר באותו המקום והיזהר בו.
כיוצא בכך פירש אף רשב"ם:
"ויפל על פניו" – לתפילה, ושם נאמר לו מה שאמר לקרח.[5]       
ראב"ע מביא שני פירושים לנפילתו של משה על פניו:
"ויפל על פניו" – ברצונו. ויש אומרים: כדרך הנבואות.
לפי הפירוש הראשון נפל משה על פניו ברצונו, אך ראב"ע אינו מסביר את מניעיו למעשה זה. אולם לפי הפירוש השני, הייתה נפילתו של משה על פניו תגובה לקבלת נבואה. ובכן, מה הייתה הנבואה שקיבל משה בעת שנפל על פניו? אין ספק שפירוש זה רואה בדברי משה הבאים להלן בפסוקים ה-ז את תוכן הנבואה שקיבל באותה שעה.
הצד השווה בפירושי רס"ג, רשב"ם והפירוש שהביא ראב"ע הוא, שמשה בדבריו לקרח ולעדתו מסר את דברי ה' שנאמרו לו קודם לכן, ומבחן הקטורת לא היה יזמה שיזם הוא.
ועוד דבר שווה לשלושתם. שהם אינם משערים את קיומה של הנבואה למשה מסברתם, אלא מחפשים יתד בלשון הכתוב להיתלות בה. והם מצאו יתד זו בנפילת משה על פניו. אלא שהשניים הראשונים פירשו זאת כתפילה לשם קבלת נבואה. ואילו הפירוש השלישי פירש זאת כתיאור קבלת הנבואה עצמה.
החסרון בפירושיהם של רס"ג ורשב"ם הוא הצורך להשלים בתודעה את שאינו מפורש בכתוב: שה' נענה לתפילתו של משה והורה לו מה עליו לענות לקרח ולעדתו. על פי הפירוש המובא בראב"ע, ה' הוא שיזם תשובה זו, ולא היה כל צורך שמשה יתפלל אל ה' לקבל ממנו הדרכה. אלא שפירוש זה, שנפילת משה על פניו היא תגובה לקבלת הנבואה, אינו יכול להתקבל:
יחזקאל, בראותו את "מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" בחזון המרכבה, נופל על פניו (א', כח), ושוב הוא נופל על פניו בבקעה, כשראה את "כְּבוֹד ה' עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר" (ג', כג). אולם מה לכך ולנפילת משה על פניו במקומנו? היכן מצאנו עוד את משה בשעה שה' מדבר אליו, נופל על פניו? חוץ מטענה זו, הרי נאמר בפסוק "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", משמע שזו תגובה על טענותיו של קרח ולא על שמיעת דבר ה'!
 
תפיסתם של שלושת הפרשנים את נפילת משה על פניו כראיה לכך שדבריו לקרח ולעדתו ניתנו לו בנבואה, היא באמת דחוקה ביותר. הנה מצאנו את משה ואהרן נופלים על פניהם בפרשה הקודמת, פרשת שלח, כאשר מגיע חטא העם בפרשת התרים את הארץ לשיאו:
                י"ד, ד     וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
       ה      וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ושוב נמצא אותם נופלים על פניהם בפרשה הבאה – חוקת, כתגובה על מריבת העם החריפה עמם על חסרון מים לשתות.
                כ', ו         וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם...
נראה כי בכל שלושת המקומות הללו מבטאת הנפילה על הפנים ביטוי לייאוש ולחוסר אונים[6]. וכך אכן פירש רש"י במקומנו, בעקבות מדרש תנחומא (קרח, ד):
"ויפל על פניו" – מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי... נתרשלו ידיו... אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני.[7]
השוואת הנפילות זו לזו מלמדת, כי הפירוש שמשה נפל על פניו כדי לבקש נבואה מה' או כתגובה לבואה של נבואה כזאת – אינו יכול להיחשב פשוטו של מקרא.[8]
ג. פירושו הראשון של רמב"ן: "מעצמו חשב המחשבה הזאת"
רמב"ן דן בשאלתנו באריכות בפירושו לפסוק ה (באמצע ד"ה וטעם ויודע ה' את אשר לו). הנה הפירוש הראשון מבין שלושה שהוא מציע:
והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת, ורצה בקטורת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא, כי בהקריבם קטורת זרה לפני ה' נשרפו...[9] ובָטַח משה כי השם "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים"[10].
רמב"ן פתח את סדרת פירושיו בנוגע לשאלתנו דווקא בפירוש זה, המעורר שאלות תיאולוגיות שונות[11], ודאי משום שחש כי קריאה 'פשוטה' ובלתי אמצעית של הפסוקים אכן מעוררת את הרושם שמשה פועל כאן על דעת עצמו וללא הוראה נבואית.
הראיה היסודית ביותר שיש להביא לפירוש זה היא, שלוּ היה משה מקבל את הדברים שאמר לקרח בנבואה מאת ה' היה ראוי שדבר זה ייכתב בפירוש! או אז לא היה צורך בחזרה על הדברים מפי משה, אלא די היה ברושם שמשה אכן מסר את דברי ה' לקרח ולעדתו[12].
כפירושו של רמב"ן הנידון כאן, שמשה פעל בעניין הקטורת מדעתו, פירש גם העם, על כל פנים על פי פירושם של רמב"ן ושל מפרשים נוספים:
י"ז, ו      וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'!
מה פשר האשמה זו שמאשים העם את משה ואת אהרן, הרי אלו שמתו – הן השרופים והן הבלועים – מתו בנִסים גלויים שאין ביכולתו של בשר ודם לעשותם? על השרופים נאמר: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה'..." (פסוק לה), ועל הבלועים נאמר: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ..." (פסוק לב), והיא "בריאה" אשר "יברא ה'"!
הנה תשובתו של רמב"ן לתמיהה זו:
"אתם הֲמִתֶּם את עם ה'" – אמר אונקלוס: "אתון גרמתון דמות עמא דה'" – יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותה נשרפים. כי ה' לא אמר למשה להקטיר הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולים לתת אות ומופת אחר, במטה או בזולתו.
רמב"ן אינו רומז בדבריו אלו כי העם טעה בתלונתו במה שנוגע לעובדות. נראה שכדבריהם כן הוא: משה מעצמו נתן את העצה הזאת, וגם לא אמר אותה לישראל בשם ה'. ואם כן, פירושו זה של רמב"ן תלוי בפירושו שהובא בראש סעיף זה[13].
אף רשב"ם פירש את תלונת העדה בדרך דומה:
"אתם הֲמִתֶּם את עם ה'" – על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו (- שהרי ענשם בא מאת ה' ואין למשה חלק בו). אבל מאתים וחמשים איש שמתו במיתת נדב ואביהוא – אתם הרגתם אותם, שציויתם להקטיר קטורת!
אלא שרשב"ם אינו יכול להסכים אם העובדות המהוות בסיס לתלונה זו של העדה. הרי לדעתו, בשעה שנפל משה על פניו הוא עשה כן "לתפילה, ושם נאמר לו מה שאמר לו לקרח"! אם כן, לא מלבו ציוה משה להקטיר קטורת, אלא ה' הוא שאמר לו זאת!
אכן, כך סובר רשב"ם, ועל כן הוא פירש עוד לפני כן, בפירושו לפסוקים כח-ל, שעל כך נסבו דברי משה אל העדה שסביב אהלי דתן ואבירם (כח-ל): "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה... לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ..."
ופירש רשב"ם:
(כח) "כי לא מִלִּבִּי" - שחינכתים[14] בקטורת, כשאמרתי "וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ" (פסוק יז לעיל).
(כט) "לא ה' שלחני" – אלא עשיתים מדעתי שצויתים להקטיר קטורת.
(ל) "ואם בריאה" – חדשה – "יברא ה'" – בארץ... שאינה כמיתת נדב ואביהוא.
לפי פירושו, כל דבריו של משה, וכן גם המעשה העומד להיעשות בהמשך, כשהארץ תפצה את פיה ותבלע את דתן ואת אבירם, לא נועדו אלא לשכנע את העם שמשה הציע את הקטורת "לא מלבו", אלא בשליחות ה'. ואין להאשימו על מה שיקרה בפתח אהל מועד עוד מעט, כאשר מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת יישרפו. האם דבריו שכנעו את העם? לא כן, שהרי בסופו של דבר האשימו בני ישראל את משה ואת אהרן "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" – "שציויתם להקטיר הקטורת".
המהלך הפרשני הזה של רשב"ם הוא מסובך, ונראה לנו רחוק מהפשט. וסוף סוף יש לשאול על דברי רשב"ם: מדוע לא דיבר משה מלכתחילה, בהעלותו את מבחן הקטורת, בשם ה', ואז היה נמנע מן העם (ומן הפרשנים החולקים על רשב"ם) הרושם שמשה אמר את הדברים מלבו! אין זאת אלא שבכך צודק העם: משה חשב מעצמו את המחשבה על מבחן הקטורת, וכפי שפירש רמב"ן.
בכל זאת תלונת העם אינה צודקת: את הסכנה בהקטרת הקטורת הזרה הרי הכירו הכול ממעשה נדב ואביהוא, ובכן:
ולא טפשים היו... [ש]קיבלו עליהם ליקרב?
הם חטאו על נפשותם, שנאמר (י"ז, ג): "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם"[15].
(רש"י לְ-ט"ז, ז, על פי תנחומא קרח, ה)
ד. המשך דברי רמב"ן: דברי משה לקרח בנבואה או ברוח הקודש
רמב"ן ממשיך לדון בשאלתנו, וכדרכו במקומות רבים, הוא פורס בפני הלומד קשת של אפשרויות שונות להתמודדות עם הקושי הנידון בדבריו:
ויש אומרים כי "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (פסוק ד) – לדרוש את ה' לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו (בפסוק ה ואילך) "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ" וגו'[16]. ולא נזכר זה (- הנבואה שניתנה לו), רק בסיפור משה לעם. וכבר הראיתיך כי המקומות רבים, פעם יאריך בדיבור השם אל משה ויקצר בסיפור משה (- לעם), ופעם יעשה בהפך, ולפעמים לא יזכיר האחד כלל[17].
הכלל הפרשני שמעלה רמב"ן בסוף דבריו המצוטטים הוא חשוב ביותר לכל לומד מקרא (- גם נביאים וכתובים), וקושיות רבות נפתרות בעזרתו (ראה לדוגמה במקום שהפנינו אליו בהערה 17א). אולם אין די בעצם ידיעת הכלל הזה, ויש לתת טעם לשיטה שבה נקט הכתוב בכל מקום ומקום.
ביחס לאפשרות האחרונה שהזכיר רמב"ן – אחת שהיא שתיים – "ולפעמים לא יזכיר האחד כלל", יש להוסיף הסתייגות זו: הטענה שדברי משה לעם הם בעצם מסירת דבריו של ה' שנמסרו למשה לפני כן, אף שאינם כתובים לפנינו (וכן הטענה ההפוכה), חייבת להיות מוכחת מן ההקשר שבו מופיעים הדברים, משום שאחרת יש סכנה פרשנית בשימוש בכלל זה. ואכן הפרשנים שהלכו בדרך זו במקומנו ושדבריהם מובאים בסעיף ב, ואף רמב"ן עצמו בדבריו המובאים כאן, הביאו ראיה לטענתם מן הפסוק "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". אלא שפירושם לפסוק זה, כאילו נרמזת בו הנבואה שניתנה למשה, הוא פירוש דחוק ביותר על פי הפשט, כפי שכתבנו בסעיף ב.
נראה שאף רמב"ן עצמו חש בדוחק שיש בפירוש זה, ועל כן הוא עובר לפירוש השלישי המבטא את דעתו:
ודעתי בזה (- במה שאמר משה בפסוקים ה-ז) ובמה שאמר לאהרן "קַח אֶת הַמַּחְתָּה [וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ] וְשִׂים קְטֹרֶת [וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם]" (- להלן י"ז, יא – במקום השלישי בפרשתנו שבו נראה שמשה פועל על דעת עצמו), שהייתה עליו יד ה' בהם (- באירועים ההם), והוא הנקרא רוח הקודש, כעניין בספרֵי דוד ושלמה שהיו ברוח הקודש, וכמו שאמר (שמ"ב כ"ג, ב) "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי". כי משה רבינו, בכל ביתו נאמן הוא... ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה, לא הוזכר בהן דבר ה'.
בפירוש זה מנסה רמב"ן לשלב את היתרונות שיש בשני הפירושים הקודמים שהביא: מחד, מקורם של שני המעשים שעשה משה בפרשתנו במה שנוגע לקטורת אינו ב'מחשבה שחשב מעצמו' – מה שמעורר קשיים מסוגים שונים, אלא ביד ה' שהייתה עליו – ב'רוח הקודש', ואם כן המקור הוא א-לוהי. מאידך, אין צורך להניח קיומו של דבר ה' למשה בנבואה במהלך הסיפור, ואין צורך להידחק בפירוש הפסוק "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". באמת לא הייתה נבואה מפורשת כזאת.
אף פירוש זה אינו נקי מקשיים: הוא מניח דבר שאין לו כל רמז בשני הסיפורים הנידונים – שמשה פעל מכוחה של רוח הקודש. גם אם נקבל את דברי רמב"ן כי "מפני שאינו מדרך נבואתו של משה, לא הוזכר בהן דבר ה'", הרי הכתוב היה צריך להשמיענו בדרך זו או אחרת, כי פעולותיו של משה בשני הסיפורים האלו נבעו מדחף א-לוהי כלשהו[18].
מלבד זאת יש לשאול על פירושו האחרון של רמב"ן: מדוע באמת לא הודיע ה' למשה בנבואה מפורשת כרגיל בכל התורה כולה, כיצד עליו לפעול כנגד קרח ועדתו, אלא השאיר זאת לזיקה המעורפלת קמעא הקרויה רוח הקודש?[19]
 
נלכה ונשובה אל פירושו הראשון של רמב"ן, כי טוב לנו אז מעתה: הקשיים על שני הפירושים האחרים אינם קשים על פירוש זה, והוא גם תואם את הקריאה הפשוטה של הפסוקים ואת הרושם החזק המתקבל מהם: משה פועל בפרשתנו פעם אחר פעם על דעת עצמו, וסומך כי ה' ישלים חפצו ויעשה כאשר גזר, וכך אכן קורה.
ה. הציווי לאהרן "קַח אֶת הַמַּחְתָּה" היה מדעתו של משה
פירושו השלישי של רמב"ן כבר הכניסנו לדיון בהוראות משה לאהרן בסיפור הנספח לסיפור מרד קרח (י"ז, יא) "קַח אֶת הַמַּחְתָּה... וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם", האם משה אמר זאת מדעתו, או שהיה אליו דבר ה'?
גם כאן, בטרם הורה משה לאהרן להוליך ת הקטורת, נאמר על משה ואהרן "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (פסוק י). לכאורה ניתן היה לצפות כי הפרשנים שהובאו בסעיף ב יאמרו כי בנפילה זו באה אל משה נבואה, או שהוא ביקש בה מה' שיודיעו בנבואה מה עליו לעשות, וה' הורה לו לשלוח את אהרן עם קטורת לכפר על העם. ברם איש מן הפרשנים לא פירש כך[20].
הסיבה לכך היא שכאן מלמד ההקשר שמשה פעל מדעתו, ולא על פי נבואה מאת ה'. הרי נבואה נאמרה למשה זה עתה:
                ט             וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
י              הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע...
אין זה מסתבר אפוא שה' יורה עתה למשה בנבואה סמוכה לקודמתה דבר שיהא הפך דבריו הקודמים – כיצד למנוע את כילוי העם. פעולה זו, נאה לה שתהא פעולתו העצמית של משה, שה' נענה לה.[21]
חז"ל והמפרשים ציינו את הקשר בין מעשה זה של משה למעשהו הקודם: במעשהו הקודם הראה משה שהקטורת ממיתה את המקריבים אותה שאינם ראויים לכך, ואילו כאן הראה לישראל שאותה קטורת, בנסיבות ראויות, מצילה ומגינה על ישראל. הנה לשון רשב"ם:
(יא) "ושים קטֹרת" – להודיע שהקטורת הממיתה בשאינם כהנים, היא הנותנת חיים ביד כהנים, לדעת שהן ראויים לעבודה.[22]
אמור מעתה: כשם שהוראתו האחרונה של משה היא פעולתו העצמאית, שלא קיבלהּ בנבואה, כך גם הוראתו הראשונה. או אולי יש לומר זאת ההפך: כשם שהוראתו הראשונה של משה על הקרבת הקטורת הייתה מחשבה שחשב מעצמו, כך גם הוראתו האחרונה (שיש בה תיקון מה להוראתו הראשונה) היא מחשבה שחשב מעצמו.
ועוד עלינו להעיר: הסיפור על עצירת המגיפה בפרשתנו דומה בכמה קווים לסיפור עצירת המגפה בסוף פרשת בלק. וכשם ששם נעצרה המגפה בפעולתו העצמאית של פינחס, כך גם במקומנו נראה שעצירת המגפה הייתה תוצאת יזמתו העצמאית של משה ופעולתו הנמרצת של אהרן.
ו. נס הבליעה – דעת רמב"ן וביקורתה
עתה נדון בהודעת משה על עונשם של דתן ואבירם:
ל    וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה...
האם הודעה זו הייתה בשם ה', ונאמרה למשה לפני כן בנבואה, או שמא משה אמר זאת מדעתו, וה' קיים את דברו?
המפרשים על אתר לא התייחסו לשאלה זו. אולם רמב"ן הביע את עמדתו ביחס אליה במקום אחר. בפירושו לתלונת העם למחרת "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (י"ז, ו) מבאר רמב"ן, כי התלונה הזאת הייתה רק על שרפת מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת[23]. ובכן, מדוע לא התלוננו גם על בליעת דתן ואבירם וכל אשר להם?
הנה תשובתו של רמב"ן:
ולא הייתה התלונה, רק על השריפה, לא על הבליעה, כי ה' אמר למשה "הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" (ט"ז, כז) – וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם ה'.
ובכן, לדעת רמב"ן, הוראת ה' למשה להרחיק את המתקהלים סביב אהלי דתן ואבירם כוללת בתוכה רמז לעתיד להתרחש. משה בדבריו לעם, אינו אלא מפרש ומגלה את הרמז הזה, שהוא הבינוֹ מתוך דבר ה'. את זאת הבינו גם ישראל, שבאירוע זה לא היה למשה כל תפקיד עצמאי. ועל כן לא כללו אירוע זה בתלונתם.
באמת, ניתן לדון ולערער על כל שלב בפירושו זה של רמב"ן:
ראשית, כיצד רומזים דברי ה' "הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" דווקא על פתיחת פי הארץ? אמנם מסתבר כי נרמז כאן שתבוא פורענות על ראשי החוטאים, ולפיכך צריכים אלו שאינם חוטאים להתרחק ממקום הפורענות,[24] אך לא נאמר ואף לא נרמז מהי אותה פורענות, וניתן להעלות על הדעת אפשרויות שונות, ולאו דווקא את זו שבאה בדברי משה.
שנית, היכן מצא רמב"ן ש"משה הגיד זה לישראל בשם ה'"? בדבריו של משה הכתובים לפנינו, הן בפסוק כו והן בפסוקים כח-ל הדבר לא נזכר, ואדרבה, הרושם העולה מדבריו הוא שמשה אומר אותם מעצמו, ומעמיד את אימות שליחותו למבחן ביזמתו שלו!
שלישית, אין כל הכרח לפרש את תלונתם של ישראל "רק על השריפה, לא על הבליעה" כפי שפירש רמב"ן (וכפי שפירשו גם אחרים). אם נפרש את דברי משה בפסוקים כח-ל כדברים שאמרם מעצמו ומדעתו, ושה' נענה לו בכך, כמו שנראה מפשט הדברים, או אז ניתן לפרשת את תלונת העם גם על מותם של הבלועים: משה הוא שיזם פורענות מסוימת זו וה' נענה לו. ואם כן, טוען העם, הוא אשם במותם של הבלועים!
ז. נס הבליעה – מחלוקת רי" אלבו ור"י עראמה
על הפרשנות של דברי משה בעניין פתיחת הארץ את פיה, אם מדעתו גזר כן או שה' ציווהו על כך, התווכחו שני הוגי דעות שהגותם ופרשנותם למקרא נשתלבו זו בזו. ההקשר שבו עסקו בכך הוא בביאור חטאו של משה במי מריבה.
רבי יוסף אלבו ב'ספר העיקרים' שלו, מאמר רביעי פרק כב, אומר כזאת:
עיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה... הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים... ונמצא זה בקצת החסידים... שהצדיקים – משתנה הטבע על פי דיבורם...[25] עצמו מסְפור הניסים שהיו נעשין על ידם בדיבורם הקל, מזולת שיבואם בזה נבואה או דיבור או ציווי מהשם יתברך.
כן אמר אליפז לאיוב "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כ"ב, כח) – שייראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז, שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו[26].
וכל שכן על פי הנביאים, שהיו הניסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם. אמר אליהו: "חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי" (מל"א י"ז, א)[27]. ועוד אמר: "וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ" (מל"ב א', י) – והיה כן[28]. וכן אלישע אמר "כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל" (מל"ב ז', א) – והיה כן[29]. וכן "וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל" (מל"ב ו', ו), ושאר הניסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או ציווי השם יתברך על זה. וכן שאר הנביאים. ומשה עצמו אמר: "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם וגו' וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וגו' וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" וגו'. ולא נמצא שציווהו השם יתברך על כך. וכן אמר ישעיה: "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים" (ישעיהו מ"ד, כו).
... וכל שכן במקום שיש בו קידוש השם, שראוי ומחויב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצוותיה... ולזה תמצא יהושע, כשנצטרך לכמו זה הדבר, לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו, ומעצמו אמר "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם" וגו' (יהושע י', יב), כמו שהעיד הכתוב: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'... וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם" וגו' (שם), וקיים השם דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה, שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה, ואמר: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִיש" וגו' (שם, יד), כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו...[30]
רבי יצחק עראמה בספרו 'עקדת יצחק' בשער השמונים (בפירושו לפרשת חוקת, לחטאם של משה ואהרן במי מריבה) מביא את דברי ר"י אלבו הללו, ומשיג עליהם בחריפות רבה. לא נדון בוויכוח שביניהם אודות חטאם של משה ואהרן במי מריבה, אלא רק בהשגות העקרוניות שיש לר"י עראמה על שיטתו הכללית של ר"י אלבו:
מצאנו שלא הורגל משה לעשות בכל צרכיהם (- של ישראל) אלא על זה העניין, רצוני, בדבר ה'... כי מצד ענוותנותן (- של משה ואהרן) לא הורגלו לעשות כיוצא בזה מעצמן, והיה להם לשבח ולחכמה. כי אחר שמשה היה נאמן בית, בא בכל עת אל הקודש לדעת מה יעשה בכל דבר ודבר שיבוא צורכו, למה יעשה מעצמו? וגם כן ב"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" – כבר הוכחתי שם יפה (- דבריו הללו יובא להלן), שלא מעצמו אמרה, כמו שאמר: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי".
ואני ערב בדבר, לְדעת כל הנביאים והחסידים שזכר, שאילו היה להם דבר השם יתברך מזומן על זה השיעור (- כפי שהיה דבר ה' מזומן למשה) שלא היו עושין מעצמן[31].
בשער השבעים ושמונה, בביאורו לפרשת קרח, כתב ר"י עראמה:
והנה על אימות הנבואה (- שעל כך ערערו לדעתו קרח ודתן ואבירם) אמר "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי" – כמו שאמרו אלה המכחישים בנבואה. ובמה יִוָּדַע איפה? כי הנה אנכי אמרתי לכם במאמר השם יתברך שתסורו מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ושלא תגעו בכל אשר להם פן תספו עמהם, אשר זה יורה שנגזרה עליהם מאתו יתברך מיתה משונה מבוהלת שלא כדרך העולם, ואם כן אפוא, "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחָנִי" – ותדעו כי לא נביא אנוכי, כמו שהם אומרים שאין כאן נבואה. והיא ראיה עצומה על אימות הנבואה.
הבה נסכם את מחלוקתם:
א. כיוון שעיוננו קרוב אצל עצמו, נפתח במחלוקת הנוגעת בנושא עיוננו: ר"י אלבו כותב בקיצור כי משה גזר מדעתו כיצד תהא מיתתם של דתן ואבירם, וה' עשה כדבריו. הראיה שהוא מביא לדבריו היא "שלא נמצא שציווהו ה' על כך".
ר"י עראמה מפרש את הפסוקים בדרכו של רמב"ן שאת דבריו הבאנו בסעיף הקודם: הדברים שאמר משה לדתן ולאבירם "במאמר השם" מורים "שנגזרה עליהם מאתו יתברך מיתה משונה שלא כדרך העולם" ודבריו הבאים של משה "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם..." אינם אלא פירוט של הנבואה הקודמת שקיבל מאת ה'.
הביקורת שכתבנו על דברי רמב"ן תקפה אף ביחס לדברים אלו: משה לא אמר את דבריו לחוטאים בשם ה', ודברי ה' שאכן נאמרו למשה בפסוק כד – "דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" – אינם מלמדים בהכרח על הדרך שבה ימותו החוטאים.
אמנם בדברי בעל העקדה יש חידוש מסוים: ההקשר שבו הוא קובע את הדברים – מאבק לאימות הנבואה – מחייב לכאורה את פירושו: משה בא בשם נבואה שקיבל, ומודיע שאם הנבואה שבפיו לא תתגשם, ייוודע כי איננו נביא. בסעיף האחרון של עיוננו נברר שאין בהקשר זה כדי להכריח את פירוש בעל העקדה, ואדרבה יש בו כדי לחזק את דברי ר"י אלבו.
ב. מדברי בעל העיקרים נראה כי משה עשה מעשים נוספים מדעתו, וה' הכריח את המציאות לפעול כפי גזרתו. ר"י אלבו אמנם לא אמר זאת מפורשות, וגם לא פירט מעשים כאלה מלבד מה שדנו בו קודם לכן, אך כך נשמע מסוף דבריו המצוטטים לעיל[32]. לדעתו, דבר זה הוא שבח למשה ולכל נביא אחר שפעל כך.
בעל העקדה טוען ההפך מכך: משה פועל בעקביות רק על פי דבר ה', ואינו עושה דבר מעצמו[33]. ודווקא דבר זה שבח הוא למשה. שהרי משה, נאמן ביתו של ה', "בא בכל עת אל הקודש לדעת מה יעשה... למה יעשה מעצמו?".
בעניין זה נראה שצודקים דברי בעל העקדה: בתקופה המכוננת של יציאת מצרים וההליכה במדבר ההנהגה הא-לוהית כה צמודה לישראל עד שכמעט אין צורך וגם אין אפשרות למעשים עצמאיים של משה. מבחינה זאת פרשת קרח יוצאת דופן בריבוי המעשים העצמאיים של משה ובצפיפותם.
ג. ר"י אלבו מביא כראיה לשיטתו את מעשיהם של אליהו ואלישע ושל נביאים אחרים, וכן של חסידים וצדיקים בימי חז"ל, שהטבע השתנה על פי דיבורם בלא ציווי מאת ה'.
אף ר"י עראמה מסכים עם העובדות הללו, אך אין הוא רואה בכך שבח לאותם אישים, אלא אילוץ: הם פעלו באופן עצמאי מכיוון שלא זכו בהדרכה נבואית צמודה של ה' כפי שזכה לה משה. והוא מוכן להיות ערב לכך, שלוּ היו האישים הללו זוכים לנבואה מתמדת כמשה – לא היו עושים מעצמם.
אף אם צודק בעל העקדה ב"ערבות" שהוא מציע, הרי ברור שאופי נבואתו של משה היה חד-פעמית. ואם כן צודק בעל העיקרים בכך שהתפקיד הנבואי לדורות מאפשר לנביא, ואולי גם מחייב אותו, לפעול באופן עצמאי פעולות שישנו את המציאות, וה' עושה כדבריו ומשלים את חפצו של נביאו. דבר זה ודאי שבח הוא לנביא, והוא משִׁבחה של הנבואה עצמה – שהיא הופכת את הנביא לשותף פעיל במשימתו, ולמי ששיקול דעתו והכרעותיו מגויסים לשם מימוש מטרתה של הנבואה.
ח. הנס שיוזם הנביא כחותמת א-לוהית על מעשיו העצמאיים
נוכל לסכם את מה שנתברר לנו בעיוננו עד עתה: צודקים המפרשים הרואים במעשים המכריעים שמסופר עליהם בפרשתנו – מבחן הקטורת, בליעת המורדים באדמה ועצירת המגפה בקטורת – מעשים שנעשו ביזמתו העצמאית של משה, בלא שנצטווה על כך בנבואה מאת ה'. משה מופיע בפרשתנו פעם אחר פעם כנביא הפועל על פי שיקול דעתו, וה' נענה לו ומחולל נסים כפי שגזר אומר.
השאלה היא, מדוע פועל משה בדרך זו דווקא באירועים הללו המתוארים בפרשתנו, שכולם קשורים במרד קרח? מעטים הם המקומות בתורה שבהם פועל משה על דעת עצמו. כפי שהראה בעל העקדה, רוב רובן של פעולותיו נעשו בנבואה מאת ה', שהרי משה הוא נאמן ביתו והנבואה מזומנת לו בכל עת. ובכן, מדוע אין ה' מנחה את משה בפרשתנו בהתמודדותו עם החוטאים, כפי שהדבר בדרך כלל?
 
נראה שהתשובה על כך נובעת מאופיו המיוחד של האירוע המתואר בפרשתנו: במרד קרח דתן ואבירם נשללת לראשונה (וגם לאחרונה) שליחותו של משה. לא רק תוכנה של שליחותו, אלא עצם היותו שליח ה' נשלל על ידי המורדים. אם משה איננו שליח ה', הרי שכל מעשיו הם ביטוי למנהיגות אנושית רגילה: הם נובעים ממניעים אנושיים, הכוללים נגיעה אישית, רדיפת שררה וטעויות בהערכת המציאות ובחיזוי העתיד.
האשמה זו, כי משה איננו שליח ה', עולה כבר בראש הפרשה:
ט"ז, ג     רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!
והיא חוזרת בנאום השטנה של דתן ואבירם:
        יג     הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?!
כיצד צריך נביא הנאשם בכך שאינו שליח ה', אלא כמי שפועל על דעת עצמו, להתמודד עם טענה זו?
לכאורה, עליו לטעון בתוקף שכל מעשיו נעשו בהוראה מאת ה', ושהוא לא פעל שום פעולה על דעת עצמו במסגרת שליחותו כנביא. כראיה לכך יאמר לו ה' דבר בנבואה, והנביא ימסור את דבר ה' הזה למערערים על שליחותו. ולכשיתקיים דבר ה' במציאות – תוּכח שליחותו הנבואית.
כך, פחות אות יותר, תיאר בעל העקדה את הדרך שבה התמודד משה עם הכחשת נבואתו (בפסוקים כג-לד).
אלא שהתמודדות מעין זו אינה מבטאה את האמת: הנביא בישראל איננו כלי בלבד להעברת דבר ה' אל נמעניו, אלא הוא שותף פעיל במאמצים להשגת מטרתה של שליחותו[34]. יש ששליחותו מחייבת אותו בפעילות עצמאית, שבה עליו להעמיד לרשות המשימה המוטלת עליו את כישרונותיו ואת שיקול דעתו, את תכונות אישיותו ואף את חייו האישיים.
ובכן, כיצד עלינו להתייחס לאותם מעשים שעושה הנביא על פי שיקול דעתו במסגרת תפקידו הנבואי? האם הם מעשים שנעשו "בדבר ה'", וערכם כמעשים שעליהם נצטווה בפירוש? התשובה על כך היא שכאשר מעשים אלו מכוונים לדעת המשלח, ייאמר עליהם במקרא לא אחת כי נעשו בדבר ה'[35]; חותמת א-לוהית חתומה על מעשיו אלו של הנביא, שהרי אין מעשיו אלא התכוונות השליח לדעת משלחו, להפיק את רצונו ולמלא את מטרתו.
דא עקא, מעשים מעין אלו 'מזמינים' ערעור על ערכם הנבואי. לא כל אדם מסוגל לעמוד על משמעות זו של תפקיד הנביא, כשותף במשימת הנבואה. וכאשר נפגשות הבריות עם מעשים עצמאיים בעליל של הנביא, הן עלולות לכפור בעצם שליחותו, ולטעון כי כל פעולתו היא 'מלבו'.
ובכן, כיצד יתמודד הנביא עם טענות אלו? האם יתכחש לחלקו שלו במשימת הנבואה? האם יציג את הנבואה באור לא-נכון, ויציג עצמו כמי שכל תפקידו לשמש 'מכשיר' בשירות הנבואה?
כאן מתייצב הנס לשירות הנביא. לא הנס שעליו מצטווה הנביא בנבואה מאת ה' לעשותו, אלא הנס שהוא עושה ביזמתו שלו, ללא כל ציווי. אין אנו סבורים שהנסים מן הסוג הזה, המתוארים רבות במקרא, באים ללמד את הבריות "עיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה, שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים" כדברי ר"י אלבו. מטרת הנסים הללו צנועה יותר, אך חיונית לתפקודו של הנביא ולהכרה בו כנביא ה'. אמנם עשיית הנסים הללו בידי הנביאים לא נעשתה "לקיום נבואתם, הואיל והנבואה כבר נתאמתה להם קודם לכן. אמנם עשו אותם המופתים מפני שהצטרכו להם, ולקרבתם אל ה' השלים חפציהם" (רמב"ם, הקדמה למשנה[36]). ובכל זאת, עשיית הנסים הללו ביזמת הנביא שוללת את הרושם המוטעה כי מעשיו הם מעשים אנושיים רגילים אשר לא נעשו בדבר ה'. כיוון שאין בכוחו של בשר ודם לחולל נס מעין זה, ורק ה' הוא שמשלים את חפצו של הנביא שגזר על הנס, משמש הנס כחותמת א-לוהית המתחדשת תדיר להיותו של הנביא שליח ה'.
 
נשוב עתה לפרשת קרח. משה עומד בפני הצורך לאַמת את שליחותו הנבואית בפני המערערים עליה. אין מדובר כאן בשליחות בעניין מסוים (כפי שפירשו רש"י, רשב"ם וראב"ע) אלא בכלל שליחותו, כפי שהיטיב רמב"ן לפרש זאת (בפירושו לפסוק כט):
טעם "לֹא ה' שְׁלָחָנִי" – שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים... וכן "כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה" (פסוק כה) – המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו "לֵךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג', י). כי תחילת ביאת הנביא ייקרא 'שליחות'... ואין טעם "כל המעשים"... אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל.
שליחותו של משה, כמו שליחותם של נביאים אחרים, כוללת בתוכה גם מעשים שעשה או שעתיד הוא לעשות על פי שיקול דעתו. גם מעשים אלו נעשים בדבר ה', והם חתומים בחותם הנבואה. בבואו לאמת את שליחותו, ראוי הדבר שדווקא את המעשים מן הסוג הזה יאמת משה. וכיצד יעשה זאת? כיצד יבאר למערערים כי אף כאשר הוא פועל על פי שיקול דעתו יש למעשיו אלו ערך נבואי גמור כמעשה ה'? התשובה ברורה: בכך שיפעל ללא הנחיה נבואית, וה' ישלים את חפצו במעשי נס מרשימים שיוכיחו לכול כי למעשיו העצמיים של משה יש גיבוי א-לוהי גמור.
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות  2010  לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט
******************************************************
ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:
 
 
 
לביטול רישום לשיעור:
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תש"ע
עורך: אייל פישלר
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                              http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 

[1] ראה עיוננו לפרשת קרח בסדרה הראשונה, סעיף ד.
[2] להשוואת שני האירועים ולהסבר ההבדלים ביניהם, ראה במקום הנזכר בהערה הקודמת (עמ' 207-206 שם).
[3] הללו יצאו בספר בפני עצמו "פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה" ירושלים תשכ"ג, וחזרו ויצאו כשהם משולבים במקראות גדולות 'תורת חיים' שבהוצאת מוסד הרב קוק.
[4] ראב"ש חי בתימן סביב שנת 1400, וחיבר פירוש לתנ"ך בשפה הערבית שנשתמר ממנו החלק לנביאים ראשונים. ר"י קאפח ז"ל בשנותיו האחרונות החל להוציא פירוש זה לאור עם תרגום לעברית. הפירוש למל"א יצא בקרית אונו תשס"ו, לאחר פטירת המהדיר. הציטוט מצוי שם בעמ' שט.
[5] פירוש זה מעורר קשיים בהמשך הפרשה (י"ז, ו), ובסעיף הבא נדון בקשיים אלו, ובדרכו של רשב"ם להתמודד עמם בפירושו שם.
[6] לא כך פירש רמב"ן בפרשת שלח: "ראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם: אל נא אחי תרעו, ולא תהיה זאת לכם לפוקה, על כן אמר 'לפני כל קהל עדת בני ישראל' – כי להם השתחוו על אפם". ניתן היה לפרש כן גם במקומנו כי משה נופל על פניו לפני קרח דרך תחנונים שיחזור בו מן המחלוקת, אף שכאן לא נאמר לפני מי נפל משה על פניו. אף לפי פירוש זה, אין לתלות בנפילתו של משה על פניו קבלת נבואה מאת ה'.
[7] מתוך הבנה פסיכולוגית שונה של משה, פירש ר"י בכור שור את נפילתו: "'וישמע משה' – שחשדוהו שהוא מתכוון לשם שררה לאחיו. 'ויפל על פניו' – כבש פניו לגבי קרקע, כי נתבייש".
[8] אמנם שונה נפילת משה על פניו בפרשתנו מן השתיים האחרות: בשתיים האחרות נובע ייאושו של משה מחטאו של העם כולו, ועל כן בסמוך לאותה נפילה על הפנים מופיע כבוד ה' (י"ד, י; כ', ו). בפרשתנו רק קבוצה של חוטאים משמיעה את דבריה באזני משה, ואף שהדברים קשים למשה ומביאים אותו לייאוש (או לבושה), הוא מתעשת ועונה להם כפי הצורך. כבוד ה' ייראה רק בהמשך הסיפור, כאשר קרח יצליח להקהיל את כל העדה על משה ועל אהרן (להלן פסוק יט).
[9] הפירוש שמבחן הקטורת היה מחשבה שחשב משה מעצמו, מעורר שני קשיים שאין להקשותם על הפירוש הקודם, שמשה נצטווה כך על ידי ה': ראשית, מדוע בחר משה לערוך את המבחן בין הנבחר לאלו שאינם נבחרים דווקא בקטורת? על כך עונה רמב"ן את הדברים המובאים למעלה. שנית, כיצד התיר משה לאהרן אחיו הנבחר לכהונה להקטיר קטורת זרה? על כך עונה רמב"ן בקטע שהשמטנו מן הציטוט, והוא: "והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהייתה קטורת הבוקר". אף לפי התשובה השנייה חייבים להוסיף שהייתה כאן הוראת שעה של משה, להקטיר את קטורת הבוקר שלא במקומה על מזבח הזהב.
[10] הפסוק בישעיהו מ"ד, כו כי ה' "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים" הוא אחד משני פסוקים במקרא, שחז"ל והפרשנים הביאו להוכחת הטענה הנועזת כי לנביאים ולצדיקים יש כוח לגזור על המציאות שתנהג כפי שהם רואים לנכון, וה' מקיים את גזרתם. הפסוק הנוסף יובא בהמשך עיוננו (סעיף ז והערה 26).
[11] השאלה התיאולוגית הראשונה היא זו שעמה מתמודד רמב"ן בסוף הציטוט המובא למעלה: מניין לאדם, אפילו הוא נביא כמשה רבנו, הביטחון שה' ייענה לו ויעשה את שבחר במחשבתו האנושית וגזר עליו? האם יש כוח לאדם "להכתיב" לקב"ה דרכי פעולה?
שאלה נוספת נוגעת למקומנו באופן מיוחד: אם "משה מעצמו חשב המחשבה הזאת" – מדוע בחר במבחן שיש בו להביא פורענות קשה על המשתתפים בו, ולא מבחן אחר, שיוכיח מי הנבחר בלא להביא למותם של אלו שאינם נבחרים?
על שאלה זו עונה חזקוני בפירושו לפסוק ו ד"ה קחו לכם מחתות: "לא עלה בדעתו של משה שיסכימו בדבר, שהרי ידוע שכל מקריבי קטורת זרה במיתה, כמו שמצינו בנדב ואביהוא". כלומר, מטרתו של משה בהצעתו הייתה להרתיע את קרח ועדתו, ולמנוע את קיום המבחן! על פי דרכנו למדנו, כי אף לדעת חזקוני הצעה זו של משה נעשתה מדעתו ולא בציווי ה' (אף שבפסוק ד הביא גם את דברי רשב"ם).
ניתן לענות תשובה אחרת לשאלה זו, לא כדברי חזקוני ולא כדברי רמב"ן: הקטורת שהציע משה כמבחן, באמת לא הייתה קטורת זרה, כזו של נדב ואביהוא. שהרי הם, כמסתבר, הקריבו את הקטורת מבפנים (ואף לפניי ולפנים), ואילו קרח ועדתו הקריבוה בחוץ – בפתח אהל מועד. דעתו של משה הייתה שה' יקבל את קרבן הקטורת של אהרן בלבד, כאמרוֹ: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" (פסוק ז), ודאי על ידי כך שיַראה לעין כול בדרך כלשהי כי רק קטורתו של אהרן התקבלה. אולם ה', דעת אחרת הייתה עמו: הוא הראה את בחירתו באהרן על ידי כך שאש יצאה מאתו ואכלה את מקריבי הקטורת מלבד את אהרן.
אם צודק פירושנו, נמצא שמחשבתו של משה התקיימה חלקית – לא כפי שחשב הוא, אלא כפי שראתה החכמה הא-לוהית להוציאה אל הפועל, בדרך שבה ייענשו החוטאים עונש חמור.
[12] דבר זה ניתן לאמרו בקיצור במילים כגון 'וידבר משה אל קרח את דברי ה'', או אף בלא זאת, בתיאור שממנו ישתמע דבר זה.
[13] בהמשך דבריו מביא רמב"ן שני פירושים נוספים לתלונת העם הזאת. המכנה המשותף לכל פירושי רמב"ן הוא בכך שהעם טוען כי משה ואהרן הם האחראים למותם של הנשרפים, מפני העצה שיעצו להם לגשת למבחן הקטורת.
[14] חזקוני בפירושו לפסוק זה כותב "שהבחנתים בקטורת". ייתכן שכך גרס בדברי רשב"ם וייתכן שבחר לשנות את לשונו לשם הבהרה.
[15] ולפי דברינו במחצית השנייה של הערה 11 לא צדק העם מסיבה אחרת: מהצעתו של משה כשלעצמה, לא התחייב שמקטירי הקטורת ימותו, שהרי לא הקטירו אותה בתוך המשכן אלא מבחוץ. ה' הוא שהעניש את קרח ואת עדתו על שבהיותם זרים הקטירו קטורת (י"ז, ה).
[16] זהו כמובן פירושם של רס"ג ושל רשב"ם, אלא שרמב"ן לא ראה את פירושיהם, ועל כן קשה לדעת למי התכוון.
[17] א. המילים האחרונות בדברי רמב"ן כוללות שתי אפשרויות: שדיבור ה' אל משה נזכר בכתוב, ואילו סיפור משה אינו נזכר כלל; שהכתוב יזכיר רק את סיפור משה, ואנו נבין מעצמנו כי משה נצטווה על הדברים הללו מפי ה' קודם לכן – וזהו המקרה שאנו דנים בו עתה לפי פירוש זה. דוגמאות לארבע האפשרויות שמציין רמב"ן בדבריו אלו הבאנו בספר 'פרקי אליהו', עמ' 376-375, הערות 6-2.
ב. רמב"ן עצמו מביא דוגמה לטענתו הפרשנית ביחס למקומנו:
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב), שסיפר הכתוב המעשה במשה בעצמו (- שניהל עמם משא ומתן מדעת עצמו והגיע עמם לסיכום שהגיע) והוא נעשה על פי השם! כמו שאמרו (שם, לא) "אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה" (- אם כן מוכח כי דברי משה אליהם ואל ראשי העם שנאמרו לפני כן הם באמת דברי ה').
וכתוב ביהושע (כ"ב, ט) ["וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד...] אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה'.
באמת, מן הפסוקים שהביא רמב"ן קשה להוכיח כי משה פעל על פי דבר ה' שהיה אליו בנבואה במהלך המשא ומתן עם בני גד ובני ראובן. אין בסיפור ההוא כל רמז להתערבות א-לוהית המנחה את משה במשא ומתן. מאידך, ברור שמשה מדגיש שם ללא הרף כי התחייבותם של שני השבטים היא "לִפְנֵי ה'", ואם לא יעמדו בה "הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה'" (שם, כג). בדבריהם בפסוק ל"א מביעים בני גד ובני ראובן את הכרתם בכך שדברי משה אליהם (השווה לפסוק כז "כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר") הם מבחינתם כאילו דיבר ה' אליהם, ולפניו הייתה התחייבותם.
[18] היה מתאים לכך ביטוי כגון 'ותהי עליו יד ה'' או 'ותצלח עליו רוח ה'', המופיעים בספרי הנביאים ביחס לאישים שפעלו ברוח הקודש. ביטויים אלו אינם מופיעים ביחס למשה בשום מקום בתורה, משום שמשה היה נביא שלא קם כמותו בישראל. דבר זה מוסיף קושי על פירושו של רמב"ן.
[19] שאלה זו אינה קשה על הפירוש הראשון של רמב"ן, שמשה פעל מדעתו. היותו של אדם נביא, אינה מחייבת שכל פעולותיו ייעשו על פי נבואה. ישנם מצבים שבהם נדרשת דווקא פעולתו העצמאית של הנביא, הבאה ממקור אנושי, ובסיום העיון נבאר שפרשתנו משקפת מצב כזה. אולם רמב"ן בפירושו השלישי אינו מוכן לוותר על המקור הא-לוהי לפעולותיו של משה בפרשתנו, ואם כן קשה, מדוע אין המקור הזה מתגלה בנבואה מפורשת?
[20] ראב"ע פירש: "ויפלו על פניהם – להתפלל", אך אין כוונתו כמובן לתפילה שה' יתגלה אליהם ויורם מה לעשות, אלא לתפילה על ישראל, שלא יִכלו במגיפה.
[21] אף דבריו של רמב"ן בפירושו השלישי, כי משה פעל זאת ברוח הקודש, אינם נחוצים כאן.
[22] על דברי רשב"ם אלו חוזר חזקוני בלשון שונה במקצת. וראה רש"י בפירושו לפסוק ג "דבר אחר, למה בקטורת" שהם על פי המכילתא בשלח, ויסע ו.
[23] כך פירשו גם רשב"ם, ראב"ע, חזקוני וספורנו.
[24] אף בזאת אין ביטחון גמור: את הוראת ה' ניתן לפרש לא כהודעה על בוא פורענות, אלא כדרישה להסתייגות מן החוטאים ולהתרחקות מהשפעתם. רק בפי משה אנו מוצאים את המילים המפורשות: "פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם" (פסוק כו).
[25] בקטעים שהשמטנו מדבריו מובאים מעשים שונים ברבי חנינא בן דוסא, ברבי פינחס בן יאיר, בנחום איש גמזו "ושאר חסידים שנזכרו במסכת תענית".
[26] ר"י אלבו רומז כאן לדרשת חז"ל תענית כג ע"ב ביחס לחוני המעגל: "וְתִגְזַר אוֹמֶר – אתה גזרת מלמטה, והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה".
[27] ראה בספר 'פרקי אליהו', בצורת ב (עמ' 31-28).
[28] ראה 'פרקי אליהו', אחזיה ה (עמ' 429-428).
[29] נראה שכאן ציטט ר"י אלבו מזכרונו בלא לפתוח ספר. לוּ פתח היה רואה שבראש אותו פסוק נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת...". זהו אחד הנִסים הבודדים מבין עשרות הנסים שעשה אלישע, שהוא מודיע על בואו בדבר ה'. כמובן שניתן היה להביא שפע דוגמאות לדברי ר"י אלבו מנִסיו האחרים של אלישע.
[30] הבאנו את דברי ר"י אלבו בהרחבה מפני חשיבותם העקרונית, אך השמטנו מהם את כל מה שכתב על חטאם של משה ואהרן במי מריבה שהוא דחוק, ובצדק השיג עליו ר"י עראמה בכל מה שנוגע לפרשנות מעשה זה.
[31] בסוף דבריו הוא דוחה את ראייתו החזקה של ר"י אלבו ממעשהו של יהושע. לדעתו, מה שנאמר שם "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'" – "הוא מבואר כי הדיבור ההוא... אינו רק עניין התפילה והצעקה לפניו על המעשה. וכשנתרצה אליו (- ה') אמר לעיני ישראל "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם"... ולא זכר הכתוב תפילתו כי השעה הייתה דחוקה והתפילה קצרה...". את הפסוק הבא בהמשך "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ" מפרש ר"י עראמה על שמיעת התפילה של יהושע : "ואם לא התפלל לפניו לבקש ממנו על זאת, מה שמועה שמע?". וכל דבריו בפרשנות הפסוקים הללו רחוקים מאוד מן הפשט.
[32] דוגמה לכך ניתן לראות בהרמת ידיו של משה על ראש הגבעה במלחמת עמלק.
[33] בעל העקדה מביא רשימה של מעשים שעשה משה על פי דבר ה' להוכחת דבריו, ואנו השמטנו זאת מן הציטוט של דבריו.
[34] הדברים שלהלן מבוססים על דברינו במבוא לספר 'פרקי אליהו' עמ' 18-13, שם הם באים ביתר הרחבה. דברים אלו נידונו גם במקומות שונים ב'פרקי אליהו', וב'פרקי אלישע'.
[35] ראה לדוגמה 'פרקי אליהו', כרמל א2, (עמ' 149-147); 'פרקי אלישע', צעדים ראשונים ג4 (עמ' 39-38).
[36] 'הקדמות הרמב"ם למשנה', מהדורת ר"י שילת, עמ' כט.