עירובין | דף פג | מאכילו רעב

נאמר בסוגייתנו שמידת המן אותה צוונו ללקוט במדבר במשך כל יום הינה כמות המזון הראויה לאדם לאכול בכל יום:

"מכאן אמרו: האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן - רעבתן, פחות מכאן - מקולקל במעיו".

רש"י בפירושו על התורה (ויקרא פרק כו פסוק ה ד"ה ואכלתם לחמכם לשבע) כתב שמעצם כך שאדם שאכל מידה זו שבע, מוכח שהאוכל נתברך:

"אוכל קמעא והוא מתברך במעיו".

בדרך זו פירש רש"י בסוגייתנו (ד"ה ומבורך) – 'שאינו אוכל יותר מדי, אבל על הרשעים נאמר ובטן רשעים תחסר', כלומר, הרשעים אוכלים יותר משהם צריכים משום שאין באוכל שלהם ברכה, לכן הם אינם שבעים וצריכים הם לאכול עוד.

מעניין לראות דברים אלה נוכח האמור במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "ר' אליעזר אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (פרק טז פסוק ד). למעשה, ההסבר הפשוט של הדברים הוא על פי המדרש הבא (תנחומא פרשת בשלח סימן א):

"דבר אחר כי קרוב הוא קרוב הוא... אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן".

מטרת ההליכה במדבר הינה ליתר את הצורך בעבודה, כך יוכלו עם ישראל לעסוק בתורה מבלי להיות טרודים בעול הפרנסה. ברם, הסבר זה מוקשה מעט נוכח האמור במכילתא (דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ב) שאדם שטרוד בפרנסה פנוי יותר ללמוד תורה. כוונת הדברים דומה למובא במסכת יומא (דף עו עמוד ב):

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל. למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק לו מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולן מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים".

רש"י (דף עה עמוד א ד"ה שמלבין עונותיהן) מבאר: "מתוך שהיו דואגים שמא לא ירד המן למחר, היו משעבדים את ליבם למקום". למעשה, החשש ממחסור במזון מסוגל לחזק את ההכרה בכך שכל פרנסתו של אדם תלויה במתת ידו של הקב"ה. מדובר בתמריץ לאדם לשעבד את ליבו למקום.

נמצאנו למדים שהברכה במזון היא אצל מי שמבין שמקור הפרנסה מאת הקב"ה, רק אדם זה שבע מהאוכל שממנו הוא ניזון. ניתן לפשט הדברים ולומר שמי שלא מכיר בכך שהפרנסה היא מאת הקב"ה, למעשה כבר בעת שאותו אדם אוכל, הדאגה למחר – מה יאכל מטרידה אותו ולכן אין הוא שבע מהאוכל.