דילוג לתוכן העיקרי

מבוא להלכות יסודי התורה

קובץ טקסט
א. פתיחה
הלכות יסודי התורה, הפותחות את ספר משנה תורה, עוסקות אכן ב'יסודות' המהווים תשתית לאמונה היהודית באל אחד וקבלת התורה שבכתב ותורה שבעל פה. היסודות השונים מפוזרים לאורך הספר, כאשר עיון במבנה ואופן השיבוץ שלהם מגלה לפנינו אמירה ברורה בתכליתה של עבודת ה' אליבא דהרמב"ם. בספר יסודי התורה ישנו חידוש כפול: ראשית, הוא מכניס נושאים בהם עוסקים המקרא וחכמים אגדתית לידי מסגרת הלכתית של הוראות פעולה;[1] שנית, הוא נותן לתלמידי חכמים תמונה מלאה על הנחות היסוד של עבודתם הלכתית. זאת, בהתאם לדבריו באגרת השמד אודות המצוקה שהוא חש בעקבות כך שתלמידי חכמים רבים בקיאים בפרטי ההלכות, אבל לא מכירים די הצורך את הנחות היסוד העומדות בבסיס באמונה בה'. תפיסה זו, כי האמונה צריכה להיות מבוססת על עיון והשגה וקבלת 'דעת', עומדת במחלוקת בסיסית בין הרמב"ם בין פרשנים נוספים, אודות גדריו של ציווי "אנוכי ה'" (שמות, כ', ב; דברים, ה', ו)[2]. ברמת הפשט, הכוונה של היא שעל ישראל לקבל את עול מלכותו של ה', כי הוא הוציאם מבית עבדים. ברם, בספר המצוות הרמב"ם מרחיב את ענייני הציווי:
...הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות. והוא, שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות.
(עשין, מצווה א').
האמונה באל אחד אינה נובעת רק מן הקבלה ההיסטורית, אלא מתוך העיון המעמיק כי האל הוא סיבה של כל הסיבות. הרמב"ן בהשגותיו מסביר את שיטת בעל הלכות גדולות, אשר לא מנה מצווה זו:
...והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה, שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה; אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו, הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן.
(השגות לספר המצוות, שם).
הרמב"ם, אשר דורש מן האדם גם להעמיק ולעיין ביסודי התורה, ולא רק לקבל את עול מלכותו שמיים, כותב את הלכות יסודות התורה כדי לתת מסגרת לעיון זה.
ב. מקורותיו של ספר יסודי התורה
בתורה, עיקריי הציוויים עליהם מבוססות הלכות יסודי התורה הם שלושת הדיברות "אנכי ה' אלוקיך", "לא יהיה אלוקים אחרים על פני" ו"לא תשא את שם אלוקיך לשווא" (שמות, שם, ו; דברים, שם, י), וכן הציוויים אודות החובה השמיעה לנביא ואי הציות לנביא שקר שבספר דברים (י"ג, ב' - ו; י"ח, טו - כב). בחירתו של הרמב"ם לאגד ציווים אלו למכלול של הלכות יסודי התורה נובעת מן התפיסה כי האמונה באל אחד אינה יכול להתנתק מן האמונה בדבר נצחיותה של התורה; לכן, מי שמאמין לבורא צריך להאמין לשליחיו, מוסרי התורה, אשר רק באמצעותה ניתן לעבוד את ה'.
בחלק מהנחות היסוד של ספר יסודי התורה, כגון הסבר המטפיזיקה של הנבראים ושל הבריאה (פרקים ב' - ד'), הרמב"ם משתמש במקורות חיצוניים ופנימיים כאחד. מחד הוא מבסס את דבריו (ד', כ) על האגדה אודות הארבעה אשר נכנסו לפרדס (חגיגה יד:), ורואה את העיסוק בענייני אחדות האל והגדרתו כביטוי 'לפרדס'; מאידך, הוא משתמש במונחים המקובלים גם בעולם הפילוסופיה היווני.
בדבריו אודות הנבואה והנביאים (ז' - י'), מקורות הרמב"ם הם דברי התורה אודות משה ונבואתו, עיון בפרשיות נבואיות של משה רבנו ונביאים נוספים, וכן דברי חז"ל אודות הנבואה[3].
ג. מבנה הלכות יסודי התורה
ניתן למצוא מספר עוגנים לאורך הלכות יסודי התורה, דרכם אנו יכולים לגלות את מבנה הלכות. העוגן הראשון הוא בשלהי פרק ד', בו הרמב"ם חותם את היחידה הראשונה של הלכות יסודי התורה:
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס...
ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה מכניסים את הלומד לפרדס. בפרק הראשון פורס הרמב"ם את הנחות היסוד בדבר אמונה באל אחד. ראשית, "יסוד היסודות ועמוד החוכמות הוא לידע שיש מצוי ראשון" (א', א); ובהמשך הרמב"ם פורס את דרכי הפעולה כדי להשיג השגה זו מבחינה נפשית, וכן את המסגרת העיונית להבנה כיצד האל הוא המצוי הראשון ומהי המערכת ההיררכית שתחתיו.
בחלק הבא של הלכות יסודי התורה (ה' - ו') הרמב"ם עוסק במצוות הקשורות לדיבר "לא תשא את שם אלוקיך לשווא" ובהשלכות הלכתיות שלו. פרקים אלו, לעומת הפרקים הקודמים, עוסקים בהוראות מעשיות ולא רק בהכוון תודעתי. לאחר שהאדם עבר ועיין בפרדס והכיר את המציאות האלוהית, הוא יכול לעסוק בשם האל.[4] אם בפרק א' מהלכות יסודי התורה האדם מוזהר לבל יתפוס או יחפיץ את האלוהות, שמות האל המופיעים בתורה הן הדרך היחידה לתת ביטוי מסוים בעל פה או בכתב למציאות האלוהית, ומכאן משתלשלים סדרת הגבלות שלא לעשות שימוש לא ראוי בשמו של האל. זהו חילול השם במובן 'פיזי'. ישנה צורה נוספת של חילול השם, והיא התנהגות מאמיניו, היהודים.
לאחר שהרמב"ם הכניסה לעולם הפרדס והשם, ניתן להגיע למעלה הרוחנית הגבוהה יותר - הנבואה, עליה הרמב"ם מרחיב בחלק האחרון של הלכות יסודי התורה, פרקים ז' - י'. כך מגדיר הרמב"ם את הדברים בפתיחה ליחידת הנבואה:
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן...
(ז', א - ב).
במילים אחרות, הנבואה היא השלב הבא לאחר הכניסה לפרדס. ביחידת הנבואה הרמב"ם עוסק גם בהגדרת הנבואה ותוקפה. הנבואה היא למעשה הכלי לתיקוף התורה ועל האדם לקבל את הנחת היסוד לפיה האל מתגלה דרך בני אדם, וכך הוא מסר לישראל את התורה. כפי שכתבנו לעיל, הלכות יסודי התורה קובעות את היסודות לחשיבה הדתית ולעולם ההלכה, וזאת בשתי רמות. הרמה הראשונה היא שרטוט התבנית דרכה האדם יכול להגיע לאמונה הדתית, מן הכניסה לפרדס ועד הנבואה. הרמה השנייה היא ביסוס הנחות היסוד לתיקוף התורה והחובה לציית לה. זאת, מתוך התפיסה כי האל מנבא את בני האדם, דהיינו הנביאים, וגדול הנביאים, משה רבנו, הוא אשר מסר לנו את התורה המחייבת את עם ישראל לדורות ולשעה.
זהו, אפוא, מבנה הלכות יסודי התורה הוא:
 
ד. נבואות משה ונבואת שאר נביאים
אחת מתופעות המעניינות הן מבחינה הלכתית והן מבחינה ספרותית בסידור הלכות בחלק האחרון העוסק בנבואה, היא השוואה שעושה הרמב"ם בין הנבואה לכלי המשפטי של עדות:
...ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו; ואף על פי כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו. שבכך נצטוינו, כמו שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים. ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו, מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו" (דברים, כ"ט, כח), ונאמר "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א', ט"ז, ז).
(ז', יז).
דהיינו, לעיתים עלינו לקבל את דבריו של אדם כנבואה אף על פי שאיננו משוכנעים לגמרי שהוא נביא, כשם שעלינו לקבל עדות של שני עדים למרות שאין לנו בטחון גמור שהם דוברי אמת. בסופו של דבר, "הנסתרות לה' אלוקינו" - אין ביד האדם להוכיח כל דבר בוודאות מלאה, וגם בדברי נבואה עלינו לסמוך על חזקה מסוימת שאדם נאמן. בחירותו של הרמב"ם להשוות בין ענייני הנבואה לבין ענייני העדות מדגימה את המגבלה האנושית הדורשת מן האדם להכיר בנאמנותו של אדם אחר ללא הוכחה מלאה, אלא על בסיס אמון.
נקודה חשובה נוספת לגבי מערכת הנחות היסוד של הרמב"ם אודות תוקפה של נבואה, הקשורה במבנה שלפנינו, היא הבחנה בין נבואות משה לבין נבואת שאר נביאים. נבואות משה נעלה יותר לא רק בשל צורת הגילוי שלה, אלא בכך שהיא נתנה למעשה את הגושפנקא החוקית לשאר הנבואות. ניתן לומר כי הנבואה היא מיסודי התורה משום שהיא נובעת ממנה. על פי הנחת יסוד זאת, לא ניתן להחליף את התורה, שכן התורה עצמה קבעה שהיא לא תהיה מוחלפת, ושאין לשמוע בקול אדם אשר יצווה להחליפה. יש כאן מערכת של הנחות יסוד התלויות אלו באלו לשם תוקפן, ואולי מכאן שמו של הספר יסודי התורה - מספר יסודות התלויים זה בזה. בהתאם לכך, חלק א' של הלכות יסודי התורה (א', א) וחלק ג' שלהן (ז', א) פותחים במילה "יסוד", וכפי שראינו - שתי היסודות תלויים זה בזה.
 
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
*
 
 
 
[1]   עסקנו בכך מעט בשיעור הקודם.
[2]   וגם בנקודה זו דנו בשיעור הקודם.
[3]   למשל
[4]   מפרשי הרמב"ם מעירים ראשי התיבות של המילים בהן פתח הרמב"ם את הספר, "יסוד היסודות ועמוד החוכמות" הן יקו"ק. מכל ניתן להבין, לכאורה, גם שם השם עצמו, יקו"ק, הוא רכיב משמעותי בתהליך זה של גיבוש הדעת הנכונה. ברם, כפי שניתן לראות בהלכות יסודי התורה, למרות שלענייני השם מוקדשים פרקים ה' - ו', הם אינם מהווים עניין מהותי בגיבוש ידיעת השם, בניגוד למה שאפשר למצוא אצל המקובלים.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)