מבוא להלכות ריבית

  • הרב אוהד פיקסלר

א. הקדמה

הרמב"ם פותח את הלכות מלווה ולווה במצווה להלוות לעניי ישראל, ומדגיש את חשיבות המצווה:

מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות, כ"ב, כד)... ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר "ורעה עינך באחיך האביון" (שם, ט) וגו'.  

(א' ,א).

התורה מצווה על נתינת הלוואה לעני, ובמקביל אינה רואה בעין טובה את מי שנמנע מלהלוות. נראה שמדובר על מצוות עשה חיובית שעל האדם לרדוף ולחפש כיצד לקיימה, ולא על מצווה קיומית.

מיד לאחר מכן הרמב"ם דן בסייגים המוטלים על המלווה. מצד אחד גובים את החוב עד הפרוטה האחרונה (הלכה ד), אך ישנן הגבלות על הנגישה (ב) וכן לגבי לקיחת משכון (פרק ג'). החל מפרק ד' הרמב"ם עובר לדון באיסור ריבית. בהלוואה בריבית ישנם שישה לאווין, הכוללים את המלווה והלווה, ואף את עדי ההלוואה, הערבים והסופר שכתב את שטר ההלוואה (ד', א - ו).

השאלות הבסיסיות בנוגע לאיסור ריבית הן מהו טעם האיסור, ומדוע עסקה אשר נחתמה בהסכמת שני הצדדים אסורה. בתחילת השיעור נעסוק בשאלות אלו, ובעקבות כך נבחן את אופי האיסור וכיצד הדבר בא לידי ביטוי מבחינה הלכתית. בהמשך, נבחן את הבנת הרמב"ם באיסור. נדגיש כי בשיעור זה אין ולו נסיון למצות את הנושא, אלא רק למפות חלק קטן ממנו.

ב. טעם האיסור[1]

כיוון אחד בהסבר טעם האיסור טוען שאמנם יש הסכמה מצד הלווה, אבל הוא לא ירד לשורש העניין ולא מבין כי מדובר בעסקה הפוגעת בו. כך נראה מדברי רש"י בפירושו לתורה:

"נשך" - ריבית. שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כך ריבית: אינו מרגיש ואינו ניכר, עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה.    

(שמות, כ"ב, כד).

דהיינו, התורה מגינה על הלווה מפני נשיכת הנחש של ההלוואה. למרות שהלווה מסכים לריבית מדובר בעסקה רעה עבורו, והתורה מונעת זאת.

הכלי יקר מציע הסבר שונה:

עיקר טעם איסור הריבית הוא, לפי שהוא מסיר את מדת הביטחון מן האדם. כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא. אבל הנותן בריבית רווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו.

(ויקרא, כ"ח, לו).

לפי הסבר זה אין פגם בעסקה כשלעצמה מצד דיני 'בין אדם לחברו', אלא הפגם הוא בדיני 'בין אדם למקום' מצד המלווה. הרווח של המלווה מובטח בעסקת ריבית, ובכך נגרם נתק בינו לבין הקב"ה מכיוון שהמלווה בוטח במעשיו במקום לבטוח בה'. ניתן להציע הסבר דומה, אשר מקבל את ההנחה שהעסקה כשלעצמה איננה בעייתית, אך ממקד את האיסור בכך שהלוואה בריבית באה על חשבון מצוות הלוואה, שהיא סוג של צדקה ואף עדיפה ממנה, כפי שראינו לעיל בדברי הרמב"ם. התורה רוצה ליצור חברה בה אדם בעל יכולת עוזר לחבר עני, ולא מנצל את ההזדמנות כדי להרוויח עוד.

עמדה מעין זו עולה בדברי התורה תמימה, אך ראשית נעמוד על נקודה שהוא מזכיר בראשית דבריו. דיני ריבית נאסרו מהתורה רק במקרה של הלוואה, אך לא במכירה בתשלומים ולא בשכירות[2]. התורה תמימה מדגיש נקודה זו:

... אמנם החילוק הוא דבדרך הלואה הוי ריבית בדבר קצוב והוא ריבית דאורייתא ונקרא ריבית קצוצה ודינו שבית דין כופין אותו להחזיר. אבל ריבית שבדרך מקח הוי ריבית דרבנן, ונקרא "אבק ריבית" ודינו שרק איסור יש בזה אבל אין כופין אותו להחזיר...

(ויקרא, כ"ה, הערה קצב).

את השוני שבין הלוואה לבין סוגי העסקאות האחרים הוא מקשר לדין אחר הקשור ליישום המעשי של דיני ריבית בימינו, היתר עסקא:

והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלוואה בריבית בהיתר עסקא, שנבאר ענינו בסמוך. ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמודי ההיתר. ונראה בזה, שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין "וחי אחיך עמך" (ויקרא, כ"ה, לו). שאז, בימי נתינת התורה, היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם. כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוווים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו. ולפי זה ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם ריבית, וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלוואת כספו בלא ריבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה "וחי אחיך עמך". אבל בימי הביניים, שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור ריבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרו לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הריבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה "וחי אחיך עמך". ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נראה לי. והנהיגו בדבר ריבית בדרך הלואה לכתוב בהשטר חוב שנותן לו המעות בתורת עסקא...

התורה תמימה מסביר את טעם איסור ריבית בכיוון דבריו העקרוני של הכלי יקר אך עם שינוי בטעם הדין. התורה מנסה להנחיל את ערכיה דרך מצווה זו, אך מוקד האיסור איננו במידת הבטחון אלא ב'זה נהנה וזה לא חסר' ועזרה לזולת. בימי נתינת התורה הכלכלה הייתה מבוססת על משקים חקלאיים ושוק הממון היה זניח; עודף מזומנים לא היה צפוי להניב רווחים, כך שניתן היה לצפות מן המלווה לעזור ללווה על ידי הלוואה נטולת ריבית. במשך הדורות המצב הכלכלי של עם ישראל השתנה והתבסס על שווקי ממונות, כך שהלוואה ללא רווח, דהיינו חוסר השקעה של עודף מזומנים, היא למעשה הפסד, ולכן חז"ל ייסדו את היתר העסקא[3].

ג. בין ממונות לבין איסורים[4]

לפי ההסבר הראשון שראינו בדברי רש"י, איסור ריבית דומה לאיסור גזל ואיסורי ממון דומים, אך מדברי הכלי יקר והתורה תמימה עולה כי המצווה דומה יותר לתחום של 'איסור והיתר'. השאלה כיצד מבינים את האיסור יכולה לבוא לידי ביטוי בקטלוג של ההלכות. הרמב"ם דן בהלכות ריבית בהלכות מלווה ולווה בעניינים שבין אדם לחברו, ומכך ניתן להבין שמדובר באיסור ממוני. לעומת זאת, הטור עוסק בהלכות ריבית ביורה דעה (קנ"ט - קע"ז) ולא בחושן משפט, ומכך ניתן להבין שמוקד איסור ריבית הוא 'איסור והיתר' ולא איסור ממוני.[5]

הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה (ד', יג) מתייחס למצב בו הלווה מחל למלווה על הריבית:

הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה בריבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח, אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה, אינו מועיל כלום. שכל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת בריבית אפילו בריבית של דבריהם.

יראה לי שאין הוראה זו נכונה, אלא מאחר שאומרים למלווה להחזיר לו וידע המלווה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו, אם רצה למחול - מוחל, כדרך שמוחל הגזל. ובפירוש אמרו חכמים[6] שהגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן, מכלל שהמחילה מועלת.

השגת הראב"ד: אמר אברהם חיי ראשי הוראת הגאונים נכונה היא. אם כן מלוי בריבית יעשו כן להתיר להם הריבית, והגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו בדרך תשובה אין מקבלים מהן כדי להדריכם בתשובה.

לפי דעת הגאונים והראב"ד לא ניתן למחול על הריבית הואיל והתורה ציוותה שהדבר אסור והסכמת האדם אינה תקפה. הרמב"ם חולק וסובר שאם המלווה קיבל את הריבית הוא מחויב להחזירה אך הלווה יכול למחול כפי שהוא יכול למחול לאדם שגזל אותו, ומחילה זו ברת תוקף. המגיד משנה מסביר כי הרמב"ם סובר כן רק לגבי ריבית שכבר נגבתה אך לא לגבי ריבית עתידית. לכאורה, ניתן להסביר את מחלוקת הרמב"ם והגאונים לפי שני הטעמים שראינו לעיל. לפי הרמב"ם איסור ריבית הוא סוג של איסור גזל, וכמו שניתן למחול על כל גזל, ניתן למחול גם על ריבית. הגאונים והראב"ד, לעומת זאת, רואים בריבית איסור עצמאי ללא קשר לפגיעה בלווה, ולכן מחילתו לא מתירה את הריבית.

נראה כי ניתן למצוא הדים למחלוקת זו בדברי הרמב"ן בהשמטות לספר המצוות:

מצוה י"ז, שנצטוינו להחזיר הריבית שלקחנו מאחינו. וענין המצווה הזאת, כי כאשר מנענו יתברך שלא נגזול (לא תעשה רמ"ה), ואם גזלנו צוה אותנו להשיב את הגזלה כמו שאמר "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא, ה', כג) והיא מצות עשה (קצ"ד), כן מנענו שלא נקח ריבית מישראל (לא תעשה רל"ה), ואם לקחנו אותו צווה אותנו להשיבו לנותן אף על פי שנתנו לנו ברצון נפשו ולא גזלנוהו. והיא גם כן מצות עשה, והוא אמרו יתברך "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך" (ויקרא, כ"ה לו), דרשו בו - "אהדר ליה דליחי עמך" (בבא מציעא סב.), ומזה אמר רבי אלעזר (שם, סא:) ריבית קצוצה יוצאה בדיינין, והלכה כמותו...[7]

המגלת אסתר שם מסביר שהרמב"ם לא מונה את השבת הריבית בתור מצוות עשה כיוון שלדעתו חובה זו כלולה במצוות השבת גזלה[8]. אם כן, גם כאן עולה שלפי הרמב"ם איסור ריבית הוא איסור ממוני בדומה לאיסור גזל.

ד. הלוואה בריבית לגוי

התורה התירה הלוואה בריבית לגוי (דברים, כ"ג, כא), ולפי הרמב"ם (מצוות עשה קצ"ח; הלכות מלווה ולווה, ה', א) יש אף מצוות עשה להלוות לגוי בריבית. אולם, הרמב"ן חולק על הרמב"ם בהגדרת המצווה:

עוד במצות אחרות טעה בהן הרב כגון להלוות לנכרי בריבית שנאמר "לנכרי תשיך" (דברים, כ"ג, כא) וכגון לנגוש את הנכרי שנאמר "את הנכרי תגוש" (דברים, ט"ו, ג) שמנאן הרב (מצוות עשה קצ"ח, קמ"ב) מצות חלוטות. רצוני לומר שלא מנאן במניינו בלאוין הבאים מכלל עשה הנזכרים אבל ראה בהן שאנו מצווים שנלוה את הנכרי בריבית ושנגוש אותו לפרוע חובו אחר השמטה. וחשב זה מפני מאמרם בספרי (דברים, כ"ג, כ) "לנכרי תשיך" - הרי זו מצות עשה, "ולאחיך לא תשיך" - הרי זו מצות לא תעשה. ואין הכונה אלא לומר לנכרי תשיך ולא לאחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל בריבית עובר בעשה ולא תעשה. והוא הדין למאמרם שם "'את הנכרי תגוש' - הרי זו מצות עשה", שרצונם לומר כן שנגישת האח עובר עליה בעשה ולא תעשה...     

(השגות לספר המצוות, שורש ו).

הרמב"ם סובר שיש מצווה חיובית להלוות בריבית לגוי[9]. לפי הרמב"ן, לעומת זאת, אין מצווה חיובית להלוות לגוי בריבית, אלא יש כאן הטלת איסור נוסף של 'לאו הבא מכלל עשה' במקרה של הלוואה בריבית ליהודי. לעיל הסברנו כי על פי הרמב"ם ריבית היא מעין גזל, ומכיוון שהוא סובר שיש מצווה להלוות לגוי בריבית עולה כי לשיטתו יש, לכאורה, מצווה לגזול גויים, והבנה זו היא בלתי סבירה בעליל, בוודאי לאור דברי הרמב"ם שגזל הגוי אסור (הלכות גזלה ואבדה, א', ב).

ספר החינוך סובר בעניין מצוות הלווה ברביית לגוי כשיטת הרמב"ם, ומדבריו עולה כשיטה השנייה שהבאנו לעיל בטעם הלכה זו:

שנצטוינו לבקש ריבית מן האומות כשנלוה להם, ולא נלוה להם בלא ריבית, ועל זה נאמר "לנכרי תשיך" (דברים, כ"ג, כ"א)... ואמרו בספרי: "'לנכרי תשיך' - מצות עשה"...

משרשי המצוה שאין ראוי לנו לגמול חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו, ובהמנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם מצד החזיקם בתורת אלוקים יתברך. והנה עם הכוונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו.... ועובר על זה והלוהו בלא ריבית מתורת חסד לבד לא מתקוה אליו לריוח עמו מצד אחר או מפני דרכי שלום ביטל עשה זה.

והרמב"ן ז"ל לא ימנה בחשבון המצוות עשה זה, ואמר שהכתוב הזה לא בא אלא ליתן עשה ולא תעשה במלוה לישראל בריבית. וזו היא כוונת המדרש בספרי באמרו זו מצות עשה. וכן נראה כדבריו בגמרא בסוף פרק אי זהו נשך, ועם כל זה דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מחשבונו, והגדול מי ששגגותיו ספורות.                                                                    

(מצווה תקע"ג).

דברים דומים אומר הרמב"ן עצמו בפירושו לתורה:

... וביאר בכאן שיהיה ריבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו גזל גוי אסור (בבא קמא, קיג:). אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שצווה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, יח)... כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא ריבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר "את הנכרי תגוש" (דברים, ט"ו, ג), וקבע לו ברכה (שם, ד), כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה.    

(דברים, כ"ג, כ).

אם כן, נראה שנקודת המחלוקת בין החינוך והרמב"ם לבין הרמב"ן שונה ממה שהצגנו לעיל, ושניהם מסכימים שיסוד הדין קשור לאחווה כלפי אחינו. את שיטת הרמב"ם, אפוא, ניתן להסביר באופן הבא. לא מדובר על איסור ממוני בלבד אלא קיימים מספר היבטים באיסור זה. צד אחד של האיסור דומה אכן לגזל, אך ישנם צדדים נוספים הקשורים לצד של האחווה וניתן לעמוד עליהם דווקא מתוך ההקשר של הלכות מלווה ולווה. הרמב"ם אמנם פוסק את איסור ריבית בחלק המקביל ל'חושן משפט' של ספריו, אך בתוך ההקשר הרחב של מצוות הלוואה: הלכות אלו מתחילות בחיוב להלוות לעני (פרק א'), ממשיכות באיסורי נגישה (שם) ומשכון (ג'), ולאחר מכן באים דיני ריבית (ד' - י'). איסורי נגישה ומשכון אינם איסורי גזל, אלא הם חיוב המוסרי כלפי העני המתקשה להחזיר את ההלוואה, ולכן נראה שגם איסור ריבית הוא איסור דומה. ייתכן ולפי הרמב"ם לא מדובר על עקרונות על הקשורים לגישה כלכלית שונה על פי התורה או על ביטחון בה', אלא על האחווה כלפי אחינו בית ישראל: כאשר יהודי נמצא במצוקה כלכלית עלינו לעזור לו על ידי הלוואה ללא מטרת רווח, ולא 'לעשות עסקים' על ידי הלוואה בריבית.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   פסקה זו מבוססת בעיקרה על דבריו של הרב יואב שטרנברג, באתר פתחו שערים- http://pitchu-shearim.org/?p=466.

[2]   חכמים אסרו במקרים מסויימים גם עסקאות כאלו, ולא נאריך כאן בפרטים השונים והרבים בעניין זה.

[3]   בשיעור זה לא נדון בהיתר עסקא ובשאלה האם מדובר על הערמה ראויה. ראו בספרו של הרב יעקב אריאל, 'הלכה בימינו', עמודים 318 - 309.

[4]   ראו את מאמרו של נועם ורשנר, 'ביסוד איסור ריבית', מישרים, ג' עמודים 121 - 109.

[5]   חלוקה זו אינה הכרחית לפי חלק מהאחרונים; עיינו, למשל, בשיעורו של הרב אשר וייס, 'איסור ריבית': https://www.torahbase.org/%D7%91%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA-2/

[6]   בבא קמא צד:.

[7]   ייתכן שאחת ההשלכות המובאות לשתי ההבנות שהוצגו לעיל עולה במחלוקת האם ריבית קצוצה יוצאת בדיינים (בבא מציעא סא:); ראו לעיל הערה 4, ואכמ"ל.

[8]   ייתכן שנקודה זו עולה גם בשאלה האם איסור ריבית חל בזמן ההלוואה או בזמן תשלום הריבית. עיינו ט"ז, יו"ד קס"א, ג; חו"מ, ט', א; שם, סמ"ע, ס"ק א.

[9]   ראו עוד לגבי הלוואה בריבית לגוי במאמרו של ספי מרקוס - 'ריבית לנכרי במקרא ובחז"ל', עלון שבות 167 (http://asif.co.il/download/kitvey-et/alon%20shevut/alon%20shevut167/167_09marcus.html)

וכן את תשובות סנהדרין של פריז בעניין זה בתוך ספרו של ברוך מבורך- 'נפוליאון ותקופתו', מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.