מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת

  • רבני ותלמידי הישיבה
דרור קלכהיים / מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת*
 
מובא בגמרא בכתובות:
תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה; במה דברים אמורים - כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין. וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא. רב ששת, ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני - לית ליה שיעורא. (כתובות י"ז, ב)
הגמרא אומרת שמבטלים תלמוד תורה לצורך הכנסת כלה והוצאת המת. לאחר מכן, מובא דיון בנוגע לגדר חיוב ביטול תורה לשם הוצאת המת. במאמר זה בכוונתי לסקור את הסוגיה ממספר כיוונים.
 
א. עבור מי יש לבטל תלמוד תורה
1. מת רגיל ומת מצווה
בגמרא במגילה (ג', ב) מובא:
אמר רבא: פשיטא לי: עבודה ומקרא מגילה - מקרא מגילה עדיף, מדרבי יוסי בר חנינא. תלמוד תורה ומקרא מגילה - מקרא מגילה עדיף, מדסמכו של בית רבי. תלמוד תורה ומת מצוה - מת מצוה עדיף, מדתניא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת ולהכנסת כלה.
לכאורה ישנה סתירה בין הסוגיה במגילה ובין סוגייתנו – מהגמרא במגילה משמע שהמת עליו מדובר בברייתא הוא דווקא מת מצווה, בעוד שבסוגייתנו נראה שמדובר על כל מת.
בעלי התוספות (י"ז, א ד"ה "להוצאת המת") הרגישו בקושי ובעקבות כך תירצו שההעמדה בברייתא נובעת מהעובדה שזהו העיסוק באותה הסוגיה, אך למעשה מדובר על כל מת.
הרמב"ן בחידושיו על הגמרא שם[1] מביא בהתחלה את תירוץ תוס' אך לאחר מכן הוא מציע תירוץ נוסף. על פי הצעתו, הגמרא בכתובות אמנם אומרת שמותר לבטל תורה בשביל מת, אך זו איננה חובה, ואילו הגמרא במגילה מוסיפה שלגבי מת מצווה מדובר בחיוב ממש. לכאורה, מהעובדה שהגמרא מביאה את סיפורו של ר' יהודה בר אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה בשביל הוצאת המת ניתן להסיק ששאר החכמים לא ביטלו ת"ת, אך הרמב"ן דוחה אפשרות זו[2] וטוען שהביא מעשה זה כהוכחה לכך שצריך לבטל תורה בשביל הוצאת המת.
השטמ"ק בשיטה ישנה (על אתר) מביא גם הוא את התירוץ המובא ברמב"ן וברשב"א, אלא שבניגוד להם, הוא איננו מסתייג ממנו, והוא אף מוסיף לו חיזוק נוסף מהירושלמי בכלאיים (ט', א): "אין מדקדקין במת ובכלאיים בבית המדרש" – כלומר אין מקפידים לצאת מבית המדרש לצורך הוצאת המת.
לכאורה, ניתן להביא חיזוק לדבריו מהמשך הסוגיה, שם מסופר על ר' יוסי שישב ולימד ולא העיר למי שלא יצא לצורך הוצאת המת.
המאירי על אתר מביא את כל השיטות שהבאנו. הוא דוחה את דברי השיטה ישנה בהסתמכו על הגמרא במועד קטן (כ"ז, ב) בה נאמר שבזמן שיש בעיר מת בני העיר אסורים בעשיית מלאכה עד שיהא למת כל צרכו (ובתלמיד חכם אף כל צרכו) – אם אסורים בעשיית מלאכה, קל וחומר שיהיו אסורים בתלמוד תורה.[3] בהמשך הוא דוחה אף את ההוכחה מהירושלמי ומסביר שהכוונה ב"אין מדקדקין במת ובכלאיים בבית המדרש היא" היא לכלאיים דרבנן ולטומאת מת דרבנן.[4] כלומר, כשמדובר במקרה בו הוא כהן ונמצאת טומאת בית הפרס בבית המדרש או כשמאהיל על חתיכת מת בבית מדרש בחוצה לארץ הוא איננו צריך לבטל תורה בעקבות זאת. הוא מביא חיזוק להבנתו זו מהירושלמי בברכות ג', א שם מובא בפירוש סיפורו של רבי יוסי כתשובה לשאלה "מהו שיטמא כהן לת"ת?".
 
2. עם הארץ, מאן דקרי ותני, ומאן דמתני
הגמרא אצלנו מבחינה בין שני סוגי אנשים לעניין חובת ביטול תורה להוצאת ארונם: 'מאן דקרי ותני' ו'מאן דמתני'. בגמרא לא מוזכר שיעור למי שלא קרא ולא שנה.
מפשטות הגמרא ניתן להסיק שחכמים לא היו מבטלים תורה לקבורת עמי הארצות שלא קרו ולא שנו, ואולי מכך שעמי הארצות לא מוזכרים כלל ניתן אף להניח שלא הייתה אפילו הווא אמינא שיבטלו תורה קבורת בשביל ללכת ללווייתם, אלא אם כן אין להם קוברים שאז הם בגדר מת מצווה.[5] בכיוון זה הולך בה"ג, ולדעת הלח"מ גם הרמב"ם.
הר"ן על הרי"ף בדף ה', ב מביא את שיטת הגאונים[6] הסוברים שמי שלא קרא ולא שנה די לו בעשרה. כלומר, משמע שאם אין עשרה מבטלים תורה לצורך הלווייתו. הרמב"ן[7] אוחז בשיטת הגאונים, אלא שהוא מוסיף שאם האדם יודע שיש למת אנשים שיתעסקו בו כל צרכו אך איננו יודע אם בפועל יעשו זאת, הוא איננו צריך לבטל תורה.
לגבי עם הארץ[8] בזמן הזה כותב הריטב"א על אתר בשם הר"מ מקוצי שכל ישראל יודעים לפחות משנה או מקרא ולכן לכולם יש דין של מאן דקרי ותני, ואכן כך פוסק הרמ"א יו"ד סימן שסא, א.[9]
 
3. אישה
בראשונים עולה שאלה מעניינת – מה יהיה דינה של אישה? אישה אמנם איננה קוראת ואיננה שונה מאחר והיא איננה מצווה בתלמוד תורה, אולם ישנן נשים צדקניות רבות, וכן נשים המטפלות בילדים או יוצאות לעבוד ובאמצעות כך מאפשרות לבעליהן ללמוד תורה. האם יהיה ראוי לשים אותן באותו מקום של עם הארץ, מצד החיוב המינימלי של עשרה אנשים? הריטב"א על אתר טוען שאין לחלק בין אישה לעם הארץ, והוא אף אינו מחלק בין נשים שונות.
הר"ן על הרי"ף[10] אמנם מביא בשם הגאונים שאישה 'די לה בעשרה', אך הוא מוסיף שיש מפרשים שמכיוון שאשה איננה מצווה לקרות ולשנות, נוסף לכך שהיא מביאה את בעלה ובניה לבית המדרש, אין לזלזל בה ו'כל צרכה' הוא כמספר הנוכחים הדרושים בלוויית מאן דקרי ותני.
האגודה על אתר מביא את דברי ר"י[11] הסובר כשיטת הריטב"א, אך לטענתו, אמנם עבור אישה וכן עבור מאן דלא תני ולא קרי אין מבטלים תורה, אלא שבכל אופן בני העיר אסורים במלאכה, שהרי מטרת איסור המלאכה היא שאנשים יתעסקו במת, ואין חילוק בין אדם לאדם.
 
ב. מדוע שיבטלו תלמוד תורה בשביל הוצאת המת?
מהיכן נלמדת החובה לבטל תורה בשביל המת? באבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ד מובא שרבי יהודה בר אילעאי נימק את יציאתו לקראת כלה בכך שהקב"ה התעסק בקישוט חווה בשביל אדם הראשון, אז קל וחומר שבני האדם צריכים להתעסק בכלה. ייתכן שניתן לומר דברים דומים – וכך אף נרמז בכמה מקומות במדרש[12] – על הקב"ה שקבר את משה.
מהחילוקים השונים הקיימים לגבי חובת ביטול תורה עבור הוצאת המת, ניתן להסיק שישנו קשר הדוק בין ההיתר[13] לבטל תורה ובין לימוד התורה שלמד המת בחייו. כשהגמרא דנה בהבדלים שבין סוגי המתים השונים היא מצביעה על 'צורך המת' כסיבה להבדלים אלו. מדוע שלמת יהיה צורך בכמות גדולה של מלווים? כנראה שאין מדובר על צורך ממש אלא על כבוד המת שבמקרה שלנו הוא כבוד התורה שלמד.
מדוע יש הבדל בין מאן דקרי ותני למאן דמתני? אם נלך בעקבתו סברתו של רב ששת ש"כנתינתה כך נטילתה" ניתן יהיה לומר שההבדל נעוץ בכך שמאן דקרי ותני למד תורה בלבד, אך לא חידש בה דבר ולא תרם להעברתה הלאה. בגמרא במגילה כ"ח, ב רב נחמן מסרב להספיד אדם ששנה 'הלכתא, ספרא, ספרי ותוספתא' בטענה שהוא "כמו סל מלא ספרים" – כלומר, הוא רק שינן ולא היווה חלק בשרשרת מסירת התורה. אמנם, קשה לומר שרב ששת מבקר את אותו אדם שקרא ולא שנה שהרי הוא מצריך שישים ריבוא שיבואו ללוותו אך נדמה שבכל זאת משתמעת כאן אמירה מסוימת, שאדם שקרא ולא שנה למעשה החזיר את התורה כמו שקיבלה, ולכן ראוי לכבד אותו בכמות האנשים שנכחו במתן תורה, בשונה ממי שגם לימד תורה שהביא את התורה לתכליתה ולכן אין שיעור לכמות האנשים שראוי שיגיעו ללווייתו.
 
ג. מי מבטל תלמוד תורה בשביל המת ולאילו מצרכיו?
1. מי צריך לבטל תלמוד תורה בשביל המת?
מהמקרה בגמרא בו מסופר על רבי יהודה בר אילעאי שביטל תלמוד תורה להוצאת המת, ניתן להבין שיש חובת ביטול תורה על היחיד. אבות דרבי נתן מוסיף שהתלמידים יצאו איתו גם הם, ומכאן ניתן להסיק שבית מדרש שלם מבטל תלמוד תורה עבור המת, וקל וחומר לכל שאר אנשי העיר.[14]
 
2. עבור אלו מצרכי המת צריכים לבטל תלמוד תורה?
בגמרא במועד קטן כ"ז, ב נאמר שאם יש מת בעיר כל בני העיר בטלין ממלאכה, ואחר כך מובא סיפור שממנו משמע שאם יש בעיר חברותא (על פי הבנת רוב הראשונים הכוונה לקהילות שכל אחת מהן מתעסקת בקבורת מתיה) רק בני אותה חבורה צריכים להתבטל ממלאכה. הדבר עשוי להעלות קושי – כיצד ייתכן שנדרוש מתלמידי החכמים להתבטל מתורה אך נפטור את כל שאר בני העיר מביטול מלאכה?
תוס' בגמ' אצלנו מביאים את דברי הגמרא במועד קטן וטוענים ששם מדובר רק על שעת הקבורה, אך בעת הוצאת המת כולם בטלים ממלאכה וגם תלמידי החכמים מפסיקים מלימוד תורה. הר"ן על אתר גם הוא טוען שלצרכי המת כגון תכריכים לא מבטלים תורה אם יש אחרים שיתעסקו בהם.
 
3. האם החיוב לבטל תורה לשם הוצאת המת מוטל רק על בני העיר?
בעקבות פטירתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל התעורר בזמנו פולמוס בקרב תלמידי הישיבה– האם יש חובה לצאת ללוויה. מחד נשמעו קולות שטענו שזו פטירה של גדול דור וודאי שמבטלים תורה עבור זה, אף של בית מדרש שלם, ומאידך היו שטענו שאם קיימת חובה לצאת אין לדבר סוף – בכל לוויה של תלמיד חכמים יש להפסיק את הלימוד, ותורה מה תהא עליה. הפולמוס הנ"ל הביא את חברי עמר דוד לעסוק בסוגיה, והוא טען כי החיוב לבטל תורה להוצאת המת חל רק על בני העיר של המת, שאם לא כן אין לדבר סוף. הוא הביא ראיה לכך מדברי הלבוש:
ולמאן דקרי ותני, פירוש שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים, אם יש ששים רבוא בעיר בלא הוא אין צריך להתבטל, ואם אין שם ששים רבוא יתבטל, דששים רבוא צריך שיהא נטילתה כנתינתה. (לבוש יורה דעה, שס"א, א)
לטענת עמר, ניתן לדייק מכאן שהחיוב לצאת לקראת המת מוטל דווקא על אנשי העיר. אמנם, ייתכן והלבוש סובר כמו הרמב"ן שהזכרנו לעיל[15] – אמנם יש צורך בששים ריבוא קוברים פוטנציאלים בערי כדי שהתלמיד לא יצטרך להתבטל מתורה, אך לא מוכרח שהוצאת המת מוטלת דווקא על אנשי העיר.
מלשון השו"ע ביורה דעה שס"א, א משמע שהוא פוסק כמו הרמב"ן, אך הש"ך והט"ז פסקו שדברי הרמב"ן מוסבים רק על מאן דלא קרי ולא תני, אך עבור מאן דתני ומאן דקרי יש חיוב לצאת אלא אם כן יודע בוודאות שיש שם שישים ריבוא.[16]
אפילו אם נאמר שהלבוש סובר שהחיוב מוטל על בני העיר בלבד, משאר הראשונים וודאי לא משמע כן, ונדמה שהסיבה לכך פשוטה. גם אם בעבר החיוב לבטל תורה עבור הוצאת המת לא היה מקומי, הוא הפך לכזה מכורח הנסיבות: העברת השמועות לקחה זמן רב, בדומה למעבר אנשים ממקום למקום. ממילא רק אנשים שחיו בטווח של עד יום אחד מהעיר היו יכולים להגיע בזמן ללוויה.
 
ד. חובת ביטול תורה לשם הוצאת המת בימינו
בימינו הסוגיה שלפני מאתיים שנה הייתה פשוטה מאוד, הפכה למורכבת ביותר. דרכי התחבורה היום נעשו מהירות יותר, וממילא יש באפשרותו של אדם להגיע לכל מקום בארץ (ואף בעולם) תוך שעות ספורות. בעקבות שינוי זה, אם נצמד לגדרים המקוריים של מצוות הוצאת המת, ניאלץ לצאת לכל לוויה שנערכת בכל מקום בארץ ובכל זמן. בהתנהלות כזו העולם והתורה אינם יכולים להתקיים (שלא לדבר על ההוצאות הכספיות). לשם עיון בסוגיה, נעיין מעט באחרונים על מנת לראות כיצד הם התמודדו עם הסוגיה.
 
1. התשובות והנהגות
הרב שטרנבוך דן בשלוש תשובות הקשורות לנושא בשו"ת "תשובות והנהגות", ובחרנו להביא פה מספר סברות מתוכן.
בתשובתו הראשונה בחלק ב, סימן תנב, טוען הרב שטרנבוך כי ללוויית תלמיד חכם גדול יש חובה לצאת כיוון שזהו 'כבוד תורה' ושקרוב צריך גם לצאת ללוויה של קרוב משפחתו.
לגבי בעלי בתים הוא מביא שנהגו שלא לצאת כיוון שבכל קהילה כיום יש "מנהג".[17]
בתשובתו השנייה בכרך ה, סימן רעז, מביא הרב שטרנבוך את דברי הנצי"ב ב"העמק שאלה"[18] שחולק על הבית שמואל, סימן סה, וכותב שהחובה לבטל תלמוד תורה להוצאת המת היא רק במקרה בו רואה את המת עובר[19].
הרב שטרנבוך מביא לאחר מכן את דברי הגרש"ז אויערבך שתמה על האנשים שרואים לוויה בעברם בדרך ולא עוצרים ללוות את המת.
בהמשך התשובה הוא מביא סיפור על הרב פיינשטיין שנשאל מה יש לעשות כיום שנוצר מצב של ריבוי לוויות וחתונות וכתגובה השיב שזו שאלה קשה ושהוא משתדל להימנע מלראות לוויות וחתונות.
בנוסף מביא הרב שטרנבוך את דעת הרב שניידר שטוען שהחובה לבטל תלמוד תורה לרבים כבר לא שייכת כי הגמרא התכוונה רק למקרים בהם יש יציאה להוצאת המת פעם באיזה זמן ולא לביטול תורה קבוע לשם יציאה ללוויות,[20] ושהוצאת המת מבטלת ת"ת דרבים של פעם אחת אך לא לאורך זמן, ומאחר ואם חלק מהאנשים יעזבו את בית המדרש זה יגרום להחלשת דעתם של שאר הלומדים, יש להתיר רק למספר מועט של אנשים לצאת להכנסת כלה.
בתשובה השלישית בכרך ד, סימן ריג, מחדש הרב שטרנבוך שכמו שאין חיוב להפסיד ממון בעבור קימה לתלמיד חכם כך אין חיוב להפסיד ממון להוצאת המת, דבר שיכול אולי לתת פתרון לבעיית חובת היציאה ללוויה לבעלי בתים בימינו.
לענ"ד הסברות של הרב שטרנבוך לגבי החיוב לצאת ללוויית תלמיד חכם גדול ולגבי פטור בעלי בתים הגיוניות אך לא מתייחסות כלל לגדרים שנותנת הגמרא. סברת הנצי"ב נכונה מאוד לדעתי וניתן אף לדייק אותה מחלק מהמקורות, וגם סברת הרב שניידר הגיונית בעיניי.[21] את הסברה מהתשובה השלישית יש לפרוך לענ"ד מכך שגם לומד תורה לא מחוייב לקום בפני תלמיד חכם ובכל זאת הוא מחוייב לצאת להוצאת המת.
 
2. הרב וולדנברג
הרב וולדנברג בספרו "אבן יעקב"[22] מביא בתחילה מספר אחרונים שתומכים בשיטת הנצי"ב בסוגיה.
בהמשך הוא מביא את שיטת השטמ"ק בשיטה ישנה שאין חיוב לצאת ללווית המת על חשבון תלמוד תורה, ומבין מלשון ערוה"ש (יו"ד שס"א סעיף ג) שדברי הרמ"א[23] היו נכונים לדורו, אך מאז התדרדרו הדורות ולכן יש לדקדק לצאת רק להלוויית תלמידי חכמים היות ורק הם נכנסים לגדר קרי ותני.
הוא מדייק זאת מלשון הרמב"ם בהלכות אבל י"ד, יא שכותב "תלמיד חכם שמת אפילו היו עמו עד שישים ריבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו". דהיינו - דווקא תלמיד חכם ולא כל מי שלמד כמה פסוקים.
אחר כך הוא מביא את גרסת הרא"ש והמרדכי בירושלמי בפסחים פרק ג הלכה ז, שגרסו שם במסקנה שאין מבטלין תינוקות של בית רבן לתלמוד תורה, ורוצה להרחיב את גדר תינוקות של בית רבן גם לתלמידי ישיבות מכך שמסופר שם ששמואל גמל חסד ועליו נאמרה מסקנת הגמרא שם, משמע שהוא לא היה תינוק ממש שכן תינוק לא מסוגל לצאת לגמול חסד.
טענתו של הרב וולדנברג שדברי הרמ"א היו נכונים רק לדורו נראית לי קצת דחוקה, שהרי תמיד היו בורים ובטלנים בעם ישראל.
אני חושב שהרמ"א התכוון להגיד שמכיוון שאפילו הבורים ביותר ידעו קצת פסוקים או משניות (מה שלדעתי נכון גם לימינו) ניתן להגדיר אותם כ"מאן דקרי ותני" בניגוד לימי הגמרא אז היו עמי הארצות שלא ידעו דבר בתורה.
מכל מקום, לי נראה שהרמ"א (שממשיך את הר"מ מקוצי והריטב"א) והרמב"ם חלוקים בגדר קרי ותני- הרמ"א מבין שכל אחד שיודע קצת מקרא או משנה נכנס לגדר הזה, ואילו הרמב"ם הציב רף יותר גבוה (אם כי מעט מעורפל) שנקרא "תלמיד חכמים".
כמו כן, טענתו מהירושלמי קצת קשה שכן הוא בונה על שתי הנחות לא בהכרח מבוססות:
  1. הגירסא של הרא"ש והמרדכי בירושלמי היא הנכונה.
  2. אם שמואל גמל חסדים כנראה שהוא היה נער ומכאן שכוונת הגמרא במילים "תינוקות של בית רבן" היא לנערים ולא רק לילדים. מכאן הוא מוכיח שבני ישיבות יכולים להיות פטורים מהחיוב לבטל תורה להוצאת המת. 
 
דברי סיכום ומסקנות
לסיום, הבאתי מספר דרכים שניתן לנקוט למעשה בסוגיה:
  1. פשט הסוגיה: יש חיוב לבטל תורה להוצאת כל מת שקרא ושנה[24]. כך שלמעשה אנו מצויים בבעיה רצינית, במיוחד לאור ההבנה של הר"מ מקוצי שכל ישראל כיום הם בגדר קרי ותני.
  2. לומר שהיציאה להוצאת המת היא רשות. זוהי הבנה די דחויה בראשונים אם כי השיטה ישנה בשטמ"ק מאמץ אותה.[25]
  3. לומר שהגדרים שתיקנו חכמים לחיוב ביטול תורה להוצאת המת נובעים מתוך המציאות שהיתה בתקופתם, אך אם הם היו יודעים שזו לא המציאות הבלעדית הם היו מתקנים גדרים אחרים.[26]
  4. להישען על הדיוק בלבוש ולומר שאדם חייב ללכת רק להלווית חכם ממקומו או חכם שמקומו נמצא בתחום הסמכות שלו.[27] לחילופין אפשר לומר כמו הרב שטרנבוך שיש חובה לצאת רק לבני הקהילה שלך.[28]
  5. אם נלך לפי סברת הרמב"ן כפי שניתן להבינה בשו"ע, אולי יש מקום לומר שברגע שיש שישים ריבוא אנשים פוטנציאליים ללכת לכל לוויה, לא יהיה צורך לבטל תורה בשבילה.[29]
  6. אולי אפשר לפרש את "מאן דקרי ותני" ואת "מאן דמתני" כמו הרמב"ם על פי הבנת הרב וולדנברג ולא כמו הר"מ מקוצי, ולומר ש"מאן דקרי ותני" זה אדם שיודע פסוקים רבים וכמה פרקי/סדרי משנה בעל פה[30] ו"מאן דמתני" זה ראש ישיבה או אדם ששונה למספר מסויים של תלמידים באופן קבוע[31] ובכך לצמצם את כמות האנשים שעבורם צריך לצאת.[32]
  7. ללכת על פי סברת הרב שניידר (ועמו החוות יאיר והגינת ורדים) ולומר שהחיוב הוא רק במקרה שתלמוד התורה לא נדחה לגמרי, וממילא היום כשיש כל כך הרבה מתים וכלות בטל החיוב לצאת.[33]
  8. להישען על הסבר הנצי"ב בדברי רב אחאי, ולומר שהחיוב ביציאה לכבוד המת הוא רק אם רואה אותו עובר, וגם אז עליו לצאת רק אם אין למת מלווים כל צרכו.
זהו לדעתי הפתרון הטוב ביותר. סברת הנצי"ב עולה יפה עם המקורות ואף ניתן לדייק אותה מחלקם[34], ולא קיימות בה הבעיות הנפוצות באפשרויות האחרות - אין פה חידוש גדרים חדשים למצוות דרבנן. יוצא לפי זה שגם בעלי בתים חייבים ללוות את המת רק כאשר רואים אותו לפניהם וממילא לרוב יהיו פטורים.
 
לסיכום, החובה לבטל תורה עבור מת כוללת התעסקות בקבורת מת מצווה, ליווי מת שקרא ושנה[35] אם אין שישים ריבוא אנשים שילוו אותו, וליווי מת שלימד תורה. לגבי מת עם הארץ יש מחלוקת רב נטרונאי גאון ובה"ג האם יש ללוות אותו אם אין לו עשרה אנשים שיעשו זאת או שהמקרה היחיד בו יוצאים עבורו זה אם אין מי שיתעסק בקבורתו. לגבי אשה יש מחלוקת האם היא נחשבת כעם הארץ כי היא לא מצווה לקרות ולשנות או שהיא נחשבת כמאן דקרי ותני כי היא שולחת את בניה ללמוד תורה.
מפשטות הראשונים נראה שיש חובה לצאת עבור כל מת, אך כיום הדבר בלתי אפשרי ליישום.
האחרונים הציעו פתרונות מגוונים לבעיה אך ברובם קיימת לפחות אחת משתי בעיות:
  1. הם פותרים את הבעיה עבור תלמיד חכם אך בעלי בתים עדיין מחוייבים לצאת עבור כל מת.
  2. הם מנסים לפתור את הבעיה על ידי אמירה שהמציאות השתנתה ולא על ידי פתרון הלכתי.
לאור כל זאת, הדבר הנכון ביותר לדעתי הוא לסמוך על פרשנות הנצי"ב (שהיא, אגב, הגיונית גם בקריאת הגמרא ורוב הראשונים) שטוען שהחיוב לצאת עבור לווית המת והוצאת כלה הוא רק אם רואה את המת או הכלה עוברים.
כמו כן, תלמידי חכמים יכולים להסתמך על שיטתם של הרב שניידר, החוות יאיר והגינת ורדים שחיוב תלמוד תורה בטל רק מפני הוצאת מת חד פעמית, ולכן בזמן הזה כשאנחנו נמצאים תחת חיוב תמידי להוצאת המת החיוב בטל מעיקרו.[36]
 

*    בפתח הדברים ראוי לציין שהמאמר נכתב במקור במהלך שבוע מאמרים בשיעור ב'. במבט לאחור, מעניין לחשוב מה קיבלתי מהישיבה בחמשת השנים שחלפו. אחד הדברים המרכזיים והמשמעותיים בעיני שקיבלתי מהישיבה (מה שלאחרים אולי נראה זניח) הוא האפשרות ללמוד בשקט. אין זה דבר מובן מאליו, ואני חושב שהוא בין הגורמים המרכזיים ביותר שאיפשרו לי לרכוש את הידע התורני שרכשתי.
[1]    הרמב"ן ב"תורת האדם" (עניין ההוצאה עמ' 51) וכן הריטב"א על אתר והרא"ש (ה, ב) מרחיבים יותר אבל כיוון שאין בדבריהם חידוש משמעותי על דברי המאירי בחרתי שלא להביא אותם.
[2]    לא ברור מלשונו אם הוא דוחה גם את התירוץ או רק את ההוכחה לתירוץ. מכל מקום, הרשב"א דוחה את התירוץ בפירוש.
[3]    המהדיר שם עומד על קושי בולט בתירוץ- מה ראה המאירי להקיש בין איסור מלאכה לביטול תורה?
[4]    הריטב"א טוען שאפילו בטומאה דאו' אין חיוב לצאת על פי הירושלמי, שחולק על הבבלי בנושא הזה.
[5]    אני יכול לחשוב על שתי סברות לכך - 1. ההיתר לבטל תורה עבור המת הוא מפני כבוד התורה וזה לא שייך בעם הארץ 2. חכמים לא נהגו להגיע להלוויות של עמי הארצות כלל, כחלק מגישתם כלפיהם כפי שהיא מוצגת בגמרא בפסחים (מט:). מ"מ יש לציין כי נראה שהיו גם גישות אחרות (למשל הגמרא בחגיגה כב.).
[6]    ממקורות אחרים עולה שמדובר ברב נטרונאי גאון.
[7]           תורת האדם, עניין ההוצאה, ד"ה "ירושלמי בפסחים"
[8]     לגבי שיטת הרמב"ם בסוגייה ראה להלן חלק ד 2.
[9]    אני הבנתי שהר"מ מקוצי, הריטב"א והרמ"א מתכוונים לכך שכל אדם שקרא לפחות משהו או שנה משהו נחשב לקרי ותני, אם כי כמו שכתבתי בהמשך (חלק ד 2.) הרב וולדנברג כנראה הבין אחרת. לעניות דעתי לפי הגדר הזה גם החילוני הבור ביותר כיום בענייני יהדות נחשב למאן דקרי ותני שהרי ביטויים רבים בשפה העברית הם פסוקים וחלקי משניות.
[10]   וכן מובא בתלמידי רבינו יונה בשטמ"ק וברא"ש.
[11]  ראה: תוס' כתובות י"ז, ב ד"ה "אבל מאן"
[12]   למשל דברים רבה פרשה ט, ה.
[13]   או החובה; ראה ח"א.
[14]   הפני יהושע על אתר מנסה לדייק מהגמרא שמספרת על כך שבימי רבי יהודה בר אילעאי היו יושבים ששה באמה (או ששה בטלית אחת כמו הגרסה בגמרא שלנו) ועוסקים בתורה שהיו לו הרבה מאוד תלמידים ושמבטלים ת"ת דרבים. (בפשטות הגמרא שם מנסה לומר איזו מסירות נפש הייתה על התורה שלמרות עניותם היו לומדים תורה).
[15]   חלק א 2.
[16]   מצד אחד קצת קשה לומר זאת- איך אדם יכול לדעת האם יש בלוויה שישים ריבוא בעידן נטול תקשורת? אך מצד שני עצם הדרישה לשישים ריבוא אנשים בלוויה היא דבר שאפילו היום איננו מצוי כך שכל הדיון הוא למעשה תיאורטי.
[17]   לא הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון פה, אבל אני מניח שהכוונה היא שאנחנו מכירים כיום רק את אנשי הקהילה שלנו ולא את כל אנשי העיר.
[18]   כשעיינתי ב"העמק שאלה" ראיתי שהנצי"ב מפנה לסימן יד שם הוא גם רוצה לטעון שרב אחאי עצמו סבר כך מכך שהוא מסמיך את החיוב ללוות את המת לחיוב של תלמיד חכם לבטל תורה לכבוד המת.
[19]   השדי חמד מביא את ה"חלקת מחוקק" שכתב דבר דומה לנצי"ב בנוגע להכנסת כלה.
[20]   הוא גם רוצה לדייק את זה מלשון הרמב"ם בהלכות ת"ת פרק ג הלכה ד.
[21]   ראיתי את סברת הרב שניידר גם אצל מספר פוסקים אחרים- החוות יאיר בסימן ט דן בשאלה מתי מ"מ דוחה מקרא מגילה ובשאלת דחייה בכלל, ומסיק שהוצאת המת דוחה רק כי ניתן ללמוד תורה גם אחר כך,והגינת ורדים או"ח כלל ד סימן יג כותב שביטול תורה להכנסת כלה זה רק כשיש שהות ביום לחזור ללמוד.
[22]   סימן כא, בסימנים כב וכג שם הוא מתייחס ליציאה עבור אשה ולביטול מלאכה עבור בעלי בתים כיום. בסימן כג הוא מביא בעיקר פוסקים שאמרו שלמעשה בעלי בתים חייבים לצאת אלא שנהגו העם שלא ועוד כל מיני לימודי זכות מעין אלו, שלדעתי נעשים מיותרים אם הולכים על פי סברת הנצי"ב.
[23]   לעיל חלק א 3.
[24]   באופן אירוני, דווקא להלוויה גדולה כשל הרב עובדיה יש מקום לא לחייב לצאת (אם כי הרב עובדיה ספציפית כנראה נכנס בגדר "מאן דמתני") כי יש סבירות שיהיו שם 600,000 איש.
[25]   גם פה יש איזשהי בעיה כי זה אומר שכל מי שלא לומד תורה מחוייב לצאת לכל הוצאת מת.
[26]   זה קצת בעייתי כי ניתן לעקור כך כל גזירה דרבנן.
[27]   נ"מ בין שתי האפשרויות היא חכם שלא גר במקומו אך תחום הסמכות שלו הוא כל הארץ- רב ראשי למשל.
[28]   סברה שכמו שציינתי לעיל היא הגיונית אך אין לה ביסוס במקורות.
[29]   גם כאן יש בעיות די רציניות – 1. זה לא פותר את בעיית הציבור הלא לומד 2. זה פותר רק את הבעיה של מאן דקרי ותני אבל לא את מאן דמתני.
[30]   כן משמע קצת מהגמרא בברכות מז שם נאמר "אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמיד חכם..." משמע שזה לא עניין של מה בכך כמו לקרוא פסוק אחד.
[31]   זו כבר הצעה שלי. הרמב"ם פשוט מגדיר מאן דמתני כתלמיד חכמים שלימד תלמידים.
[32]   שוב, הגדר פה מאוד מעורפל (אולי זו בדיוק כוונת הרמב"ם - לומר שבכל דור ודור תלמיד חכם הוא מי שנתפס ככזה), וגם אם נאמר כמו הרמב"ם הגדרת תלמיד חכם משאירה לנו בכל זאת מספר לא מבוטל של אנשים שצריך לצאת ללוויתם.
[33]   גם פה בעיית הציבור הלא לומד נשארת בעינה
[34]   במעשה של ר' יהודה בר אילעאי שהובא לעיל (אבות דרבי נתן נוסחא א חלק ד) , למשל, נאמר שלא מדובר על הליכה למסיבת החתונה ושר' יהודה ותלמידיו ליוו אותה רק עד שעברה
[35]   לדעת הר"מ מקוצי והרמ"א (כפי שהסברתי) - כל אדם שיודע לפחות פסוק או הלכה נחשב לקרא ושנה, ולדעת הרמב"ם ע"פ הבנת הרב וולדנברג - כל מי שמקובל לתפוס אותו כתלמיד חכמים.
[36]   בשולי הדברים, יש לתת את הדעת לשיקול נוסף שלא התייחסתי אליו במאמר.
     כיום, בין אם לכתחילה ובין אם בדיעבד מרבית תלמידי החכמים מבטלים תורה גם עבור דברים פעוטים הרבה יותר מאשר לוויות - אזכרות, מסיבות יום הולדת, ואירועי תרבות. במציאות כזו הטיעון של "ביטול תורה" נחלש משמעותית ודורש חשיבה מחודשת על פי דעת האסכולות השונות ביהדות בנושא תרבות פנאי.