דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף ק | מביאין את השולחן

בסוגייתנו מובאת ברייתא הקובעת שלכתחילה יש לערוך את השולחן רק לאחר הקידוש:

 

תניא נמי הכי: (ושוין) שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא - פורס מפה ומקדש.

 

בעלי התוספות (ד"ה שאין מביאין את השולחן אא"כ קידש) כתבו שמעיקר הדין יש לערוך את השולחן רק לאחר הקידוש בכדי שהסעודה תהיה לכבוד השבת:

 

עכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש

 

בפשטות לא נראה כי מדובר בכך שייקח זמן להביא השולחן ממקום אחד למקום אחר, אלא שבזממנו לא נוהגים להזיז את השולחן ואם יעשה כך יראה שהקידוש לא שייך לסעודה. נראה כי מסיבה זו המנהג הנפוץ הוא להניח את החלות על גבי השולחן, לכסות אותן בכיסוי – מפה ולקדש. אולם, הגר"א (מעשה רב אות קיח) כתב ש'בשעת הקידוש על היין לא יהא הלחם על השלחן'.

 

נראה להסביר שהמנהג המקובל הוא משום שבעצם כך שהשולחן ערוך ומסודר לסעודה, בא לידי ביטוי כבוד השבת בצורה טובה יותר.[1] יחד עם זאת, נראה שהסברא הישרה יותר היא כפי שהיה בזמן התלמוד – כשם שאז היו מביאים את השולחן לאחר הקידוש, כך היום גם אם לא נוהגים להביא את השולחן לאחר הקידוש מכל מקום ראוי להביא את החלות רק לאחר הקידוש.[2]

 

באופן זה, כתב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) בדעת הרשב"ם שהבאת שולחן היא הבאת הפת. יתר על כן, האיחור בהבאת הפת מאפשר את התחממותה עם שאר המאכלים על גבי הפלטה, הרי שיש בכך עוד תוספת של כבוד שבת.

 

 

[1] הקושי במנהג זה הוא שאם כאשר חוזרים מהתפילה, אין הפת מונחת על גבי השלחן, אין טעם להביא אותה לפני הקידוש. כלומר, גם מצד מה שאמרנו, שיהיה השלחן ערוך, הלחם צריך היה להיות מונח על השלחן קודם לכן. במידה ולא נעשה הדבר, על פניו אין הבדל (מצד סברת השולחן ערוך) אם מביא הלחם קודם הקידוש או לאחר מכן; אולם בהחלט נראה כי עדיף יהיה אם לא יביא את הלחם עד לאחר הקידוש ובכך יתקיים עקר הדין – הבאת הסעודה אחרי הקידוש.

[2] הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (ערוך השולחן רעא, כב) כתב שיש עניין שהחלות יהיו מונחות על השולחן בשעת הקידוש. אולם לא ברור מה הסיבה או המקור לדבריו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)