מבנה הארון: היחס בין ארון עצי השיטים לציפוי הזהב

לאחר תיאור מידות הארון, אומרת התורה:

"ועשו ארון עצי שיטים... וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (כ"ה, יא).

בהבנה פשוטה, הפסוק אומר כי יש לצפות את הארון העשוי עצי שיטים מבפנים ומבחוץ בזהב טהור. בעיוננו זה ברצוננו להתייחס לשתי שאלות:

1. כיצד התבצע בפועל ציפוי הארון בזהב מבפנים ומבחוץ?
2. האם ישנה משמעות מיוחדת לצירוף של העץ והזהב?

ציפוי הארון

כיצד נעשה הציפוי? בירושלמי מובאת בעניין זה מחלוקת תנאים:

"כיצד עשה בצלאל את הארון?

ר' חנניא אמר: שלש תיבות עשאו שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו דכתיב 'וצפית אותו, זהב טהור מבית ומחוץ' מה תלמוד לומר תצפנו? להביא שפתו העליונה.

רבי שמעון בן לקיש אמר: תיבה אחת עשאו וציפה דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מה תלמוד לומר תצפנו אמר רבי פנחס להביא בין נסר לנסר"

                                                              (שקלים פ"ו הלכה א).

במחלוקת האמוראים, ר' חנניא סובר שישנן שלוש תיבות כלומר שתי תיבות המצופות זהב ואחת של עץ, ואילו ר' שמעון בן לקיש סובר שישנה סך הכל תיבה אחת בלבד המצופה בציפוי של זהב מבפנים ומבחוץ^[1].

דעת ר' חנניא מובאת בגמרא אותה ראינו בשיעור שעבר:

"אמר רב יהודה שלש ארונות עשה בצלאל אמצעי של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו"

                                                         (יומא עב:).

והדברים מובאים גם בברייתא דמלאכת המשכן:

"כיצד עשה בצלאל את הארון? עשאו שלש תבות: שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחיפה שפתיו העליונות בזהב, שנאמר: 'וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו'. מלמד, שחופה שפתיו העליונות זהב"        (פרק ז).

 

 

מחלוקת זו בהבנת טיב הציפוי, ממשיכה גם בדברי הראשונים:

רש"י (שמות כ"ה, יא), האבן עזרא (שם), המהר"ל (גור אריה על אתר) ובעלי התוספות (חגיגה כ. ומנחות צו:) סוברים שישנם שלשה ארונות נפרדים כקופסה המונחת בקופסה.

לעומתם, שיטת רבנו חננאל היא כי ארונות הזהב אינם עומדים בפני עצמם אלא הם טס זהב דק המודבק לארון העץ וניתן אף לכופפו. לדעתו ישנו טפח חשוף מבפנים המכוסה על ידי התבנית החיצונית, והדבר מחזק את אחיזת הציפוי החיצוני בארון^[2]. החידוש בדעה זו הוא שבניגוד לשתי הדעות העיקריות שראינו בשיעור הקודם ביחס לעובי הדפנות - חצי טפח או אצבע (תלוי בשיטות רבי מאיר ורבי יהודה לגבי אורך האמה) לפי דעה זו עובי הציפוי הוא טפח[3].

לשיטת רוב הראשונים כי היו שלושה ארונות, עדיין נשאלת השאלה האם תיבות הזהב מחוברות לארון העץ או לא. רבנו אברהם בן הרמב"ם (שמות כ"ה, יא) סבר כי התיבות מחוברות בהדבקה או בעזרת מסמרים, ואילו לדעת המהר"ל בגור אריה התיבות לא היו מחוברות וניתן היה להפריד ביניהן, וכך דבריו:

"'שלשה ארונות כו''. נראה מה שהוצרכו לומר (יומא עב( שלשה ארונות היו, ולא כמשמעו שהיה מצפה אותו חתיכות חתיכות דבוקים על העץ, כי אם היה הציפוי נדבק בו עד שאי אפשר להפרד משם, היה זה תוספות על הארון, דכל המחובר לדבר הרי בטל אצלו כמוהו, והתורה נתנה שעור לארון אמתים וחצי ארכו, וכן לקומתו, ולא היה לו השיעור הזה, כי ניתוסף עליו הזהב. אבל השתא שכל ארון וארון היה בפני עצמו, לא היה תוספות עליו. ועוד, שאם יהיה נדבק הזהב על העץ יהיה צריך להכניס מסמר של זהב בעץ, והתורה אמרה של עץ יהיה ולא יהיה של זהב, אבל השתא דעשה שלשה ארונות, כל אחד ואחד בפני עצמו, לא היה צריך להכניס שום דבר בארון של עץ"                                      (שמות כ"ה, יא).

נציין, כי לארון הפנימי של זהב (לדעה שישנו ארון נפרד) הייתה למעלה שפה של זהב נוטה כלפי חוץ כדי שיכסה על ארון העץ מלמעלה, ואילו הארון החיצון של זהב (לדעה שישנו ארון נפרד) היה גבוה מהארון האמצעי של עץ קצת יותר מטפח, וכשהכפורת הונחה על הארון האמצעי, היה הארון של זהב החיצון בולט למעלה כנגד עובי הכפורת.

בנוגע לטעם לשלושת הארונות האלו - זה לפנים מזה, אומר ה'לבוש' כי הטעם הוא משום "זה אלי ואנוהו" שאין לך יופי ונוי בציפוי יותר משלושה ארונות זה בתוך זה. שאם היו טסין טסין היו צריכים לחברם ביתדות או לארון או טסין זה לזה, אבל שלשת הארונות היו חלקים ושווים מבחוץ ומבפנים בזהב טהור והזוהר היה מבריק ממנו, ועוד שאם היו מחוברים ביתדות היו נשמטין היתדות והיו נופלין הטסין והיה הארון מתבזה ח"ו בפני כל.

עץ וזהב

מענינת מאוד הערתו של ה'בכור שור', המבאר את הטעם לקביעת התורה כי הארון נעשה מעץ מצופה זהב:

"ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו ודינו להינשא בכתף כדכתיב 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו' (במדבר ז, ט) וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לוחות (שמות כז, ח) כדי שלא יהא כבד"^[4]             (שמות כ"ה, יא ד"ה וצפית).

יש לבחון טעם זה ביחס למשקל הכולל: הרי הכפורת והכרובים היו עשויים מקשה זהב, וסביר להניח כי כשהוציאו את הארון היו הכפורת והכרובים עליו. ואם כך, מדוע ישנו הבדל בין הארון לבין הכפורת והכרובים? לאור זאת, סביר להניח כי מעבר לשאלה המעשית של המשקל ונשיאת הארון, ישנה גם שאלה מהותית יותר ביחס בין העץ לזהב[5].

הפרשנים השונים מתייחסים למשמעות החומרים השונים וליחס ביניהם.

הרב הירש מתייחס הן ללוחות האבן ולתכונתן, והן לעצי השיטים המצופים זהב וכך דבריו:

"ארון עצי שטים: ישראל מקבל את התורה בכוח ההתפתחות וההשתלמות המתמדת שבו, כוח המשתמר ברעננותו הנצחית למען התורה. התורה ניתנה לישראל בצורה קבועה ושלמה, ולוחות העדות - לוחות אבן הם. יחד הם מהווים קוביה שלמה העשויה מאבן. אורכו של כל לוח - ששה טפחים, רוחבו ששה ועוביו שלשה, לפיכך שני הלוחות יחד הם קוביה של ששה טפחים מעוקבים, היינו אמה על אמה על אמה - ואמה היא הגדולה שבמידות האורך (עי' בבא-בתרא יד.). לא התורה משולה כאן לעץ אלא אנחנו: על ידי התורה יכולים וחייבים אנחנו להתקדם, להתעדן, להתפתח ולהשתלם מעלה מעלה אין קץ. ישראל מקבל את התורה על מנת שייעשה על ידי התורה ל'עץ שתול על פלגי מים וגו'' (תהילים א, ג).

'וצפית' - אל כושר הקליטה וההשתלמות החיונית צירך שתתלווה היציבות, העמידה וההתמדה הנחושה בכל מידה טובה ואצילה, בכל קושט דבר אמת; לפיכך תתלווה אל העץ - המתכת, אל עצי השיטים - הזהב. תורת ה' דורשת מהאדם המקבל אותה כדי לקיימה - כושר השתלמות ויציבות כאחד, ויציבות אצילית זו צריכה להוכיח את עצמה כלפי פנים וכלפי חוץ: 'מבית ומחוץ תצפנו'. הארון היה עשוי שלוש תיבות: תיבה פנימית ותיבה חיצונית מזהב, ובין שתי תיבות הזהב - תיבה של עץ. הווה אומר: חיים של טוהר ויציבות בפנים ובחוץ, חיים של אצילות ואמת, נקיים מכל סיגים ומחוסנים בפני כל שינוי פיחות, - זה התנאי, ואלה מחיצות הזהב, שבתוכם יתפתחו החיים מתוך התורה ויתנשאו כהתנשא העץ על פלגי מים. חסינות מפני כל רע, נכונות לכל טוב, 'זהב' ו'עץ' - מצוות לא תעשה ומצוות עשה - אלה שני הפנים של מיכלול התכונות, המכשירות את ישראל הליות בית קיבול בשביל תורת ה'"           (שמות כ"ה, י).

הרב הירש מייחס תכונות שונות לחומרים השונים:

1. לוחות האבן המונחים בארון מסמלים את עניין הקביעות והשלמות.
2. העץ מסמל את כח ההתפתחות וההשתלמות המתמדת והרעננות. הוא מעיר כי אנחנו משולים לעץ, לא התורה. על ידי התורה אנחנו חייבים להתקדם, להתעדן, להתפתח ולהשתלם ועל ידי התורה אנחנו ניעשה כעץ שתול על פלגי מים.
3. המתכת מעניקה את היציבות, העמידה וההתמדה הנחושה בכל מידה טובה.

על כן הזיקה בין העץ לזהב היא בין השתלמות, רעננות והתפתחות מחד, לעמידה והתמדה מאידך גיסא. זאת הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, חיים של טוהר ויציבות בפנים ובחוץ חיים של אצילות ואמת, נקיים מכל סיגים בתוך מחיצות הזהב יתפתחו החיים מתוך תורה ויתנשאו כעץ על פלגי מים.

הזהב מבטא חסינות מפני כל רע – לא תעשה.

העץ מבטא נכונות לכל טוב – מצוות עשה.

השילוב בין התכונות השונות מכשירות את ישראל להיות בית קיבול בשביל תורת ה', כשתפקיד הכרובים המסוככים על הכפורת הוא לשמור על המערכת ולעשות את שנדרש.

אף המהר"ל מתייחס לסוגיה זאת:

"והקשה הראב"ע (סוף פסוק י), כיון שהיה צריך על כל פנים להיות עושה שלשה ארונות, שנים של זהב ואחד של עץ, יעשה אחד של זהב, שרז"ל נתנו כבר טעם במדרש (תנחומא ויקהל, ז), לפי שהתורה נקראת 'עץ חיים' (משלי ג, יח), לכך היה הארון של עץ. ודבר זה דבר עמוק, כי התורה נקראת 'עץ חיים למחזיקים בה' (שם), לפיכך היה הארון של עץ, כי העץ הוא נטיעה קיימת, כך דברי תורה הם נתחבים ונטועים דבקים עם השם יתברך, והוא קיים נצחי, ובשביל זה הוא קיים לעד, ואילו הזהב, אף על גב דהוא חשוב, אינו נטיעה. אבל הציפוי הוא של זהב, והוא טעם מופלא להיות הדבר הנראה של זהב, על שם 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד' (משלי ג, טז), וידוע כי ה'אורך ימים' הוא עולם הבא, שאינו נראה, 'עין לא ראתה אלוקים זולתך' (ישעיה סד, ג), ולפיכך העץ, המורה על הנטיעה הנצחית, היה מכוסה ונעלם, ואילו הכבוד יש לו בעולם הזה, והוא נראה. ולפיכך היה של עץ בתוכו, והיה נראה העושר והכבוד . ועוד, כאשר תבין תמצא עוד, כי היה צריך להיות עץ בתוכו וזהב מבחוץ ומבפנים, כי כן ראוי הוא ונכון לפי החכמה"          (שמות כ"ה, יא).

לפי המהר"ל התורה נקראת עץ חיים. העץ הוא נטיעה קיימת. נטיעה היא השרשת הדבר והפיכתו למוצק ואיתן, דברי תורה נטועים דבקים עם ה' יתברך והוא קיים נצחי.

התורה היא דבקות האדם בבוראו אין לך דבר שהוא קרוב אל ה' יתברך כמו התורה שהיא אצולה מן ה' יתברך –

"ולכך נקראת התורה עץ, שהעץ יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר לכך התורה היא אצולה מן ה' יתברך והעץ אשר הוא נטוע בעיקר מקבל מן העיקר. וכך התורה מקבלת מן העיקר הוא ה' יתברך החיים ולפיכך כאשר אוחז ומחזיק בתורה היא עץ חיים אליו ועל ידי זה יושפע עליו החיים מן ה' יתברך"

                      (כך בדברי המהר"ל בפירושו לדרך חיים פ"ו משנה ח).

הדבר שנקרא לו חיים אין לו הפסק ואין לתורה ביטול וגם התורה נותנת חיים למי שאוחז בה, דהיינו לומדיה. ציפוי הזהב הוא לפי שהתורה ודבריה נחמדים מזהב ומפז שנאמר  "הנחמדים מזהב ומפז רב" (תהילים יט, יא). מי שעוסק בתורה מתעלה ולכך ראוי אליו אורך ימים הוא עולם הבא, והלומד תורה לשמה זוכה לאורך ימים הוא עולם הבא.

על כן מציין המהר"ל כי העץ המורה על הנטיעה הנצחית היה מכוסה ונעלם, ואילו הכבוד נראה. לכן העץ היה פנימי ומכוסה, ואילו הזהב המייצג את הכבוד והעושר נראה מבחוץ.

מעניין כי המהר"ל ממשיל את העץ לתורה שמקומה הוא בארון ואת הזהב לעושר וכבוד הנראים מבחוץ[6].

האם היו רגלים לארון?

האבן עזרא דן במשמעות המילה "פעמותיו" וכך דבריו:

"חיפשתי בכל המקרא ולא מצאתי 'פעם' שהוא זוויות רק מלשון רגל. 'רגל עני פעמי דלים' (ישעיהו כו, ו), 'וישם לדרך פעמיו' (תהילים פה, יד), 'מה יפו פעמיך' (שיר השירים ז,ב) ורבים ככה. על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון כי דרך ביזיון הוא שישב הארון בארץ"        (שמות כ"ה, יב).

האבן עזרא מחדש כאן דבר שהתורה לא התייחסה אליו וטוען כי היו רגלים לארון וזאת משמעות המילה 'פעמותיו'. הוא מנמק דעה זו בכך שדרך ביזיון הוא שישב הארון בארץ.

 

כך גם דעתו של האברבנאל:

"ואמר ויצקת לו כלומר לצרכו כי יצטרך לשאת אותו בהן שיתיך הזהב ויעשה ממנו ארבע טבעות שיהיו לארבע פעמותיו, ר"ל על ארבע רגליו. והיו אם כן בארון ארבע רגלים לארבע זוויותיו ועליהם היו הארבע טבעות וביאר הכתוב איך היו מונחות שם באומרו "ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית" הרי שהיו שתי טבעות לצד אחד בשתי הרגלים מאותו צד ושתים מהצד האחר לשתי רגליו"                                              (שמות כ"ה, י).

לעומתם, לדעת רש"י לארון כלל אין רגלים וכך דבריו:

"ועשו ארון - כעין ארונות שעושים בלא רגלים עשויים כארגז שקורין אישקרין בלעז, יושב על שוליו"

                                                       (שמות כה, י).

והוא מבאר פעמותיו כתרגומו, זויתיה.

הרמב"ן סובר כרש"י שאין רגלים והוא חולק על הבנת האבן העזרא לגבי משמעות המילה פעמותיו (הוא חולק על מספר דברים שכותב האבן עזרא שהיו שמונה טבעות ושהבדים הושמו בטבעות העליונות וכן שהיו רגלים לארון). לדעתו אין 'פעם' = רגל, אלא הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך= פסיעותיך כנאמר בתלמוד (עבודה זרה יח) "כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו" וכן "מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים ה, כח) ואמר הכתוב "בכאן פעמותיו לפסיעות הכהנים הנושאים אותו".

המהר"ל מפראג (גור אריה שמות כח, יב) על דברי רש"י כתרגומו זויתיה מסביר כי לשון פעם הוא מלשון "הולם פעם" (ישעיה מא,ז) ומלשון "ותפעם רוחו" (בראשית מא, ח), שהוא לשון הכאה וכן הוא לשון פעמון שמכה בו הענבל כי הזוויות מכה בהן והם הם הראשון להיות מוכה בו כל דבר שיגע בו.