מבנה הלכות תפילה ונשיאת כפיים

  • הרב אביעד ברטוב
א. פתיחה
"לעבוד את ה' בכל יום בתפילה" - באופן זה הרמב"ם הגדיר את מצוות תפילה (ספר המצוות, עשין, ה'): התפילה ביסודה היא "עבודת ה'", אותה יש לעשות באופן מסוים - "בתפילה". בשיעור זה נראה כיצד התפילה מעצבת את דרך עבודת ה'. נפתח בהבנת מיקום של הלכות התפילה על הרצף של ספר אהבה, ומשם נמשיך למבנה הלכות תפילה ונשיאת כפיים.
ב. מהות ספר אהבה - תדירות עבדות ה'
לאחר השלמת הצדדים התיאורטיים הקשורים לנושא "ידיעת ה'" בספר המדע, הרמב"ם עובר בספר אהבה לעסוק בענייני הקשר עצמו, דהיינו אותן מצוות אשר מפתחות את האמונה בבורא עולם ואת אהבת ה'. הרמב"ם מגדיר את הדברים באופן הבא:
ספר שני: אכלול בו המצוות שהן תדירות, שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד, כגון קריית שמע ותפילה ותפילין וברכות. ומילה בכללן, לפי שהיא אות בבשרינו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן. וקראתי שם ספר זה ספר אהבה.
(הקדמה למשנה תורה, מניין המצוות).
התדירות היא אשר מביאה לפיתוח רגש האהבה, ומכלול המצוות בהם עוסק ספר אהבה הוא אשר יוצר תדירות זו. את המצוות המרכיבות את ספר אהבה ניתן לחלק לשתי קבוצות - קבלת עול מלכות שמיים ובקשות, כפי שניתן לראות בטבלה זו:
קבלת עול מלכות שמים
בקשות
הלכות קריאת שמע
הלכות תפלה וברכת כהנים
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה; הלכות ציצית
הלכות ברכות
הלכות מילה.
 
 
שתי קבוצות אלו יוצרות את מארג הקשר בין אדם לבין אלוקיו. את המצוות השייכות לקבוצה הראשונה ניתן לאפיין כהצהרת אמונה בה'; ומתוקף כך באות המצוות של הקבוצה השנייה - האדם פונה לבורא עולם בבקשה ותפילה. את ספר אהבה חותמות הלכות מילה, ואת צרופן של הלכות אלו ליחידה זו הרמב"ם תולה בכך שהאות שעל גופו של האדם מזכיר לו את הקשר עם הקב"ה בכל עת, גם ללא הציצית או התפילין. מצוות המילה, בשל תדירותה ואי תלותה במעשה מצד האדם, חותמת את ספר אהבה, ונראה שהיא מסמלת את התכלית במהות קשר שבין האדם לבין הקב"ה - קשר תמידי ותדיר.
ג. הלכות תפילה
לאחר שסקרנו את מבנהו הכללי של ספר אהבה, נוכל להתייחס למבנה של הלכות תפילה וברכת כהנים. בפרק א' הרמב"ם סוקר את תולדות התפילה[1]. בתחילה הייתה התפילה עבודה שבלב לא ממוסדת:
מצות עשה להתפלל בכל יום...ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה...
אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד כפי כוחו.
אם היה רגיל - מרבה בתחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתיים - מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו - יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללין נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא.
(הלכות א - ג).
אולם, בעקבות טרדות הגלות, חכמים תקנו מסגרת לתפילה, אשר קבעה נוסחים וזמנים:
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים. ואותן הבנים - נתבלבלו שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש...
ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות.
וכיון שראה עזרא ובית דינו כך: עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים...ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.
וכן תיקנו שיהא מניין התפילות כמניין הקרבנות, שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין...
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה...
(שם, ד - ח).
המסגרת של התפילה כוללת שלושה אלמנטים - שבח, בקשה והודיה; הנוסח בכל אחד מן החלקים הוא נוסח קבוע, אותו ניתן ללמוד בעל פה.
ד. מסגרת וכוונת הלב
רוב הלכות תפילה עוסק במסגרת זו של נוסחים וזמנים. פרקים ב' - ג' של הלכות תפילה עוסקים בשני הרכיבים המרכזים אותם תקנו חכמים - הברכות של תפילה עמידה והזמנים שלה. שני רכיבים אלו פגעו במידה לא מובטלת בספונטניות של התפילה - לא עוד תפילה בה כל אדם מתפלל "כפי יכולתו", אלא תפילה של נוסחים קבועים החוזרים על עצמם והנאמרים בזמנים קבועים, שלוש פעמים ביום לפחות. לבעיה זו לא מצאנו התייחסות מפורשת במשנה תורה, אולם נראה שמתוך הסתכלות על מבנה הפרקים ואופן הצגת הלכות תפילה מתגלה לנו תשובה מעניינת. פרקים ב' - ג' עוסקים בנוסח הברכות וזמני התפילות, ומייד לאחר מכן, בפרקים ד' - ה', הרמב"ם עוסק במעכבי התפילה, אשר יכולים להיות תוצאות לוואי של מסוד התפילה:
חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה: טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.
(ד', א).
הרמב"ם מדגיש שיש עיכובים בתפילה "אף על פי שהגיעה זמנה", דהיינו למרות שמסגרת הנוסחים והזמנים תקינה, ישנן דרישות נוספות, מהותיות לא פחות, כגון "דברים החופזים אותו וכוונת הלב": אין בכוחה של המסגרת לבטל את הצורך בהתכוונות אישית לקראת עבודת ה'. צורך זה חיוני עד כדי כך שאדם שאינו יכול להתפלל פטור מן התפילה לגמרי, לעיתים לפרקי זמן ארוכים:
כוונת הלב כיצד? כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה - חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך, הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו; אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל.
(טו).
אסור שגולם המסגרת יקום על יוצרו - הכוונה והזיקה האישית; עד כדי כך שלאדם הבא מן הדרך אסור (!) להתפלל עד שתתיישב דעתו, גם אם הדבר יארך שלושה ימים.
נקודה זו באה לידי ביטוי גם בהלכה אחרת, בה אנו מוצאים ש"העבודה שבלב" יכולה להגמיש במידה מסויימת את מסגרות התפילה:
תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם; אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו - הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת - דיו, כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה...
(א', טו).
המסגרת שקבעו חכמים היא המסגרת המינימאלית לתפילה, אך אם ברצונו של אדם להוסיף הוא יכול להתפלל כיחיד תפילת נדבה. הנוסח הבסיסי של תפילת הנדבה הוא במסגרת הקבועה של שאר התפילות שחז"ל תקנו, אולם הרמב"ם קובע שיש לחדש בה משהו, ולו בברכה אחת בלבד. זאת, כדי להבדיל בין התפילות החובה לבין תפילות הנדבה: אם ברצונו של האדם לחרוג מן המסגרת הקבועה של התפילות, עליו "לחדש" ולהבליט כי תפילתו נעשית במסגרת "עבודה שבלב", עבודה אותה לא רצו חכמים למנוע עם מיסוד התפילה.[2]
ה. מסגרות התפילה כעיצוב סדר היום
מסגרות התפילה שחז"ל קבעו אינן דרך לקיים את חובה מן התורה של "עבודה שבלב" בלבד; הן מערכת בפני עצמה המטילה על האדם חובות אשר המשפיעות על סדר יומו, ובעניינים אלו עוסקים פרקים ו' - ז'.
הרמב"ם פותח יחידה זו באיסור של אדם לעבור ליד פתח בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים ללא סיבה מוצדקת כדי שהוא לא יחשב מ"מבטלי התפילה" (ו', א). ה"נראות" של היהודי צריכה להיות כזו שהתפילה היא אשר קובעת סדר יומו והתנהלותו. שאר פרק ו' עוסק בחובות הקשורות לענייני הנוסח ובחובות הקשורות לענייני הזמנים.
בפרק ז' הרמב"ם מתמקד בשמונה עשרה ברכות נוספות המלוות את סדר יומו של היהודי. ברכות אלו, לשיטת הרמב"ם, מתחילות משלב השינה - ברכת "המפיל", וממשיכות בברכות השחר, אותן יש לומר לשיטת הרמב"ם בסמיכות למה שהן מתארות (למשל את ברכת "הנותן לשכווי" יש לומר בעת שמיעת קול תרנגול, ואת ברכת "אוזר ישראל בגבורה" יש לומר בזמן לבישת החגורה).
מבנה זה מסמל לנו את הרעיון של הפיכת התפילה מעניין אישי ופרטי ולא ממוסד, למסגרת המעצבת את סדר יומו של האדם.
ו. תפילת הציבור
שמונת הפרקים האחרונים של הלכות תפילה ונשיאת כפיים עוסקים בצדדים הציבורים של חובת התפילה: חזרת הש"ץ וקדושה, הלכות בית הכנסת , קריאה בתורה ונשיאת כפיים. תפילת הציבור בשונה מתפילת היחיד, וכך פותח הרמב"ם יחידה זו:
תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור, נקרא שכן רע.
(ח', א).
הרמב"ם לא עסק בשאלה האם וכיצד מתקבלת תפילת יחיד, אך לגבי תפילת ציבור הוא קובע נחרצות שהיא "נשמעת תמיד".
היחידה של התפילה הציבורית נחתמת בהלכות נשיאת כפיים (י"ד - ט"ו). הקשר של ברכת כוהנים לתפילה אינו רק בכך שהיא נאמרת במסגרת חזרת הש"ץ, אלא היא עצמה מהווה בקשה שה' יברך את עם ישראל:
ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה; שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר, ו', כז) - הכוהנים עושי מצוה שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.
 
 
[1]   בדומה לפתיחתו בהלכות עבודה זרה, בה הרמב"ם מתאר את תולדות עבודת האלילים, ולפתיחה של הלכות אישות בה יש תיאור של תולדות מיסוד קשר הנישואין.
[2]   הראב"ד חולק על הרמב"ם בנקודה זו של החידוש בתפילה, ובשיעור שעבר התייחסנו למחלוקת זו.