מבעיר (א') - הבערה ללאו יצאה או לחלק

  • הרב ברוך גיגי

איסור הבערה בשבת, ביום טוב וביום הכיפורים

 

א. מחלוקת התנאים היסודית

מלאכת מבעיר היא המלאכה היחידה[1] המפורשת בתורה. כך נאמר בפרשת ויקהל:

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג')

למרות שמלאכת ההבערה הייתה כלולה באיסור הגורף "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ', ט'), ייחד אותה הכתוב. בסיבת הדבר נחלקו התנאים:

"הבערה ללאו יצאת[2], דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת[3]"  (שבת ע.)

לדעת רבי יוסי, יש הבדל בין הבערה לבין שאר המלאכות. העונש על עשיית שאר המלאכות האסורות בשבת הוא מיתה בידי בית דין, אך על הבערה במזיד העונש הוא מלקות בלבד, כדין איסור לאו רגיל[4]. לעומתו, רבי נתן סבור שהבערה היא אב מלאכה ככל המלאכות. לא זו בלבד, אלא שהבערה היא שמלמדת אותנו על הכלל כולו, לחייב חטאת על כל אחת מל"ט המלאכות הנעשות בשבת. להלכה, אנו פוסקים כרבי נתן.

 

ב. בפשטות: נפקא מינה למבעיר ביום טוב

למחלוקת התנאים יש משמעות להלכה, בעניין איסור מבעיר ביום טוב. כך נאמר בירושלמי:

"מהו להדליק נר של אבטלה? חזקיה אמר אסור. מתניתא פליגא (המשנה חולקת) על חזקיה: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' (שמות ל"ה, ג'), בשבת אין את מבעיר אבל מבעיר את ביום טוב. אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין (אנחנו נמצאים, עוסקים),והכתיב (והרי כתוב) 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' (שם י"ב, ט"ז), אלא כינן קיימין (אנחנו נמצאים) בנר של אבטלה. אמר רבי אבונה ותניי תמן בית שמאי אוסרין וב"ה מתירין. רבי נחום אחוי דרב אילא בעא קומי רבי יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תישרי (ולא תתיר)"   (ירושלמי ביצה ה', ב')

לפנינו בירושלמי מחלוקת אם הבערה שלא לצורך ("נר של אבטלה"), מותרת ביום טוב. בירושלמי, עולים שני טיעונים להתיר:

א.      אין איסור ביום טוב. בתורה נאמר איסור הבערה רק בשבת ולא ביום טוב. למעשה, הירושלמי מדייק מכך שכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שביום טוב מותר להבעיר. לפי טעם זה, אין כלל איסור הבערה ביום טוב.

ב.       מתוך שהותר לצורך. יש להתיר הבערה ביום טוב מדין "מתוך". מפני שהבערה מותרת לצורך אוכל נפש, היא מותרת גם לא לצורך אוכל נפש[5].

בית שמאי ובית הלל נחלקו בעניין הוצאה ביום טוב (ביצה יב.). לדעת בית שמאי לא אומרים את דין "מתוך", ואסור להוציא מרשות לרשות אלא אם יש בזה צורך אוכל נפש, אך לדעת בית הלל מותר להוציא אף שלא לצורך אוכל נפש. נימוקם של בית הלל הוא "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך".

הירושלמי, אם כן, מביא שתי גישות עקרוניות באשר להבערה ביום טוב. לפי גישה אחת הבערה מנותקת לגמרי מאיסורי יום טוב, ולפי הגישה השניה הבערה היא חלק ממערכת המלאכות, ויש לדון במעמדה ביום טוב לאור דין מתוך.

התוס' בביצה הביאו את דברי הירושלמי הנ"ל, המתיר הבערה שלא לצורך ביום טוב, ותלו את המחלוקת בשאלה אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת:

"והרב רבי יצחק פירש דשפיר הוי הבערה כדרכה, ומכל מקום שריא דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביום טוב. וכן משמע בירושלמי [דמשילין] מהו לאדלוקי נר של בטלה ביום טוב רבי יוסי אסר ורבנן שרו. והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסור לעשותה ביום טוב, ומאן דשרי סבר דללאו יצתה והבערה שלא לצורך מותר לעשותה ביום טוב ולא הוי אב מלאכה"  (ביצה כג., תוד"ה על גבי)

פירוש הדברים הוא, שביום טוב נאסרו רק מלאכות, אבל הבערה, שאינה מלאכה לדעה לפיה ללאו יצאת, לא נאסרה ביום טוב[6]. הנחת היסוד של התוספות בביצה היא, כאמור, שלדעה שהבערה נאמרה בנפרד כדי ללמד שחייבים עליה רק לאו, המשמעות היא שזו אינה מלאכה.

 

ג. הבערה ביום טוב, לדעה שהבערה ללאו יצאה

עמדה זו, לפיה למאן דאמר שהבערה ללאו יצאה היא אינה אסורה ביום טוב, אינה מוסכמת על כלל הראשונים.

כך, מהתוספות בפסחים, הדנים בשאלה מהיכן מסיקה הגמרא שלדעת רבי עקיבא הבערה לחלק יצאת, עולה שיש מחלוקת בין השיטות:

"מדקרי לה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמאן דאמר (למי שאומר) ללאו יצאתה לא היה אסור ביום טוב כיון דאין שם מלאכה עליה"  (פסחים ה: תוד"ה לחלק)

מהדעה הראשונה בתוספות עולה, שהכול מודים שהבערה אסורה ביום טוב. הדיוק של הגמרא, שלדעת רבי עקיבא הבערה לחלק יצאת, הוא מהלשון שבה נקט, אב מלאכה. לדעה שהבערה ללאו יצאת, הבערה איננה אב מלאכה, אף שהיא אסורה ביום טוב. כגישה זו עולה גם מפירוש רש"י בסוגיה שם.

אולם, לפי דעתו של הריב"א, הדיוק מדברי רבי עקיבא הוא מעצם הנחתו שהבערה אסורה ביום טוב. לפי הריב"א, מוכח מכאן שהוא סובר שהבערה לחלק יצאת, כי לדעה שהבערה ללאו יצאת אין לאסור הבערה ביום טוב.

הדברים מפורשים יותר בדברי הר"ן שם:

"לחלק יצתה, מדקרי ליה אב מלאכה, ולישנא דייק ולאו דינא (לשון דייק ולא דין)[7], אי נמי (או גם) דדינא נמי קא דייק (שגם מהדין דייק),דלמאן דאמר ללאו יצתה לא מקריא מלאכה ולא מתסרא ביום טוב"  (פסחים ה:, חידושי הר"ן ד"ה לחלק)

כהסבר זה בדעה שהבערה ללאו יצאה, כתב רבינו חננאל במפורש. לשיטתו, יש איסור הבערה ביום טוב, אלא שכיוון שאין זה אב מלאכה יש להפעיל לגביו את דין "עשה דוחה לא תעשה" ולהתיר הבערה ביום טוב. זאת, כדי לקיים מצוות תשביתו. כך כתב:

"ושמעינא מינה הבערה לחלק יצאתה, דאי סלקא דעתך ללאו יצאתה, תיתי עשה דהשבתת חמץ לידחי לאו דהבערה"   (ר"ח שם)[8]

 

לאור הדברים נראה, שמחלוקת הראשונים, האם לדעה שהבערה ללאו יצאה יש איסור הבערה ביום טוב, מבוססת על מחלוקת בהבנת גזירת הכתוב. המחלוקת טמונה בשאלה, האם החידוש שחידשה התורה הוא רק שבמלאכת הבערה פטורים מסקילה וכרת (וחייבים במלקות), אך עדיין מדובר במלאכה, או שהחידוש הוא בהפקעת "שם מלאכה" מהבערה.

אם אנו נוקטים שהבערה לא הופקעה כלל מ"שם מלאכה", עדיין יש לאסור הבערה ביום טוב, שהיא בכלל לא תעשה מלאכה[9]. אולם, אם אנו סוברים שהבערה אינה בכלל מלאכה, הרי שלא נאסרה ביום טוב כלל. רק בשבת נאסרה הבערה, מצד הלאו של "לא תבערו אש"[10].

 

דין יום כיפור

לסיום השיעור, יש לעיין בהשלכות הדיון של הבערה ביום טוב, לגבי יום הכיפורים.

ראשית, נדון ביום הכיפורים לפי שיטת הסוברים שהבערה היא מלאכה ואסורה ביום טוב, וכל הדין בשבת הוא רק שהתמעטה ממיתה וכרת.

לכאורה, המבעיר ביום הכיפורים יתחייב כרת, כדין כל עושה מלאכה ביום כיפור. ביום כיפור, בניגוד לשבת, לא נאמרה הבערה במפורש כדי להקל בחומרת האיסור. מאידך, ייתכן שאין להחמיר ביום הכיפורים יותר משבת, וכשם שבשבת אין בהבערה אלא איסור לאו וחיוב מלקות, הוא הדין ביום הכיפורים[11].

גם לשיטת הסוברים שהבערה אינה מלאכה ואינה אסורה ביום טוב כלל, יש מקום להסתפק מה יהיה הדין ביום הכיפורים.

במבט ראשון, יש להתיר הבערה ביום הכיפורים, כיוון שאין זו מלאכה, ורק מלאכות נאסרו ביום כיפור. כך הייתה נטייתו של השאגת אריה (סימן ע"א), אלא שהוכיח מדברי הגמרא שיש איסור הבערה ביום כיפור. מפני זה, נטה השאגת אריה לדחות לגמרי את ההבנה לפיה לדעה שהבערה ללאו יצאה היא אינה מלאכה.

אולם, בעל ההפלאה (בספרו פנים יפות, הובאו דבריו בהערה על השאגת אריה שם) כתב, שאף אם נאמר שהבערה אינה מלאכה, היא אסורה ביום הכיפורים. דבר זה נלמד מהפסוק שאוסר הבערה בשבת, שהרי אף יום הכיפורים נקרא שבת. בעוד שבימים טובים כתוב בתורה רק הביטוי שבתון, ביום הכיפורים כתוב "שבת שבתון" (ויקרא ט"ז, ל"א). ממילא, איסור הבערה כולל את יום הכיפורים[12].

 



[1] נתון זה אינו כה חד משמעי. בתורה נאמר (שמות ל"ד, כ"א): "בחריש ובקציר תשבות", ומכאן לכאורה מקור למלאכת חרישה וקצירה. אולם, אף שפשוטו של מקרא אכן אוסר חרישה וקצירה (עיין רשב"ם, אבן עזרא, רמב"ן ועוד), התנאים נחלקו האם הפסוק עוסק בשבת או בשביעית. לדבריהם, כיוון שחרישה וקצירה הן בכלל לא תעשה כל מלאכה, על כן הפסוק מדבר על קצירת העומר בשבת, שלא אסרה תורה אלא חריש וקציר של רשות (שביעית א', ד', ובבלי ראש השנה ט. ועיין עוד שבת ע. וברש"י שם, בעיקר בד"ה ת"ל לא תבערו).

[2] רש"י (שם): "לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא".

[3] רש"י (שם): "שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה".

[4] בהסבר טעמו של רבי יוסי, החולק על רבי נתן, כתב הר"ש מקינון בספר הכריתות:

"ויש מקשין על הא דתניא הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי... וכי חולק הוא על הא דתנא דבי רבי ישמעאל דבר שהיה בכלל וכו', ולדידיה ללמד על עצמו בלבד יצא. ונראה דודאי אי לא כתיב אלא לא תבערו לחודיה הוה דריש ליה לחלק כמו ר' נתן לחומרא אבל כי כתב בכל מושבותיכם דאתא לקולא למדרש בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, כוליה קרא אתא להקל ולא להחמיר לומר שאין בו אלא לאו בעלמא"  (ספר הכריתות, בית ט')

אולם, צריך עיון, שמהסוגיא בסנהדרין (סב.) נראה שטעמו של רבי יוסי הוא, משום שלמד חילוק מלאכות מפסוק אחר, ומפני זה אינו יכול לומר שהבערה לחלק יצאת. ממילא פשוט, שאינו יכול לומר שהעברה "ללמד על הכלל כולו יצא", שכל המלאכות תהיינה בלאו בלבד (דבר זה לא ייתכן, שהרי התורה חייבה כרת וסקילה). לכן, נשארת הבערה כחריג יחיד, מפני שהיוצא מן הכלל יכול ללמד על הכלל רק אם הוא יצא לדבר שניתן להשליך אותו על הכלל כולו.

[5] בירושלמי, פסק רבי יוחנן לרבי נחום "לא תאסור ולא תשרי", שלמעשה אין לאסור ואין להתיר הבערה שלא לצורך. קרבן העדה (ירושלמי שם) הסביר, שלדעת רבי יוחנן בירושלמי, דין "מתוך" הוא הלכה ואין מורין כן. זאת, בניגוד לעמדתו המפורשת בבבלי המתירה לגמרי הבערה שלא לצורך מדין מתוך. בניגוד לקרבן העדה, כתב הפני משה (שם) שהטעם שרבי יוחנן בירושלמי מחמיר הוא מפני שגם כשמפעילים דין "מתוך" יש להחמיר להצריך שיהיה בזה צורך היום. כשאין בזה צורך היום כלל, כנר של אבטלה, יש להימנע מלהתיר.

ייתכן, שיש לפרש את שיטת רבי יוחנן לא כמדברת על דין "מתוך", אלא כמתייחסת לדיון הראשון בדבר היתר מלאכת הבערה ביום טוב באופן גורף. לפי זה, רבי יוחנן מקבל עקרונית את הגישה שהבערה אסורה רק בשבת ולא ביום טוב, אך הוא סבור שאין להורות בזה לרבים. נראה, שהרשב"א הבין כך את דברי רבי יוחנן, ונביא את דבריו בהמשך, בהכרעת ההלכה.

[6] דברי התוספות זוקקים עיון. המתירים נר של אבטלה בירושלמי, עושים זאת מכוח דרשת הכתוב, "ביום השבת ולא ביום טוב". לדברי התוספות, לעומת זאת, יש להתיר בלא צורך בדרשה, מצד עצם העובדה שלמאן דאמר ללאו יצאת, הבערה אינה מלאכה.

ניתן להסביר, שהדעה שהבערה ללאו יצאה דקדקה זאת מן הפסוק "ביום השבת", שמן הפסוק למדה שאינה בכלל מלאכה. ממילא, הבערה ללאו יצאת.

[7] הדיוק הוא מכך שרבי עקיבא נקט בלשון "אב מלאכה", ולא מתוכן דבריו.

[8] לעומת זאת, אם הבערה היא אב מלאכה, אין מקום לומר עשה דוחה לא תעשה. זאת, מפני שיום טוב הוא עשה ולא תעשה, וכידוע, אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. נראה מדבריו, שהעשה של שביתה מתייחס רק למלאכות ולא להבערה שאינה מלאכה, וצריך עיון מה מקורו.

שוב ראיתי, שעיקרון זה נאמר גם על ידי הרשב"א ביבמות גבי איסור מחמר. לדבריו, מחמר אינו מלאכה אלא לאו בלבד, ועל כן העשה של שביתה אינו חל עליו:

"ומורי הרב ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות"  (רשב"א יבמות ו.)

[9] כגישה זו כתב בשו"ת שאגת אריה:

"אבל הבערה אדרבה אי לא נאמר קרא יתירה דלא תבערו אש ביום השבת, היה חייב כרת ומיתה כמו על שאר מלאכות. דהא לרבי נתן, דפליג ארבי יוסי ואמר הבערה לחלק יצאת, ממילא הויא בכלל שאר מלאכות דשבת וחייב עליה כרת ומיתה דהא מלאכה חשיבה היא וגם היתה במשכן בבישול סממנין, כדאמר התם. אלא, דגלי קרא יתירא דלא תבערו לרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת והוציאה הכתוב מכלל עונש מיתה וכרת של מלאכת שבת ואינה אלא בכלל לאוין דשבת. אבל ביום טוב, דלא גלי קרא להוציאה מכלל אזהרת שאר מלאכות דיום טוב, הא וודאי בכלל היא דהא מלאכה חשובה היא כשאר כל המלאכות כולן ומהיכא תיתי לן להוציאה מכללן כיון דלא גלי קרא"       (שאגת אריה, סימן ע"א)

[10] לכאורה יש להקשות על דברינו, מדבריו של רבינו חננאל שראינו לעיל. הר"ח סבור, מצד אחד, שהבערה אסורה ביום טוב, ולכאורה נראה שהוא מבין שהמיעוט בשבת הוא רק מן העונש דכרת וסקילה, אבל יש עליה שם מלאכה. מאידך, הר"ח אומר שהיה מקום להתירה ביום טוב מצד עשה דוחה לא תעשה, דהיינו מכיוון שהעשה של השביתה ביום טוב מתייחס רק למלאכות. לפי זה, נראה שהוא סבור שאינה בכלל המלאכות, ונמצאו הדברים סותרים.

לאור זאת, נראה שהר"ח אינו מקבל את החילוק שהוצע כאן. לדעת הר"ח, גם אם נאמר שהבערה אינה מלאכה, יש מקום לאוסרה ביום טוב. זאת, כיוון שיש לנו ללמוד יום טוב משבת, גם מדברים שאינם מלאכה (משום שגם יום טוב בכלל שבת הוא, שהרי כתוב בו שבתון. ועיין היטב הערה האחרונה, וצריך עיון). מכל מקום, כיוון שאינה מלאכה אינה אלא איסור לאו, ואין בה עשה. כדברי הרשב"א ביבמות בשם מורו. ראה עוד מה שנכתוב להלן בעניין זה של היחס בין איסורי יום טוב ואיסורי שבת, ובדיונו של המנחת חינוך במצווה רח"צ.

[11] כך היא מסקנתו של השאגת אריה:

"ומכל מקום מסתבר לי, דלרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת גבי שבת, הוא הדין נמי גבי יום הכיפורים אינה אלא בלאו ולא בעונש כרת של יום הכיפורים, אף על גב דלא גלי קרא גבי יום הכיפורים להוציא להבערה מכלל עונש כרת דיום הכיפורים, כדגלי גבי שבת, אם כן מהיכא תיתי לן להוציאה מכלל עונש דשאר מלאכות כיון דמלאכה חשובה היא כמותן, ולא גלי נמי קרא להוציאה מכללן, מכל מקום הדעת נוטה דילפינן יום הכיפורים משבת בקל וחומר להא מילתא: ומה שבת דחמיר דבמיתה אינו חייב על הבערה כרת אלא מלקות בלבד, יום הכיפורים דקיל דבכרת לא כל שכן דאינו אלא בלאו ולא בכרת כשאר מלאכות. וליכא למיפרך מה ליום הכיפורים שכן חייב עליו משום עינוי, מה שאין כן בשבת, דאין זה פירכא מעינוי למלאכה, ובמלאכה מיהא שבת חמיר מיום הכיפורים שכן במיתה"  (שאגת אריה שם)

[12] אולם, ראה ברמב"ם שכתב:

"כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן"  (שבת כ"ט, י"ח)

נראה, שמקורו של הרמב"ם הוא משיטת רבי עקיבא בתורת כהנים:

"רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אם לעניין ימים טובים כבר ימים טובים אמורים, שנאמר מלבד שבתות ה' ואומר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, אם כן למה נאמר אשר תקראו אותם מקראי קודש, כבר ימים טובים אמורים אלא אילו ימי מועד שאסורים במלאכה" (תורת כהנים אמור, פרשה י"א)

משמע מדבריו שכל הימים הטובים בכלל שבתות ה', ולא רק יום הכיפורים, וצריך עיון.