מבעיר | 1 | הבערה ללאו יצאה או לחלק

 

א. מחלוקת התנאים היסודית

מלאכת מבעיר היא המלאכה היחידה[1] המפורשת בתורה. כך נאמר בפרשת ויקהל:

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג')

למרות שמלאכת ההבערה הייתה כלולה באיסור הגורף "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ', ט'), ייחד אותה הכתוב. בסיבת הדבר נחלקו התנאים:

"הבערה ללאו יצאת[2], דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת[3]"  (שבת ע.)

לדעת רבי יוסי, יש הבדל בין הבערה לבין שאר המלאכות. העונש על עשיית שאר המלאכות האסורות בשבת הוא מיתה בידי בית דין, אך על הבערה במזיד העונש הוא מלקות בלבד, כדין איסור לאו רגיל[4]. לעומתו, רבי נתן סבור שהבערה היא אב מלאכה ככל המלאכות. לא זו בלבד, אלא שהבערה היא שמלמדת אותנו על הכלל כולו, לחייב חטאת על כל אחת מל"ט המלאכות הנעשות בשבת. להלכה, אנו פוסקים כרבי נתן.

 

ב. בפשטות: נפקא מינה למבעיר ביום טוב

למחלוקת התנאים יש משמעות להלכה, בעניין איסור מבעיר ביום טוב. כך נאמר בירושלמי:

"מהו להדליק נר של אבטלה? חזקיה אמר אסור. מתניתא פליגא (המשנה חולקת) על חזקיה: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' (שמות ל"ה, ג'), בשבת אין את מבעיר אבל מבעיר את ביום טוב. אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין (אנחנו נמצאים, עוסקים),והכתיב (והרי כתוב) 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' (שם י"ב, ט"ז), אלא כינן קיימין (אנחנו נמצאים) בנר של אבטלה. אמר רבי אבונה ותניי תמן בית שמאי אוסרין וב"ה מתירין. רבי נחום אחוי דרב אילא בעא קומי רבי יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תישרי (ולא תתיר)"   (ירושלמי ביצה ה', ב')

לפנינו בירושלמי מחלוקת אם הבערה שלא לצורך ("נר של אבטלה"), מותרת ביום טוב. בירושלמי, עולים שני טיעונים להתיר:

א.      אין איסור ביום טוב. בתורה נאמר איסור הבערה רק בשבת ולא ביום טוב. למעשה, הירושלמי מדייק מכך שכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שביום טוב מותר להבעיר. לפי טעם זה, אין כלל איסור הבערה ביום טוב.

ב.       מתוך שהותר לצורך. יש להתיר הבערה ביום טוב מדין "מתוך". מפני שהבערה מותרת לצורך אוכל נפש, היא מותרת גם לא לצורך אוכל נפש[5].

בית שמאי ובית הלל נחלקו בעניין הוצאה ביום טוב (ביצה יב.). לדעת בית שמאי לא אומרים את דין "מתוך", ואסור להוציא מרשות לרשות אלא אם יש בזה צורך אוכל נפש, אך לדעת בית הלל מותר להוציא אף שלא לצורך אוכל נפש. נימוקם של בית הלל הוא "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך".

הירושלמי, אם כן, מביא שתי גישות עקרוניות באשר להבערה ביום טוב. לפי גישה אחת הבערה מנותקת לגמרי מאיסורי יום טוב, ולפי הגישה השניה הבערה היא חלק ממערכת המלאכות, ויש לדון במעמדה ביום טוב לאור דין מתוך.

התוס' בביצה הביאו את דברי הירושלמי הנ"ל, המתיר הבערה שלא לצורך ביום טוב, ותלו את המחלוקת בשאלה אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת:

"והרב רבי יצחק פירש דשפיר הוי הבערה כדרכה, ומכל מקום שריא דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביום טוב. וכן משמע בירושלמי [דמשילין] מהו לאדלוקי נר של בטלה ביום טוב רבי יוסי אסר ורבנן שרו. והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסור לעשותה ביום טוב, ומאן דשרי סבר דללאו יצתה והבערה שלא לצורך מותר לעשותה ביום טוב ולא הוי אב מלאכה"  (ביצה כג., תוד"ה על גבי)

פירוש הדברים הוא, שביום טוב נאסרו רק מלאכות, אבל הבערה, שאינה מלאכה לדעה לפיה ללאו יצאת, לא נאסרה ביום טוב[6]. הנחת היסוד של התוספות בביצה היא, כאמור, שלדעה שהבערה נאמרה בנפרד כדי ללמד שחייבים עליה רק לאו, המשמעות היא שזו אינה מלאכה.

 

ג. הבערה ביום טוב, לדעה שהבערה ללאו יצאה

עמדה זו, לפיה למאן דאמר שהבערה ללאו יצאה היא אינה אסורה ביום טוב, אינה מוסכמת על כלל הראשונים.

כך, מהתוספות בפסחים, הדנים בשאלה מהיכן מסיקה הגמרא שלדעת רבי עקיבא הבערה לחלק יצאת, עולה שיש מחלוקת בין השיטות:

"מדקרי לה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמאן דאמר (למי שאומר) ללאו יצאתה לא היה אסור ביום טוב כיון דאין שם מלאכה עליה"  (פסחים ה: תוד"ה לחלק)

מהדעה הראשונה בתוספות עולה, שהכול מודים שהבערה אסורה ביום טוב. הדיוק של הגמרא, שלדעת רבי עקיבא הבערה לחלק יצאת, הוא מהלשון שבה נקט, אב מלאכה. לדעה שהבערה ללאו יצאת, הבערה איננה אב מלאכה, אף שהיא אסורה ביום טוב. כגישה זו עולה גם מפירוש רש"י בסוגיה שם.

אולם, לפי דעתו של הריב"א, הדיוק מדברי רבי עקיבא הוא מעצם הנחתו שהבערה אסורה ביום טוב. לפי הריב"א, מוכח מכאן שהוא סובר שהבערה לחלק יצאת, כי לדעה שהבערה ללאו יצאת אין לאסור הבערה ביום טוב.

הדברים מפורשים יותר בדברי הר"ן שם:

"לחלק יצתה, מדקרי ליה אב מלאכה, ולישנא דייק ולאו דינא (לשון דייק ולא דין)[7], אי נמי (או גם) דדינא נמי קא דייק (שגם מהדין דייק),דלמאן דאמר ללאו יצתה לא מקריא מלאכה ולא מתסרא ביום טוב"  (פסחים ה:, חידושי הר"ן ד"ה לחלק)

כהסבר זה בדעה שהבערה ללאו יצאה, כתב רבינו חננאל במפורש. לשיטתו, יש איסור הבערה ביום טוב, אלא שכיוון שאין זה אב מלאכה יש להפעיל לגביו את דין "עשה דוחה לא תעשה" ולהתיר הבערה ביום טוב. זאת, כדי לקיים מצוות תשביתו. כך כתב:

"ושמעינא מינה הבערה לחלק יצאתה, דאי סלקא דעתך ללאו יצאתה, תיתי עשה דהשבתת חמץ לידחי לאו דהבערה"   (ר"ח שם)[8]

 

לאור הדברים נראה, שמחלוקת הראשונים, האם לדעה שהבערה ללאו יצאה יש איסור הבערה ביום טוב, מבוססת על מחלוקת בהבנת גזירת הכתוב. המחלוקת טמונה בשאלה, האם החידוש שחידשה התורה הוא רק שבמלאכת הבערה פטורים מסקילה וכרת (וחייבים במלקות), אך עדיין מדובר במלאכה, או שהחידוש הוא בהפקעת "שם מלאכה" מהבערה.

אם אנו נוקטים שהבערה לא הופקעה כלל מ"שם מלאכה", עדיין יש לאסור הבערה ביום טוב, שהיא בכלל לא תעשה מלאכה[9]. אולם, אם אנו סוברים שהבערה אינה בכלל מלאכה, הרי שלא נאסרה ביום טוב כלל. רק בשבת נאסרה הבערה, מצד הלאו של "לא תבערו אש"[10].

 

דין יום כיפור

לסיום השיעור, יש לעיין בהשלכות הדיון של הבערה ביום טוב, לגבי יום הכיפורים.

ראשית, נדון ביום הכיפורים לפי שיטת הסוברים שהבערה היא מלאכה ואסורה ביום טוב, וכל הדין בשבת הוא רק שהתמעטה ממיתה וכרת.

לכאורה, המבעיר ביום הכיפורים יתחייב כרת, כדין כל עושה מלאכה ביום כיפור. ביום כיפור, בניגוד לשבת, לא נאמרה הבערה במפורש כדי להקל בחומרת האיסור. מאידך, ייתכן שאין להחמיר ביום הכיפורים יותר משבת, וכשם שבשבת אין בהבערה אלא איסור לאו וחיוב מלקות, הוא הדין ביום הכיפורים[11].

גם לשיטת הסוברים שהבערה אינה מלאכה ואינה אסורה ביום טוב כלל, יש מקום להסתפק מה יהיה הדין ביום הכיפורים.

במבט ראשון, יש להתיר הבערה ביום הכיפורים, כיוון שאין זו מלאכה, ורק מלאכות נאסרו ביום כיפור. כך הייתה נטייתו של השאגת אריה (סימן ע"א), אלא שהוכיח מדברי הגמרא שיש איסור הבערה ביום כיפור. מפני זה, נטה השאגת אריה לדחות לגמרי את ההבנה לפיה לדעה שהבערה ללאו יצאה היא אינה מלאכה.

אולם, בעל ההפלאה (בספרו פנים יפות, הובאו דבריו בהערה על השאגת אריה שם) כתב, שאף אם נאמר שהבערה אינה מלאכה, היא אסורה ביום הכיפורים. דבר זה נלמד מהפסוק שאוסר הבערה בשבת, שהרי אף יום הכיפורים נקרא שבת. בעוד שבימים טובים כתוב בתורה רק הביטוי שבתון, ביום הכיפורים כתוב "שבת שבתון" (ויקרא ט"ז, ל"א). ממילא, איסור הבערה כולל את יום הכיפורים[12].