מבעיר (ז') – הדלקת נורת להט בשבת וביום טוב

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

לאור הדברים שהעלנו בשיעורים הקודמים, נדון בשיעור זה ישירות בשאלת הדלקת נורת להט בשבת וביום טוב. האם יש איסור דאורייתא בהדלקת נורת להט בשבת? האם יש איסור בהדלקה זו ביום טוב?

 

א. מתכת לוהטת נקראת אש?

לכאורה, שהשאלה האם מתכת לוהטת נקראת אש נתונה במחלוקת אמוראים. בגמרא בפסחים (עה.) נחלקו הדעות האם גחלת של מתכת קרויה אש, מחלוקת מקבילה לדיוננו. כפי שנראה, יש לדון בזה מצד מבעיר בשבת לשני כיוונים מנוגדים.

מצד אחד, אפשר שאף אם נסבור שגחלת של מתכת אינה אש לעניין קרבן פסח, נגעים והבערה במיתת בית דין[1], לעניין שבת תחשב אש. זאת, משום ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", ואין צורך בהגדרה פורמאלית של אש דווקא. למרות שגם לעניין שבת נאמר מפורשות "לא תבערו אש...", עדיין יתכן שכל מה שמתפקד כאש מבחינה פונקציונאלית (מצד החום או מצד היכולת להאיר ולבשל בו) יוגדר כאש לעניין הבערה בשבת.

מצד שני, ניתן לטעון שאפילו אם גחלת של מתכת נחשבת אש לעניינים האחרים, לעניין שבת אין זה נחשב איסור מבעיר. זאת, כיוון שאנו דורשים הבערה בדבר שיש  בו כילוי חומר. בשיעורים הקודמים עסקנו בדעות הראשונים בנושא, כפי שנראה.

לפי הבנתנו את שיטת הרמב"ם, הוא יחייב משום מבעיר בהדלקת נורת להט בשבת. אלא, שלהבנת מקצת האחרונים, גם הרמב"ם אינו מחייב בהבערת מתכות אלא על מנת לצרף. בנורת להט, בפשטות, אין זה עומד לצרף.

דעת הראב"ד, לכאורה, ברורה יותר. הראב"ד סבור שאין בגחלת של מתכת איסור מבעיר. אף על פי שנראה מדבריו שיש איסור מבשל בחימום מתכות, נראה שזהו דווקא בחימום מתכות רגילות שניתכות ומתרככות בחום. חוט הלהט שבנורה, לעומתם, עשוי ממתכת ייחודית שאינה מתרככת בחום אלא מתלהטת. לפיכך, נראה לי פשוט שאין בזה משום מבשל[2], לכולי עלמא. הדיון הוא, כאמור, רק על מלאכת מבעיר.

אולם, הגרש"ז כתב שאפשר שאף הראב"ד יודה שיש לחייב במדליק נורת להט משום מבעיר:

"...אפילו הכי סובר הראב"ד דחשיב רק בישול ולא מבעיר כיון שהמתכת עצמה אינה בוערת ובהבערתה לא נתחדש ונתרבה אש שלא היה קודם, וכמו שאמרנו שהחום רק עבר מן האש ונכנס תוך המתכת, ונמצא שהמחמם הוא רק "מעביר" אש ממקום למקום כלומר מן הגחלים אל המתכת ולא "מבעיר", מה שאין כן בהדלקת חשמל אשר מקודם לא הי' כלל שום אש ורק האדם בלחיצתו על הכפתור הוא ממציא ומוליד אש חדש בחוט של מתכת שבתוך המנורה, בכהאי גוונא יתכן דנקרא שפיר גם להראב"ד בשם "מבעיר" אש כיון שבפעולתו לא הדליק את החוט מאש אחרת רק המציא והוליד אש שלא היה כלל תחלה בעולם, והאש הזה שהמציא פולט חום והוא מבשל או מאיר כמו אש אחרת, וכיון שכן שפיר קרוי בשם מלאכת מבעיר שהרי גם במשכן לא היו צריכים את הכליון וההפסד של העצים רק הי' צורך בחום כדי לבשל, ואילו היה אז תנור של חשמל הי' יכולים שפיר לבשל את הסממנים גם על אש של חשמל..."    (מנחת שלמה א', י"ב)

למעשה, נהגו כל הפוסקים לחוש בזה לאיסור הבערה של תורה.

 

כיום, מצויים בשוק סוגים שונים של נורות שאין בהן חוט להט, כגון נורות פלורוסנטיות, נורות LED וכדומה. לכאורה, אין בנורות אלו הבערה. אף על פי כן, יש לזכור שבפלורוסנט יש סטרטר שיש בו חוט להט קטן. בזה, לכאורה, יש איסור מבעיר.

לגבי נורות שאין בהן חוט להט כלל, אכן אין בהן איסור הבערה. אף על פי כן, אחרונים רבים כתבו שאין להדליקן בשבת, משום מוליד. לעומתם, יש שכתבו שאין איסור מוליד בהלכה אלא בהולדת ריח או הולדת חום, אך לא במקרה זה.

בכל אופן, גם מי שכתב שאין בכך איסור מוליד, מודה שאין להדליק נורות מכל סוג שהוא בשבת כדי שלא תיעשה השבת כחול[3]

ב. מבעיר ביום טוב

במשנה בביצה נאמר:

"אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפים ולא מן המים"   (ביצה ד', ז')

ופירשו בגמרא

"מאי טעמא משום דקא מוליד ביום טוב"  (ביצה לג:)

בגדרו של איסור מוליד המוזכר כאן נחלקו הראשונים. רש"י, בהסבר האיסור לרסק שלג ולהופכו למים, כתב:

"משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה, שבורא המים האלו"   (שבת נא: ד"ה כדי)

במילים אחרות, כל יצירת מוצר חדש שלא היה קודם לכן, נחשבת מלאכה מדרבנן.

מעין זה כתב גם הרא"ה בביצה:

"משום דמוליד ביום טוב דבר שאינו בעולם וזה אסור" (רא"ה ביצה שם, ד"ה מתני')

ביצירת אש חדשה יש משום מוליד, ולכן יש להבעיר רק מאש קיימת. כך עולה גם מדברי המאירי:

"וטעם איסור כל אלו שכל המצאת דבר ממה שאינו, אסור אף לצורך אוכל נפש"   (מאירי שם)

רש"י כותב רעיון זה גם לגבי איסור הולדת ריח בכלים:

"דקמוליד ריחא – שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה"  (ביצה כג. ד"ה דקמוליד)

 

לעומת חבל נביאים אלו, פסק הרמב"ם:

'אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש, וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב"    (רמב"ם יום טוב ד', א')

לפי הרמב"ם, האיסור של הבערת אש חדשה ביום טוב הוא מפני שהיה אפשר לעשות זאת כבר מערב יום טוב. בנקודה זו הולך הרמב"ם לשיטתו, שגם מלאכת אוכל נפש עצמה אסורה ביום טוב מדרבנן, אם אפשר לעשותה מערב יום טוב[4].

גם הרשב"א הסביר את האיסור כשיטה זו. אלא, שהרשב"א מחלק בין מלאכת אוכל נפש לבין מכשירי אוכל נפש. מלאכת אוכל נפש עצמה מותרת ביום טוב גם כשהיה אפשר לעשותה מבעוד יום, אך מכשירי אוכל נפש, כגון הבערה, אסורים כשאפשר לעשותם מבערב:

"אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור ואפילו מכשירי אוכל נפש"  (רשב"א, בית מועד ב פרק ו' סימן ז')

הקושי המרכזי בשיטה זו, כפי שכבר ציינו הראשונים[5], הוא שאינו תואם את לשון הגמרא, בה נכתב במפורש שהאיסור הוא מפני שמוליד.

נראה לי להציע, שדברי הרשב"א והרמב"ם באים לענות על קושי עקרוני בהבנת הסוגיה. לכאורה, אי אפשר בלא להבעיר ביום טוב, והדבר היחיד שניתן לעשות הוא ליצור את האש מבעוד יום. כיוון ששתי הפעולות (יצירת האש לכתחילה והבערה) הן הבערה, לכאורה אין הבדל בין להבעיר מאש קיימת לבין יצירת האש. על כך השיבה הגמרא "מפני שמוליד". כיוון שיש פער בין יצירת אש חדשה להעברתה, שהיצירה נראית כבריאה חדשה, החמירו בה, כיוון שניתן לעשותה מבעוד יום.

לפיכך, נראה שאף לשיטת הרשב"א, הרואה זאת כמכשירי אוכל נפש שניתן לעשותם מבעוד יום, אין זה איסור דאורייתא, שהרי על כרחנו הותרה הבערה ביום טוב (בהיתר גמור או לפחות לצורך[6]), ואין זה אלא איסור דרבנן[7].

 

שיטה שלישית בהסבר הסוגיה מצינו אצל הראב"ד בהשגותיו שם:

"ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא"  (השגות הראב"ד יום טוב ד', א')

דברי הראב"ד מובילים אותנו לפירוש חדש בסוגיה. לפי דבריו, כיוון שהאש לא הוכנה מבעוד יום הרי היא נולד, ונחשבת מוקצה. זו הסיבה שאין להשתמש בה ביום טוב[8]. למעשה, פירוש הראב"ד משנה את מוקד האיסור: המוקד אינו ביצירת האש אלא בשימוש בה מפני שנולדה[9].

אמנם, יש לדון בעניין מוקצה ביום טוב, בשאלה האם אנו פוסקים כרבי יהודה ביום טוב או כרבי שמעון – דבר הנתון במחלוקת הפוסקים[10].

בכל אופן, המגיד משנה דחה את דברי הראב"ד:

"שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו"   (מגיד משנה שם)

לדעתו, לא שייך מוקצה באש. אולם, טעמו אינו ברור, וכבר דנו בדבריו האחרונים (ראה לחם משנה שם ועוד).

 

ג. נורת להט ביום טוב

מעתה, לאור מה שראינו, נבוא לדון בהדלקת נורת להט ביום טוב.

ראשית, שאלה ראשונה יש לשאול אם גם בזה יש איסור מוליד, שהרי יוצר דבר חדש שלא היה. בגישה זו נקטו רבים מהאחרונים. אולם, היו שפקפקו בזה, וסברו שאין בזה נולד. לשיטתם, יש חילוק בין הדלקת נורה להדלקת גפרור. כך הובא בשם ערוך השולחן:

"להדליק אור העלעקטרי ביום טוב נראה לעניות דעתי להתיר ואין זה מוליד אש ביום טוב כמו בחיכוך עצי גפרית[11], דשם אין בעצים כח עצם האש אלא שיסוד האש בו מרובה ובהתחככו נולד האש, אבל בזה העלעקטרי יש כח אש ממש אלא שאינו מאיר ובהפגש השני כוחות הנגדיים זה לזה החיוב והשלילה יצא האש לפועל והמה כגחלת אשר על ידי נפיחות פה יצא השלהבת דאינו נולד, דנפיחת הפה הוה גם כן כח נגדי להאש הטומן בגחלת שמכריחו לצאת ממקומו אל האויר וכן הוא בהעלעקטרי"    (מאורי אור, חתימת הספר)[12]

 

לשיטות הסוברות שהבעיה ביצירת אש חדשה היא מפני שאפשר מערב יום טוב, יש לדון במי שלא היה אפשר לו להדליק מבעוד יום. האם יש להתיר לו, שמא כיוון שהדבר מצד עצמו אפשרי מבעוד יום אין לדון באדם מסוים דווקא.

לדעה זו יתכן אף לומר, שכל האיסור של הוא דווקא בדבר שניתן להמציאו מבעוד יום ולהעבירו למקומות אחרים לפי הצורך. אולם, בדבר שגם אם מדליקים אותו מבעוד יום אי אפשר להעביר אותו, לא שייכת גזירת חכמים על המצאת אש. דהיינו, בהדלקת נורת להט, כיוון שגם אם היה מדליק מבעוד יום לא היה משנה, יש לפי זה מקום להקל. וצריך עיוןץ

מאידך, יש מקום לומר שחכמים אסרו כל המצאת חדשה, מפני שעקרונית ניתן ליצור אש מבעוד יום. אין זו רק שאלה של מכשירי אוכל נפש, שאם לא היה יכול להכין מבעוד יום יש מקום לאפשר לו, אלא זוהי עצם גזירת חכמים[13]. חכמים אסרו ליצור אש כיוון שניתן לייצר אש, באופן עקרוני, מבעוד יום. ממילא, לפי גישה זו יהיה אסור להוציא אש חדשה בהדלקת נרות ביום טוב.

 

לשיטת הראב"ד, שהאיסור הוא משום מוקצה, יש מקום לדון האם שייך איסור מוקצה בדבר שאין בו ממש, כאור נורת הלהט. החשמל אינו דומה לאש הנדלקת, שיש בה שלהבת והיא נאחזת בחומר בעירה כלשהו. האור המאיר בנורת להט הוא רק מפני המתכת שהתלהטה, ואין באש זו ממש.

כך, הציץ אליעזר (חלק א' סימן כ' פרק ו') כתב שאין מוקצה בדבר שאין בו ממש. לאור זאת, העלה להתיר הדלקת נורת להט ביום טוב, כשלא יכול היה להדליק מערב יום טוב[14].

למעשה, בספר מאורי אש הכריע הגרש"ז להחמיר, ואסר להדליק חשמל ביום טוב. לעניות דעתי, היה מקום לשקול את העניין. מטעם מוקצה בדבר שאין בו ממש, כפי שראינו, וכן מצד ההבדל בין חשמל לבין אש. כאמור, בחשמל אין שני מצבים, של הולדת אש והעברת אש, ועל כן ייתכן שלא גזרו חכמים על הולדה אלא בדבר שניתן להעבירו ולהרבותו ביום טוב.

אולם, לעיל כתבנו צד אחר לאסור גם הולדת אש בחשמל ביום טוב, והדבר צריך עיון.

לפיכך, אין לזוז מהכרעת הגרש"ז, וכן המנהג הנפוץ היום, שלא להדליק חשמל ביום טוב.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

 

עורך: אורי יעקב בירן

 

 



[1] והיא מתאפשרת רק עקב הריבוי המיוחד בכתוב, עיין בכל הנקודות הנ"ל לעיל, בשיעורים הקודמים.

[2] והנה ראיתי שהגרש"ז זצ"ל כתב שאין לחייב משום מבשל, מטעם שונה מזה שכתבנו בפנים. לדבריו, כיוון שמהתורה אין בישול אלא באש ותולדותיה, וכיוון שגחלת של מתכת אינה אש לעניין חיוב מבעיר, ממילא אינה חשובה אש אף לעניין בישול. לכן, המבשל בגחלת של מתכת דומה למבשל בחמה שאין בו בישול מן התורה.

לעניות דעתי, פשטות שיטת הראב"ד היא שגחלת של מתכת נחשבת כאש, אלא שאין חיוב מבעיר בשבת אלא בהבערה שיש בה כילוי. לכן, עקרונית יש מקום לחייב משום מבשל, וכפי שכתב שם הגרש"ז בעצמו.

בנוסף, לעניות דעתי צריך עיון בדבריו, שהעלה סברא לחייב משום מבשל בחוט הנורה. בפשטות, אין מבשל במתכות אלא כשמרכך אותן, ובנורת להט אין ריכוך הניכר לעין כלל. העובדה שהחוט ניתק לאחר זמן רב כיוון שנחלש אט אט, אינה מעידה על ריכוך שחייבים עליו משום מבשל, שכן אין הוא כחומר ביד היוצר. לפיכך, נראה לי שאין לדבר כלל על איסור מבשל בחוט הנורה, וצריך עיון.

שוב ראיתי שהגרש"ז ז"ל בהמשך הסימן מעיר על כך בעצמו:

"אלא שלהראב"ד העיקר הוא הריכוך, ומעתה אף אם נאמר שגם בהדלקת חשמל חשיב כמרכך את החוט שבתוך המנורה, אבל מכל מקום זה ודאי לא ניחא לי' שהרי הריכוך גורם רק קלקול והפסד לחוט, (לולא דמסתפינא הייתי אומר שלענין דינא אין להתחשב כלל עם זה שהחוט שבתוך הנורה מתרכך במקצת, כיון שלאחר הכיבוי חוזר תיכף לקדמותו והמדליק אינו נותן כלל על לבו לחשוב דבר זה וגם אין מי שירגיש בזה, מסתבר דבכגון דא אין זה שייך כלל למלאכת מבשל)"                                        

[3] ועיין במאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר שהרחיב בעניין נורות LED:

. http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=491

[4] כך כתב הרמב"ם:

"כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות"     (יום טוב א', ה')

[5] עיין ראב"ד בהשגותיו שם, וראה מאירי הנ"ל שם. אך אפשר שהרמב"ם הכריע בזה בעקבות הירושלמי בביצה (ה', ב') שנראה מדבריו שאינו אוסר מטעם מוליד אלא מפני שאפשר מבעוד יום, אולם, דרך זו אינה מעלה ארוכה לרשב"א.

[6] עיין לעיל שדנו בזה בהרחבה, בעניין הבערת נר ביום טוב שלא לצורך.

[7] יש מקום לדון בזה, במי שלא היה יכול להמציא אש מבעוד יום, אם יכול להמציאה ביום טוב. עיין ברכי יוסף (תק"ב) שדן בזה להיתרא, ולא נאריך בזה. וראה עוד מה שכתב הט"ז (תק"ב, א') שאיסור המצאת אש חדשה הוא איסור דאורייתא. רוב האחרונים דחוהו, ואין זה המקום להרחיב בשיטתו. אי"ה אם נעסוק ביסודות היתרי אוכל נפש ביום טוב, יש לדון בדבריו.

[8] לא ברור האם לשיטות הראשונים האחרות האיסור הוא רק לכתחילה ליצור אש כזאת, או שחכמים קנסוהו אף בדיעבד שלא ליהנות מן האש. ומחלוקת הפוסקים בדבר.

[9] שיטה זו קרובה לדברי ספר התרומה בעניין ריסוק השלג בשבת, שלשיטתו איסורו אינו משום מוליד אלא משום מוקצה שהמים הם נולד ואסורים משום מוקצה, ושם נפקא מינה לשלג שנמס מאליו.

[10] יש סוברים שבנולד גמור אף ר"ש מודה (ראה בתוספות בתחילת ביצה), ומסתבר שזה נחשב נולד גמור.

[11] אגב, נעיר שהיו שסברו שגם בגפרור טמון כח האש ואין זה מוליד והתירו להדליקו ביום טוב, ואינו מסתבר כלל.

[12] ראה שם שדחה דבריו. לפי הגרשז"א, ערוך השולחן לא הבין את מהות פעולת החשמל. לדברי הגרשז"א, אין בחוטי החשמל שום כוח, חיבורם רק מאפשר מעבר אלקטרונים, והאור הנוצר מן ההתנגדות, הוא דבר חדש.

[13] ואכן, ברמב"ם לא מוזכרת גזירת מכשירים.

[14] וראה עוד שם, מה שהאריך לדון בשיטת רש"י והראב"ד.