סיפורי ר' נחמן: מבצע של מים

בשיעור זה נלמד סיפור שמופיע בסוף של המעשה המפורסם של שבעת הקבצנים (מעשה י"ג בתוך ספר 'סיפורי מעשיות'). הסיפור שלנו מופיע בתוך הסיפור של היום הששי של הקבצן בלי הידיים. 

כי יש מעשה: כי פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה והשתדל בתחבולות לתופסה.  עד אשר עלתה בידו ותפסה.  פעם אחת חלם לו לאותו המלך שהיא עמדה עליו והרגה אותו. והקיץ ונכנס החלום בלבו וקרא לכל פותרי החלומות ופתרו לו כפשוטו, שיתקיים החלום כפשוטו שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה.  יהרוג אותה – צר לו, ישלחה מעל פניו זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה, וזה חרה לו מאד כי הוא השתדל אחריה כל כך ועתה תבוא ליד אחר? וגם אם ישלחה, ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו מאחר שהיא אצל אחר, יחזיקה אצלו הוא מתיירא מחמת החלום כנ"ל ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך ובין כך נתקלקל האהבה שלו אצלו קצת קצת מחמת החלום.  ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר וכן גם היא נתקלקל האהבה אצלה כל פעם יותר ויותר עד שנעשה אצלה שנאה עליו וברחה מפניו ושלח המלך אחריה לבקשה ובאו והגידו לו שנמצאת היא אצל המבצר של מים. כי יש מבצר של מים ושם עשר חומות זו לפנים מזו, וכולם של מים.  וגם הקרקע שהולכים עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים וכן יש שם אילנות ופירות הכל של מים, ויופי המבצר וגודל החידוש של זה המבצר אין צורך לספר כי בודאי הוא חידוש נפלא מאד, מאחר שהוא מבצר של מים, ולכנוס בתוך זה המבצר אי אפשר כי יהיה נטבע במים מי שיכנוס בו, מאחר שהוא כולו של מים. והבת מלכה הנ"ל שברחה באתה עד אותו המבצר והיתה הולכת שם סביב אותו מבצר של מים והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו מבצר כנ"ל והלך המלך וחילו לתופסה. כשראתה זאת הבת מלכה ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר כי רוצה היא יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו, וגם אולי אעפ"כ תינצל ותוכל לכנוס לתוך המבצר של מים הנ"ל. כשראה המלך כך שהיא בורחת אל המים אמר: מאחר שהוא כן, על כן ציווה לירות אותה, ואם תמות -תמות.  והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חצים שמשוחים בעשרה מיני סמים כנ"ל, והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים הנ"ל, והיא עברה ונכנסה לתוך העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאתה לפנים ונפלה שם ונשארה שם חלישות, ואני רופא אותה.

כשר' נחמן מספר לנו סיפור הרי שהוא בא למסור לנו מסר, שלו היה נאמר בצורה ישירה ייתכן ולא היינו מוכנים או מסוגלים לקבלו. אך לדמויות מעולם האגדות אנו מוכנים להיעתר שכן הריחוק בין החיים המוחשיים לסיפור מאפשר לנו להישאר פתוחים לתכני הסיפור ולמסר המקופל בו. מבלי משים תחלחל אלינו התודעה שבעצם הסיפור הזה איננו מספר אלא עליי ועלייך, על עצמנו.

"כי פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה", כך מתחיל הסיפור. בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש מלך, שרוצה שכולם יעשו כמצוותו, בתוך כל אחד מאתנו שוכן עריץ שרוצה שהמציאות תיענה לדרישותיו. לא מדובר כאן באיזה דיקטטור חס ושלום שמחפש אחר חיילות וארמונות של זהב וכסף. בסה"כ רוצה הוא כוס קפה בבוקר עם שתי כפיות סוכר, אך אם חלילה תוריד כפית אחת אזי מלך זה יתעורר מרבצו.

"כי פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה". הסיפור מתחיל "בפעם אחת" מכיוון שהסיפור איננו סיפור של נאמנות, או של אהבה גדולה, אלא הוא סיפור של חשק חד פעמי, התרחשות של פעם אחת, ברגע צר, שאין בו לא עומק ולא תוכן, כך סתם- חשק. ובכן מתברר, לפי סיפורינו, שאפילו דברים כל כך גבוהים ונשגבים כמו בת המלכה יכולים להיות נתפשים על ידי אותו עריץ שבתוכנו, באותו אופן כוחני ויצרי ומי היא בת המלכה? כמקובל לפרש, "כל כבודה בת מלך פנימה", בת המלך הינה הפנימיות, הנשמה, השכינה, האמונה והתורה. ולפעמים יתכן שאפילו את הדברים העדינים והפנימיים הללו אוחז האדם מתוך חשק בלבד ובצורה כוחנית ולא נאמנה. כך מתחיל הסיפור.

והנה יום אחד חולם המלך חלום: ברגע אחד של שחרור, של הרפיה, הוא עוזב לרגע את העריצות והכוחנות שלו, הוא מונח על המיטה במצב רפוי ללא מנגנוני הגנה, ללא כל התוספות אותן כבש בכוח, כך פשוט, אני כפי שאני; או אז לרגע קל פתאום מחלחלת לתוכו התודעה, "היא תהרוג אותי"! הוא חולם שהיא תהרוג אותו. פותרי החלומות פותרים לו את חלומו כפשוטו, שהיא באמת תהרוג אותו. המלך מבין שבסופו של דבר הנשמה, התורה, האמונה והשכינה, כל אלו דורשות ממנו מסירות נפש. הוא מבין שמה שבאמת התורה רוצה הוא את הנפש שלך, את הפנימיות, את הלב. אליהם נודע המלך רק כשהרפה מכל אחיזותיו, שם שרוע על מיטתו. האם יהיה מסוגל להתמסר ,להתקשר ,לתת את היקר לו מכל- את עצמו? עתה, מבחינת המלך, נוצרה משוואה בלתי אפשרית, מה שמבחינתה של בת המלכה זו מסירות נפש מבחינתו שלו זהו מוות. מה שמבחינתה הינו קרבה, מבחינתו זוהי הקרבה עצמית. מה שמבחינתה זו נאמנות, מבחינתו זהו איבוד השלטון, בו כל חיותו של המלך תלויה. למסור את הנפש זה להיות ללא קיום עצמי, או במלים אחרות יש בזה סוג של מוות. או אז חש המלך איום על הקיום שלו. והוא בקונפליקט מה עליו לעשות: "יהרוג אותה-צר לו": האם יחליט הוא בלבו שבעצם היא מתה, ויהרגנה בליבו. ומשמעות הדבר שיחליט שאין לה פנימיות, שכל הווייתה רק למראית, מבחוץ, אך לא 'באמת', שהיא כבשר שאין בו נשמה, שהיא רק חומר, אבל אין שם שכינה, שהיא מתה!אם האדם יקבע בליבו כביכול שאין באמת פנימיות, כביכול הכול סתם, כל התורה, האמונה, הפנימיות, הנשמה, השכינה –הכל חיצוניות, הכל בשר הכל חומר; עולם כזה הוא עולם "צר" מצומצם ושטחי מידי והעתרות אל תודעה כזאת כרוכה בכאב גדול מדי. באמת המחיר הוא עצום, להרוג את הפנימיות, את הנשמה, את האמונה. אמנם מנהגם של עריצים הוא להאשים את סביבתם בכל מחדליהם הפנימיים ויקל על המלך להאשים את בת המלכה בחולשתו הוא, אך גם המלך בעצמו יודע את המחיר שיצטרך לשלם על כך. ככל עריץ יודע הוא לשלוט בנתיניו אך לא יותר מידי, שלא ימותו. אחרי ככלות הכל זקוק הוא להם לא פחות משהם לו.

 אפשרות שניה היא ל"שלחה מעל פניו, זה חרה לו מאוד כי איש אחר ייקחנה, כי הוא השתדל אחריה כל כך ועתה תבוא ליד אחר?! וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר עתה בוודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו מאחר שהיא אצל אחר". זאת אומרת האפשרות הראשונה הייתה להאשים אותה שהיא לא בסדר וממילא לפגוע בה. האפשרות השניה היא להאשים את עצמו, לקחת מעט אחריות ולא לפגוע בה אלא רק לומר לה 'אני משלח אותך', ומשמעות הדבר- 'לא את אשמה .זה לא את זה אני, את בסדר, אבל אני פשוט לא רוצה, אני הוא זה שלא יכול, לא מתאים לי. זה קשה לי, מסירות נפש כזו, והתבטלות כזו, הן מעבר לכוחי'. הרי שיש באמירה הזו נתינת תוקף מסוים חזק יותר לבת מלכה, סוג של קיום עצמאי, סוג של אחרות, ובמילים של הסיפור "איש אחר ייקחנה". 'ואם איש אחר ייקחנה אזי עוד יותר היא יכולה להרוג אותי. אם אודה שכל הבעיה היא אצלי בשל חולשתי אז אדע בתוך ליבי, שיש איזו אמת גדולה שפספסתי, שלא יכולתי אליה לא נגעתי בה ולא הצלחתי להגיע אליה, שלא הסכמתי למסור את הנפש אליה, ולכן היא תרדוף אותי ויום אחד היא תהרוג אותי. יום אחד היא תצליח לכבוש את ליבי, אלא שאז לא יהיה הדבר מתוך בחירה שלי אלא מתוך חולשה והכרה חסרת אונים.

גם בחשבון אישי אין המלך רוצה לשלחה מעל פניו, הוא לא רוצה לוותר עליהו מעונין להשאירה אצלו, אלא שאינו רוצה למסור את הנפש למענה. המלך רוצה לאחוז החבל בשתי קצוותיו ואכן הדבר בלתי אפשרי שכן גם אם 'יחזיקנה אצלו מתיירא הוא מחמת החלום כנ"ל'. וחוזר חלילה, הקונפליקט נראה בלתי פטור. לא יכול הוא לשלחה וגם לא להחזיקה וכמובן כשלא עושים שום דבר המצב מידרדר.  "ולא ידע המלך מה לעשות לה ואם כך נתקלקל האהבה שלה אצלו". והנה דווקא כאן, במצב חסר תקנה לכאורה זה, מבלי משים אנו שומעים בפעם הראשונה בסיפור שיש אהבה ביניהם. לפני כן חשבנו שזה רק "חשק", ענין ל"פעם אחת" שאין לו דבר עם הנצח ופתאום אנו מגלים שישנה אהבה. אכן הרבה פעמים קורה שהאהבה מתגלית דווקא בחסרונה, דווקא כשהיא איננה. אבל אז זה עלול כבר להיות מאוחר מדי.

*

"וכן גם היא נתקלקל גם האהבה אצלה כל פעם יותר ויותר עד שנעשה לה שנאה אליו ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר", לאט לאט אהבתו של המלך מתקלקלת יותר ויותר. לאט לאט מרגיש הוא שקשה לו, קשה לו ללמוד, קשה לו להתפלל, קשה לו להרגיש, קשה לו להאמין, קשה! הוא נדרש למאמץ, הקשר עם הפנימיות –היא בת המלכה כבר לא מחייה אותו כבעבר. מה שבדרך כלל אמור לעורר אותו לעומק ולתוכן בחייו נתפש עתה בעיניו כעול. אולם לא רק אצל המלך מערכת היחסים מדרדרת, אלא גם אצל בת המלכה. עד עכשיו היא הייתה פסיבית בסיפור, כלל לא שמענו אותה. אמנם מתברר שאהבה היא את המלך, שהרי עתה מספרים לנו שאהבה זו נתקלקלה גם היא, עד שהפכה לשנאה. אך כמו שהרבה פעמים קורה, הפנימיות איננה משמיעה את קולה עד שרע לה. אהבתה לבעליה בדרך כלל מובנת מאליה ולא שמים לב לא לנשמה ולא לשכינה אלא כשלא טוב, או אז נשמע קולה של הפנימיות, עד שבת המלכה שונאת את המלך.

אך הייתכן? הייתכן שהנשמה והפנימיות ישנאו את בעליהן, את עצמם? אכן לא יתכן, מקורן האינסופי נותן להן מספיק שאר רוח, סבלנות, רחמנות ואריכות אפיים כדי לשאת את מחדליו של המלך, של האדם השתלטן, שגם עם נכסיו הרוחניים התקשרותו הינה כוחנית ונצלנית. אך ייתכן וייתכן שהאדם ירגיש בליבו שיש בנכסים אלו עול שכזה עד שיחוש שהם מתנגדים לו, רודפים אותו ואף שונאים אותו. יש ויתמלא האדם בתחושה, גלויה או סמויה, שהתורה וציוויה מתנכלים לו, שהקב"ה מטיל עליו משימות שכל עניינן להעבידו בפרך. יכול אדם להרגיש שכל משהו שיש לו ריח של פנימיות הינו עליו לעול ולטורח ושבאמת הפנימיות שונאת אותו, ובעצם, קשה להודות, אבל הוא בעצמו מסכים לכך ושונא גם הוא...את עצמו. שנאתה של בת המלכה היא, אם כן, תחושה המתחוללת בליבו של המלך ושם בעצם זירת הסיפור שלנו.

בעומק הדברים הסיפור שלנו כמו כל הסיפורים של ר' נחמן הוא סיפור של איש אחד. בת המלכה והמלך הם אחד ודו השיח ביניהם איננו אלא שיח בין שני צדדים בנפשו של איש אחד. אפשר לומר שכל התורה לא באה אלא לספר לנו את סיפורו של האחד, להראותנו שכל מקרי העולם הזה אינם אלא מן האחד. כך ידוע בשם הזוהר הקדוש "שקודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הם" (הקב"ה עם ישראל והתורה הם דבר אחד).התורה מכוונת אותנו לראות שהעולם כולו הוא אחד, והכל איננו מספר אלא את הסיפור של האחד, אלא שהגילוי השלם של הדבר הזה יהיה רק ביום בו יהיה ה' אחד ושמו אחד. אולם כשיש מלך עריץ שרוצה שיהיה לו קיום עצמי, המחפש לנגוס בעולם ולחטוף את מה שהוא חושב שמגיע לו, מבלי משים מנסה הוא לנגוס במלכות ה' על מנת לגדור לעצמו מלכות משלו. מבלי דעת יוצר הוא בעולם פיצול הנוגד את אחדות ה'. לאחדות זו ייוודע המלך רק מצידה ההופכי, כשהמציאות תהיה מנגדת לו ולגזרותיו לרמז לו שוב ושוב 'לא אתה מלך'. כמו גם בסיפורנו בו מגלה המלך את קצה גבול מלכותו בחוסר שלטונו בבת המלכה. נמצאנו למדים שגם זה עצמו סיפורו של האחד אלא שמצדו השני, ההופכי. אולם מה שלא יודע המלך הוא שהרבה מאד פעמים כשנוגש האדם במציאות גובה הדבר מחיר גם בנפשו שלו ויוצר פיצול בתוך נפשו שלו. נפשו של הרוצה למלוך תתחלק גם היא לשניים- האני העריץ והאני הפנימי, הנשמתי. הכוח מכופף את האני לשניים, זה הרוצה לשלוט מחד ושאריתו המקורית והפנימית מאידך. כל סיפורנו לא בא אלא לספר את הסיפור של מערכת היחסים הבלתי האפשרית שבין האני העריץ ובין הנשמה, הלא הם המלך ובת המלכה. לתאר את המרדף הנדון לכשלון מראש של האדם אחר עצמו ועצמיותו, שרוצה מחד להיות עצמו ומאידך לשלוט בעצמיות זו ולא תמיד, כידוע, השניים תואמים זה לזה.

מה אני מצפה מעצמי ומה אני בפועל, נמצאים במרחק רב זה מזה. בתוך הציפיות שלי מעצמי מהדהדים גם הציפיות של התורה ושל הקב"ה ממני אשר יותר מכל רוצים את הפנימיות של האדם. אך למרבה ההפתעה דווקא כאשר מצליח המלך שבתוכנו לתפוש את בת המלכה ולהכריח אותה אל כל ציפיותיו, דווקא אז מתעוררת איזושהי שנאה כבושה בתוכנו לכל הדברים שהכרחנו את עצמנו אליהם, הגם שהם יפים וטובים. מרגישים אנו עמוק עמוק את המחיר שנתבע מאתנו, מסירות נפש, ואין אנו יכולים לעמוד בצפייה זו. אך מאידך גם אין אנו מוכנים לוותר על הישגנו והקונפליקט לא פטור. גם האדם המקיים את המצוות ולומד את התורה והמנסה להתקדם מבחינה רוחנית יכול למצוא את עצמו עם הרגשה פנימית חבויה וכבושה שכל הישגיו בסופו של דבר הינם לו לרועץ, כיוון שהם באים אליו בדמותו של המלך העריץ הבא לקחת שבי את הנשמה. הרבה דברים טובים נתן לו לאדם מלך זה, אך את העיקר לקח ממנו וסימן לדבר יהיה כשיגלה אותו אדם שהנשמה שלו בורחת ואיננה משתפת פעולה עם רצונותיו. אם אין בליבו של אותו אדם כלל מרחב לנשמתו לשמוע את קולה האמתי ודמותו של המלך דומיננטית בקרבו מאוד יגלה הוא שמלך זה רודף אחרי הנשמה לתופשה שתציית לו, שתשמע בקולו, שלא תשמיע בקרבו קולות ומחשבות שאינן רצויות, אך היא בורחת ובורחת.

*

לאן בורחת הנשמה? הנשמה בורחת אל תוך מבצר של מים, המתואר כמבצר יפה מפואר ומופלא. אך כיוון שהוא כולו עשוי מים אי אפשר להיכנס אליו בלא סכנת טביעה. הפרשנים מפרשים, שהמבצר של המים איננו אלא מבצרה של התורה, שהרי אין מים אלא תורה. מקום שכולו מים, שאין בו ארץ, הינו סמל למרחב שמימי שמעבר לממשות הרגילה ללא ארציות, ללא ממשות וחומר. הנשמה בורחת לשמים, אל  המקומות הגבוהים והמופשטים. נסוגה אל מקומם של המלים, של המחשבה, של החזון, של החלום, של ההיגיון, ונוטשת את המציאות. זהו מפלטה של בת המלכה, של הנשמה, של האמונה, של התורה. היא בורחת לבית המדרש, כמו שנאמר "אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש. ומדוע? כיוון ששם יד המלך העריץ לא מגעת. ידו המגושמת והשתלטנית איננה יכולה לאחוז דברים חסרי ממשות, גם אין רצונו בהם. דברים מופשטים מעין אלו אוחזים בשכל, במחשבה וברגש וכלים אלו אינם משתמשים בכוח ובשתלטנות אלא להיפך בהיעתרות מבוטלת למושגם הפנימי, בהצטרפות למהות הכללית שלהם. המלך לא רק שלא מסוגל לאחוז מושגים מופשטים אלו, אלא שהדרישה של ההפשטה להתפרק מכל אגו ומכל ממשות הינה בשביל המלך כסכנת טביעה במקום ללא משען ממשי. בית המדרש משול למבצר של מים המגן על התורה והיהדות מפני פגעי החוץ על ידי אותה הפשטה המתרגמת כל דבר למושגיה המופשטים. שם בהיכליו השמימיים של המבצר אי אפשר לפגוע בנכנסים אל תוכו שכן נטולי ממשות הם. שם, הכל שקוף כמו מים, החומות של מים, הכלים של מים, מציאות נוזלית ללא קרקע, ללא ממשות פיזית שאכן אפשר לטבוע בה. אכן מי שהצליח להיכנס אל תוך המבצר יראה שדווקא ההתפשטות מכל מציאות היא המשרה על המבצר יופי של שלימות מופלאה היכולה להיות רק בספרים. השקיפות של עולם ההפשטה מאפשרת גם מעוף שאיננו בנמצא בעולם המציאות הארצית. כעוף השמיים יכול יושב בית המדרש להרחיק ראות למקומות שלא היה בהם, לדבר על מציאות שלא חווה ולהעמיק בתוכם חקור ולמוד. היושב בבית המדרש יכול לדון בסוגית "המחליף פרה וחמור" ולא פרה ולא חמור מול עיניו, אלא רק מושגם המופשט, הנוזלי, המימי, השמימי, השקוף והבלתי פגיע. לשם בורחת הנשמה, בת המלכה.

רבים מחפשים את אמונתם בעולם בית המדרש המופשט. מנסים לתארה במילים שלימות מנצלים את המעוף של המילים על מנת להגיע עד למושאה הרחוק של האמונה. אמונה שכזו מתוארת כהשקפת עולם, כמעט כאידאולוגיה. אולם ניכר על ר' נחמן שזירת ההתרחשות שלו איננה בית המדרש. לא בגלל שלא למד, כל מי שקורא קצת מכתביו רואה איזו בקיאות עצומה הייתה לו בכל מקצועות התורה ובעומק רב. ובכל זאת זירת ההתרחשות של תורה זו עצמה הייתה אצל ר' נחמן- החיים. ממקום זה קורה לנו ר' נחמן לצאת אל היער לדבר עם ה' בפה ממש, לנשום את אוויר האמונה בעורקי החיים, בממשות. כך דורש ר' נחמן את הפסוק "ויהי ידיו אמונה" שהאמונה צריכה להגיע עד לידיים. אך מאותו מקום עצמו, של חיים, מסוגל ר' נחמן לתאר לנו גם את הפרישה מהם אל המבצר של מים כמקום חי בעצמו וברגישות רבה משרטט לנו את שהביא את הנשמה לשם. (ואולי זהו כבר תחילת רפויה של בת המלכה).

שכן בת המלכה רוצה להיכנס אל המבצר, אך אין זו כניסה פשוטה שהרי אפשר לטבוע במים הללו. שלא כמו המלך שסכנת הטביעה שלו היא הפחד שלו לאבד את עצמו ואת הווייתו העצמית אשר כל כך יקרה לו, הנשמה דווקא רוצה להיכנס למבצר, לטבול במימיו ולהיכלל במושגיו. סכנת הטביעה שלה היא דווקא השלימות היתירה שיש במבצר, עד כדי כך שאפשר לטבוע בשלמות הזו ובדרישותיה הגבוהות והשמימיות. לא בקלות חותר האדם במימי ההפשטה, לא לכל אחד החכמה והמעוף לכך.  בת המלכה מעדיפה לטבוע במים מאשר להיתפס על ידי המלך. ולמה? היא אומרת 'אני מעדיפה למות שלמה, מעדיפה למות כפי שאני, מאשר שהוא יתפוס אותי. למה? כי כשהמלך יתפוס אותי הוא יחצה אותי. כפי שראינו, המלך מכופף את הכל לשניים, ה'אני השולט' ו'האני הנשלט' המצוי. גם את האמונה ייקח בכוח, ישתיק את ההתלבטויות, את הספקות ויכוף את נשמתו לאמונתה. את התסריט הזה אנו כבר מכירים. מה שנעשה בכוח, סופו שיעורר שנאה. ה'אני' הכבוש, המדוכא, המכופף, אולי ישמור על שתיקה נאמנה כדי לא לקלקל את הישגיו הרוחניים של המלך, את אמונתו המדומה והעריצה. אבל בת המלך לא תשתף פעולה. הנשמה תברח. ומהי אמונה בלי נשמה?

הנשמה  מעדיפה להיות שלמה עם עצמה, מעדיפה להיות אחת עם עצמה, אפילו אם תטבע. בת המלכה מתארת בכך את הרגע הקריטי של הדילוג של האמונה, בו היא נדרשת לעשות צעד מסוים שבו היא נשענת רק על עצמה, ואין אף אחד אחר להישען עליו. בדרכו אל האינסוף מוכרח לו למאמין שירגיש אפילו להרף רגע את התהום הפעורה תחתיו, את חוסר הרציפות בדרך זו שמן הסוף אל האינסוף ואת הדילוג שנזקק האדם המאמין לעשותו. תהום זו עמוקה והיא בסכנת טביעה גמורה, כי אין לה כל משען, כל קרקע, אך היא מוכנה אפילו למסור את נפשה על כך. אני מוכנה –אומרת האמונה – שאפילו יגידו שזה סתם הזיות, סתם פנטזיה, ואין לי שום הוכחה, ושום דבר חיצון שאני נסמכת עליו. אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה ובלבד שהוא לא יתפוס אותי. המאמין רוצה להגיע אל השלימות של האמונה המצויה במבצר במופשט של המים ומוכרח בדרך לדלג על חוסר השלימות וחוסר הרציפות שבדרך אל השלימות הנכספת. במושגי מבצר המים היודעים רק את השלימות זוהי תהום של ממש, טביעה במים עמוקים ובכל זאת שם, שם חותר האדם המאמין.

אך סכנת הטביעה איננה סכנתו היחידה של המאמין. בל נשכח, מאחוריו נמצא אותו מלך עריץ ,ממנו ברח. מאבקו איננו רק בעולם ההשקפה והמילים, שם מנסה הוא לסדר את אמונתו שתהיה רהוטה, שלימה, שקופה למתבונן הרוצה לבקר אותה. רוצה הוא המאמין שתהיה עמידה בביקורת עצמית וחיצונית. אך לא רק שם מאבקו. המלך שולח אחרי בת המלכה חיצים. מה הם החיצים? החיצים מסמלים את ההכרה שאני חצי. שכן כשאדם מסרב לקבל את היותו חצוי, חלקי, חסר, חלש שהוא לא הכל –הוא נהיה כחץ דוקרני, פוגעני, ורודף אחרי החצי השני באופן כוחני כמו חץ. המלך טוען 'אַת החצי השני שלי, את שלי', והוא שולח אחריה חיצים. ולא קל לברוח מן החיצים הללו שכן הם משוחים ברעלים כאלו היודעים בדיוק לגעת באותם מקומות חצויים חסרים וחלשים אצל בת המלכה אותם מכיר המלך היטב אצל עצמו, שהרי בת המלכה איננה אלא חציו השני והביטוי לחוסר השלטון שלו במציאות. שהרי כפי שכבר התאמנו שניהם אינם אלא אחד.

*

ר' נתן בליקוטי הלכות עוסק בסיפור שלנו (הלכות תולעים ד') שם עורך הוא השוואה בין סיפורנו לבין סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מהשוואה זו נוכל אולי לקבל דוגמא חיה לנמשל של סיפורנו. פרעה ככל עריץ רדף אחר המציאות, מרדף המלווה בהסרת אחריות והטלתה על האחר, בחיפוש מתמיד אחר של החצי השני שלו ובמרדף כוחני אחריו. והנה כמו בסיפורנו גם בליבו של פרעה מחלחלת תודעה מאיימת. העם אומרים לפרעה – 'יום אחד ועלה מן הארץ ונלחם בנו, פן ירבה ופן יפרוץ'. ובעצם אומרים לו – 'תיזהר מבני ישראל, כמה שאתה חזק באמת אתה חלש'. ובהמשך, כשעם ישראל מצליחים לצאת, אפשר לומר שהם בורחים למבצר של מים, לקבלת התורה אשר כמו בסיפורנו עוברת דרך המים, על סכנת הטביעה שבהם, בקריעת ים סוף. כמו בת המלכה גם עם ישראל מצליחים לבסוף לחצות את הים, אבל, אומר ר' נתן שם, דע לך שבכל זאת המצרים הצליחו לתקוע בעם ישראל עשרה חצים, עשרה מיני חצים של כפירה ושל אפיקורסות. ר' נחמן גילה בסיפורנו את מה שהתורה כיסתה בסיפור קריעת ים סוף. אנחנו בדרך כלל מדמיינים את קריעת ים סוף ואת בני ישראל העוברים בחרבה בתוך הים, כאילו שטיח אדום נפרש למרגלותיהם והם בבטחה עוברים עליו וזאת בגלל שאנחנו שמכירים את סופו הטוב של הסיפור. אך ר' נתן מסתכל עמוק לתוך ליבותיהם של ישראל, מכיר הוא את חולשתם, חולשת בת המלכה ומנסה להקשיב להלמות ליבם, שם באמצע הים עוד לפני שידעו את הסוף הטוב. עם קולות השמחה מן הסתם נשמעו גם קולות פנימיים אחרים– "מה יהיה, מי אמר ש... אולי זה הכל כלום, עוד מעט ירדפו אותנו, יתפסו אותנו, למה בכלל ברחנו, נכנסו לזה, היינו נשארים שם, מי אמר שהים יישאר חצוי, שהמצרים לא יתפסו אותנו, מי אמר שיש פה השגחה, פנימיות, נשמה? מי אמר?".

הסוף מוכר, בני ישראל חצו את הים, עברו ליבשה והים נסגר. המצרים טבעו, אין הם מסוגלים לעמוד במבצר של מים, הם לא מסוגלים לעמוד בעולם כזה שאין לו קרקע, הם לא מצליחים לעמוד בעולם שכולו פנימיות, שיד ה' בו רמה ונכרת השגחתו בכל מקום. ישראל מסוגלים ואולי כמו בת המלכה שבסיפור לא מוכנים להיעתר לעולם הכוחני שבחוץ. ובכל זאת, עם סגירתו של הים לא נסגר הסיפור. יודע ר' נתן להקשיב לנשמה גם כשהיא חצויה, גם כשאינה שלימה. הסיפור עגול ולא ישר. משהו בתוך ליבם של ישראל נשאר עדיין חצוי. גם לאחר שנסגר הים הספקות, החששות, הכפירות הותירו את רישומם. הם נמוגו בחוץ אך נותרו עמוק בפנים. היו אלו קולות של המצריות שבתוכם, של השעבוד הפנימי שלהם אל המצרים שהשמיעו את הקולות הללו. המצרים רק עוררו אותם, ידעו לשלוח חץ בדיוק אל החלק החצוי, המתלבט, החלש, שאצל בני ישראל. ידעו, כיוון שחלק זה איננו אלא החצי השני שלהם עצמם ושל שתלטנותם העריצה. כרוצים המצרים לומר 'חיזרו, חיזרו לעובדנו, הרי אנו יודעים בדיוק מי אתם ומאיפה באתם. אנו יודעים שהנכם עבדים קטנים חלשי כוח ונמוגי לב'. גם הרבה זמן אחרי שהמצרים כבר טבעו בים, קולות אלו נשמעו בלבותיהם של ישראל, שאריות אותם עשרה מיני חיצים של אפיקורסות שתקעו בהם המצרים ומסביר ר' נתן שעשרה מיני הניסיונות שנתנסו בני ישראל במדבר לא באו להם אלא בשל אותה חולשה פנימית שנותרה בהם. הסיפור שנראה שלם בקריעת ים סוף מתברר בהמשך כסיפור הרבה יותר מורכב. כל הקשיים שצפו ועלו בשנות נדודי עם ישראל במדבר הינם הדים של מורכבות זו. בסיפורו מנסה ר' נחמן להושיט לנו את המורכבות הזו שנובעת אולי דווקא בגלל הצורך הפנימי שלנו לספר סיפור שלם. הצורך הפנימי של המלך העריץ מחד והצורך הפנימי של הנשמה, בת המלכה, מאידך.

                                                              *

"והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חצים שמשוחים בעשרה מיני סמים כנ"ל, והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים הנ"ל, והיא עברה ונכנסה לתוך העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאתה לפנים ונפלה שם ונשארה שם חלישות, ואני רופא אותה."

ומקובל במסורת ברסלב שכשאמר ר' נחמן "ואני רופא אותה" הצביע על עצמו כמרמז שהוא יודע איך לרפא את בת המלכה ששוכבת פצועה וחלשה בתוך המבצר של מים. בכוחו של ר' נחמן לרפא את בת המלכה, שמגיעה אל ביהמ"ד, אל העולם שכולו מים, עולם של שלימות שמימית, אבל מגיעה חלשה, פצועה, שסועה ופגועה. בפגיעה הזו ובמקום החצוי הזה בא ר' נחמן לטפל.

כל עניינו של ר' נחמן ותורתו נעוצים בנקודה זו, לרפא את הבת מלכה, לעזור לכל אותם שבאים אל האמונה במסירות נפש, אך מגיעים פצועים, שסועים, באים עם עשרה מיני אפיקורסות, באים עם הרצון לקרוע עצמם מן המלך האכזר אך זה הצליח להטביע בהם את חותמו. ר' נחמן בא לרפא מחלות יהודיות של בית מדרש. ר' נחמן מזהה את אותה תשות כוח של תלמידי חכמים, של אברכים ובמיוחד של בני הנעורים המחפשים את האמונה ואף מוצאים אותה אך משום מה מגלים שהיא חלשה, חבולה ועייפה מלפעול. ר' נחמן יודע ששאיפות תמימות ושלימות מניעות אותם. בעין טובה רואה הוא את בת המלכה השרויה בתוך כל אחד מהם ובכל זאת שואל את עצמו באיזה פינה 'נתקעה' היהדות? מדוע ארמון כל כך הדור מותיר את היהודי כל כך חבול, פצוע ועייף בנסותו לעשות אפילו צעד קטן של תמימות?

ר' נחמן מוציא אותנו מבית המדרש ומביא אותנו ליער. בבית המדרש, האמון על השלימות, להיות חצוי משמעו תהום, בעולמו המופשט התלבטות הינה בלתי אפשרית. לעומת זאת ביער הממשי היות חצוי הינו עצם הקיום, במעבה היער החולשה היא צעקה שיכולה להישמע בלי עין ביקורתית. שם תוכל לפגוש עוד אנשים חצויים וחלושים כמוך, קבצנים ונכים כאותם שבעה קבצנים המופיעים בסיפור. משם אפשר לספר את הסיפור מן ההתחלה, לשמוע את הקולות הפנימיים החנוקים, כאותה שנאה כבושה המסתתרת בלב בת המלכה וכאותו פחד תהומי של המלך להתמסר לאמונתו באמת. ביער אפשר להשמיע קולות אלו ולספר את מה שבלשון פשוטה קשה לספר. אולי עצם הסיפור נותן מקום ומרחב למקומות ה"חצויים" שבתוכנו ובכך נותן כוח "לחצות" את המים הטובעניים בדרך למבצר ולדלג את דילוגה של האמונה. ואולי איחודם של שני החצאים שבתוכנו לכדי סיפור אחד יכהה בתוכנו את חודו של החץ עם הרעל המשוח עליו. ואולי אף יותר מזה, אולי אחוד זה הינו  פתח לאיחוד מחודש בין המלך ובת המלכה. אלא שאז המלך יוותר על מלכותו וכשם שהוא היה מוכן לוותר על ארמונו וללכת ליער גם היא אולי תהיה מוכנה לוותר על ארמונה שלה הוא הוא המבצר של מים. שמא תהיה מוכנה הנשמה לוותר על השלמות המופשטת של האמונה למען קבלתה חצויה אך חיה.

בכלל: מי שרוצה באמת להבין איך הקבצן העיוור ריפא את בת המלכה צריך קודם כל להיות מוכן לשחרר את הילד הקטן שבתוכו, את אותו ילד קטן שמסופר עליו בתחילת הסיפור של שבעת הקבצנים. להיות מוכן לשחרר את הילד הקטן הזה, להתוודע אליו, אל אותו מקום אבוד, מקום פנימי, אבוד, ילדי, לא יודע. ואם הוא יהיה מוכן להיוודע אל אותו ילד קטן שאבוד ביער של החיים, אולי יזכה גם לפגוש את 7 הקבצנים שיודעים כיצד להפוך את החולשה לכוח ואת החיסרון ליתרון גדול. רק אם ירשה לעצמו להיות אבוד ביער, אולי יהיה מסוגל לרעוב ללחם, ואם יהיה מסוגל לרעוב ללחם רק אז הוא יפגוש את עשרה מיני קבצנים שנותנים לו את המזון הזה שרק קבצנים יכולים לתת.

*

כהקדמה לסיפור בת המלכה ומבצר המים, מספר הקבצן השישי בלי הידיים שיחה המתרחשת בינו לבין כמה אנשים שכל אחד מהם מתפאר שיש לו כוח רב בידיו את אחד מהם שאל הקבצן 'איזה כוח יש לך? 'וענה הוא לו  שהוא בעל צדקה. שאלו הקבצן 'כמה צדקה אתה נותן?', ועונה האיש 'מעשר'. 'אם ככה', ענה לו הקבצן בלי הידיים, 'אתה לא יכול להציל את הבת מלכה, כיוון שאתה יכול להיכנס רק דרך חומה אחת של מים ולא יותר, כי נתת מה שצריך וזה לא מספיק'. כדי להיכנס אל המבצר של מים חייבים להרבות בצדקה יותר. כמו שמסופר על הבעש"ט שלא היה משאיר פרוטה בכיסו מיום ליום מכיוון שידע שאם היה שומר את הפרוטה אצלו בכיס היה משלם על זה מחיר רוחני כבד יותר. ידע הוא את הסכנה בלעקוד את היום ולבטל אותו בשביל המחר. אין זה מקרי או סתמי שכשמשה עלה למרום צר לו הקב"ה את קלסתר פניו כשל אברהם אבינו, כמסופר במדרש, כי רק מי שהוא בעל חסד גמור יכול להגיע למקום כזה שכולו מים, רק מי שנותן ולא לוקח, רק הוא יכול להגיע למקום שכולו מים ולא לטבוע.

הקבצן בלי הידיים הוא הקבצן שבא למציאות בלי ידיים, בלי לקחת. על כן הוא אומר 'אל תחשבו שאין לי ידיים, באמת יש לי, אלא שאין להם שום אחיזה בעולם'. אכן יש משהו בהדרכותיו של ר' נחמן שנראים כאילו קוצצים הם לנו את הידיים וזאת על ידי האמירה הכי בסיסית של ר' נחמן זה 'תהיה כאן, איפה שאתה, פה התיקון שלך'. במובן זה נראה הוא כקוצץ לנו את הידיים והרגלים, כביכול עושה מאתנו נכים. האמירה 'היה כאן' 'קוצצת' כביכול מחד את ידנו ורגלנו, מעוורת את עיננו וכו' אך היא זו שמפגישה אותנו עם אותם שבעה קבצנים שאינם אלא בתוכנו. 'היה כאן' כי הכל אחד. אל תברח, אתה בעצמך המלך העריץ ואתה בעצמך בת המלכה. רק אם תהיה מסוגל להכיל מסקנה אמיצה זו תוכל לגלות את הסיפור שביניהם. רק אם תהיה מוכן להודות במלך העריץ שבתוכך תוכל לשמוע לא רק את מצוקתה של בת המלכה אלא גם את מצוקתו של המלך שאיננה אלא צידה השני של מצוקת בת המלכה ויתחברו שני חצאי הסיפור לכדי סיפור אחד. 'היה כאן', אומר לנו ר' נחמן, 'בוא עימי ואספר לך את תוכם של דברים, אך היה מוכן לסיפור עגול ומורכב, חצוי, שבור, כאוב: קצת מן המלך היא בת המלכה וקצת מבת המלכה הוא המלך. כשם שחלק מן המצריות הינו סיפור "אהבתם" הבלתי אפשרית לבני ישראל וחלק מן הישראליות הינה המצריות שהייתה תקועה בלבבם גם הרבה אחרי שנפרדו דרכם. 'היה כאן' ואל תברח, אסוף ידיך ותוכל לשמוע את סיפורו של הקבצן בלי הידיים, את סיפורך שלך!'

לאחר שסיפר הקבצן בלי הידיים את סיפורו אמר: 'נמצא שיש לי כוח כזה בידי כנ"ל, ועתה אני נותן לכם זאת במתנה'. ותמהים אנחנו איך אפשר לתת ידיים במתנה? ולא עוד אלא שאין לו ידיים וכיצד איפה ייתנם? אלא שאמנם ידיים אי אפשר לתת, אבל 'אין ידיים' אפשר! אסוף ידיך, כל אחד יכול לאסוף את ידיו, אם רק יתוודע אל הכוח שב 'אין ידיים' יקבלם בלא תשלום במתנה.

ועוד עצה לסיום דברנו. באותה שיחה שבה התפאר הקבצן השישי בכוח ידיו לרפא את בת המלכה סיפר כי יכול הוא לנגן את העשרה מיני נגינה שבכוחם לרפא את בת המלכה. עשרה מיני הנגינה הללו כידוע הינם עשרת פרקי התהילים שמצא ר' נחמן לתיקון הברית. תיקון הברית הוא תיקון חטאי התאווה, תיקונה של האהבה שהתקלקלה. שמירת הברית מתקנת את האהבה שהתקלקלה בין המלך ובת המלכה. יתכן שבתיקון זה כל סיפורנו לא היה מתחיל כלל. שכן כל סיפורנו החל באותו חשק חד פעמי שהפך את התקשרותם של המלך ובת המלכה להיות מעט כוחני ומתוך כך נכנסו ביניהם עוד ועוד רגשות שליליים של פחד ושנאה כפי שספרנו. בלי כוחנות, בלי ידיים, טוב יותר לה לאהבה שתצמח. שמור על הברית, על התקשרות נאמנה עם הפנימיות, עם הנשמה, עם השכינה. אל תשעה לתחליפים ותראה איך בת המלכה שומרת לך אמונים ואינה בורחת כשאתה זקוק לה ביותר.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php