חולין | דף פט | מדוע גיד הנשה במוקדשין נאסר באכילה?

הגמרא דנה בדברי המשנה בנוגע לאיסור אכילת גיד הנשה בבהמה שהוקדשה:

"מוקדשין, פשיטא! משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה? וכי תימא: יש בגידין בנותן טעם, ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד."

השאגת אריה (סימן צו) תמה על שאלת הגמרא, לדעתו היה צריך לשאול מדוע בכלל קיים איסור גיד הנשה במוקדשין משום שעשה דוחה לא תעשה וממילא העשה של אכילת קודשין היה צריך לדחות את לא תעשה של איסור אכילת גיד הנשה. כלומר, לדעה שאומרת שלגיד הנשה יש טעם יוצא שהם נחשבים כחלק מהבשר ואם כן יש חובת אכילת בשר קודשים מהציווי 'ואכלו את הבשר'.

החתם סופר יישב את הדברים בכך הציווי ואכלו נאמר רק על מה שמותר באכילה, מכיוון וגיד הנשה אסור באכילה ממילא הוא לא חלק מהציווי.

הסבר נוסף שניתן להציע הוא שאכילת קודשים היא כמו אכילת מזבח ובאכילת מזבח נאמר 'ממשקה ישראל' (יחזקאל פרק מה פסוק טו):

"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם."

בגמרא (פסחים מז, ב – מח, א) דרשו פסוק זה ללימוד הלכות בענייני הקורבנות:

"שה - ולא הבכור; אחת - ולא מעשר; מן הצאן - ולא הפלגס; מן המאתים - ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, מכאן לערלה שבטילה במאתים; ממשקה ישראל - מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל"

הסיבות לפסול הקרבנות מגוונים, הכלל העקרוני הנוגע לענייננו הוא "מן המותר לישראל". כלומר, כל דבר שיש בו איסור אכילה כלשהו, פסול להקרבה על גבי המזבח.

דהיינו, המצווה על אכילת אדם את בשר הקודשים היא רק באותם דברים שהם מן המותר. כיון שגיד הנשה אסור לישראל באכילה, ממילא אין בו מצוות הקרבה ולמעשה לא נכלל בציווי של האכילה – אין כאן מצוות עשה.