ברכות | דף מד ע"א | פת הבאה בכיסנין

פתיחה

בשבוע שעבר עסקנו בנושא שיעור קביעות סעודה, ומה מגדיר את הסעודה כסעודת קבע. שיעור זה הינו המשך ישיר לשיעור הקודם, והוא יעסוק בסוג המאכלים המחייבים ברכת המזון במידה וקבע עליהם סעודה.

נושא זה, הינו נושא שמצד אחד נוגע לחלק ניכר מהמזון אותו אנו אוכלים, אולם משום מה אינו מוכר כל כך, ולעיתים רבות גורם לבלבול מסוים. תמיד נשאלת מחדש השאלה: "מה לברך על הפיצה?", או: "האם ליטול ידיים על אכילת הבייגלה?" וכדו'.

המחייב של ברכת המזון

בטרם נכנס לפרוט המאכלים השונים, חובה עלינו לברר מה גורם לחיוב לברך ברכת המזון על מאכל מסוים? לשאלה זו יתכנו כמה תשובות: יתכן כי מרכיביו של מאכל מסוים, הם הקובעים מה תהיה ברכתו; יתכן כי הכמות אותה אוכלים מאותו מאכל, והשאלה האם קובעים עליו סעודה באותו הזמן, הם הגורמים המשפיעים על ההחלטה; ויתכן כי מה שמגדיר את הברכה הראויה למאכל מסוים (אם ברכת הפת או ברכה אחרת) היא השאלה האם בדרך כלל נוהגים לקבוע עליו סעודה או לא?

ייתכן והדבר תלוי במחלוקת הבאה. אומרת המשנה:

"אכל ענבים ותאנים ורמונים - מברך אחריהם שלש ברכות - דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים: ברכה אחת (מעין שלש). רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק והוא מזונו - מברך עליו שלש ברכות" (ברכות מד.).

כלומר, לדעת רבן גמליאל יש לברך ברכת המזון (ג' ברכות) לאחר אכילת אחד משבעת המינים, וכפי שמסביר רש"י:

"מברך אחריהם ג ברכות - רבן גמליאל לטעמיה, דאמר לעיל בפירקין (לז.) כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות" (שם ד"ה מברך).

אם-כן, נראה, כי לדעת רבן גמליאל, אין בלחם משהו מיוחד הגורם לברך אחריו ברכת המזון. עצם היותו אחד משבעת המינים - הוא הגורם לברכה.

בהמשך, הגמרא מסבירה ממה נובעת מחלוקתם של רבן גמליאל וחכמים:

"מאי טעמא דרבן גמליאל? דכתיב: 'ארץ חטה ושעורה וגו'' (דברים ח'), וכתיב: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו'', וכתיב: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך' (דברים ח'). ורבנן - 'ארץ' הפסיק הענין" (שם).

כלומר, רבן גמליאל דורש מהיקש הפסוקים אחד לשני, כי כל שהוא משבעת המינים מחייב לברך ברכת המזון. לעומתו, לדעת חכמים, ברכת המזון באה רק לאחר אכילת לחם, וכפי שמסביר רש"י:

"ארץ הפסיק הענין - ולא קאי 'וברכת', אלא אלחם דסמיך ליה" (שם ד"ה ארץ).

דעה שלישית, ויוצאת דופן, שייכת לרבי עקיבא. רבן גמליאל וחכמים, מסכימים שישנם מאכלים מסוימים הגורמים לחיוב בברכת המזון, והם נחלקו רק בשאלה מהם מאכלים אלו. לעומתם, לדעת רבי עקיבא, אין שום ייחוד בשום מאכל - לדעתו יש לברך ברכת המזון לאחר אכילת כל סעודה, וללא קשר למרכבי הסעודה. במידה ואדם אכל סעודה שלמה שמרכיבה העיקרי היה שלק, אזי עליו לברך לאחריה ברכת המזון.

אם-כן נראה שנחלקו התנאים בשאלה שהעלינו לעיל: לדעת רבן גמליאל וחכמים, הקריטריון הקובע האם דבר מאכל יחייב את ברכת המזון לאחריו, היא השאלה ממה מורכב אותו מאכל (וכאן הם נחלקו אילו מרכיבים יש לכלול). לעומת זאת, לדעת רבי עקיבא, אין זה כלל משנה מהם מרכיבי המאכל אותו אוכלים - השאלה היחידה היא האם האדם קבע סעודה על מאכלים אלו או לא.

להלכה כידוע, אין מברכים ברכת המזון על אכילת פירות משבעת המינים, אלא רק על מאכלים המורכבים מאחד ממיני דגן. ואולם, עדיין נותר לנו לברר מתי מברכים על מאכלים לאו ברכת 'המוציא' וברכת המזון, ומתי ברכתם היא 'בורא מיני מזונות'.

הגדרת פת הבאה בכיסנין

מהי פת הבאה בכסנין? בשאלה זו נחלקו הראשונים, וה'בית יוסף' מציג שלש שיטות עיקריות בשאלה זו:

1. שיטת הרמב"ם:

"והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ברכות, שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה" (בית יוסף סי' קס"ח).

2. שיטת הר"ח והערוך:

"פת שעשוי כמין כיסין, מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין" (שם).

3. שיטת רב האי:

"והערוך פירש עוד בשם רבנו האי, שפת הבאה בכיסנין הם כעכין, והוא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעכים יבשים וכוססים אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קמעא" (שם).

בפשטות, נראה כי הם נחלקו בהבנת הביטוי 'באה בכסנין'. האם פירושו - פת הבאה בצורת כיס שבתוכו נותנים מילוי כלשהו, או שמא משמעותו היא - פת שנאכלת בצורה של כסיסה.

ברכת פת הבאה בכיסנין

אומרת הגמרא:

"רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא שמעינהו דקא מברכי 'המוציא'. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? דילמא 'המוציא לחם מן הארץ' קא מברכיתו? אמרי ליה: אין! דתניא, רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה 'המוציא', ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר" (ברכות מב.).

כלומר, נחלקו האמוראים האם לברך ברכת 'המוציא' על פת הבאה בכיסנין, או שמא יש לברך עליה 'בורא מיני מזונות'.

להלכה, נפסק בשולחן ערוך:

"פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש" (סי' קס"ח, סעיף ו).

לגבי הגדרתה של פת הבאה בכיסנין פסק השו"ע:

"פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין; ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה; ויש מפרשים שהוא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושים אותם כעכים יבשים וכוססין אותם. והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין" (שם, סעיף ז).

על הפירוש השני של פת הבאה בכיסנין שהביא השלחן ערוך, השיג הרמ"א:

"ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם ברבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. וכן נוהגין" (שם).

כלומר, הרמ"א חלק על השולחן עורך בכמות התוספת הנדרשת כדי להפוך פת לפת הבאה בכיסנין[2].

הייחוד שבפת הבאה בכיסנין

לאחר שביררנו מהי פת הבאה בכיסנין, נשאלת השאלה, מדוע לא מברכים עליה כמו פת רגילה? מה מיוחד בה?

מסביר המשנה-ברורה:

"ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא, ועל כזית מברין ברכת המזון, שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם, ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי, לפיכך ברכתם רק 'בורא מיני מזונות' ולאחריו ברכה מעין שלש" (שם ס"ק כ"ג).

כלומר, מכיוון שבדרך כלל אין קובעים על מאכלים אלו סעודה, ונוהגים לאוכלם רק בדרך עראי, אין דינם כפת שמהווה בדרך כלל מרכיב עיקרי בסעודה, וברכתם 'רק' 'בורא מיני מזונות'.

וכך כתב הבית יוסף:

"...לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות (ברכת המזון) אפילו בכזית, אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו..." (שם).

מה יהיה הדין אם אדם בכל זאת יקבע סעודה על מיני פת אלו? על שאלה זו עונה השולחן ערוך בהמשך:

"ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם" (שם, סעיף ו).

כיצד יש לקבוע מהו שיעור קביעת סעודה?

ה'בית יוסף' (שם) מביא את דעת האגור, האומר שרק כאשר אוכל אדם סעודה כסעודת הבוקר או הערב - זה נחשב לקביעת סעודה (ה'בית יוסף' דוחה שיטה זו). בדומה לכך כותב הגר"א, שיש צורך בשיעור הנהוג לאכול בסעודה כסעודת הבוקר או הערב. דעה נוספת היא דעת ה'פרי חדש' הסובר כי שיעור האכילה הוא שיעור של כביצה[3].

במשנה ברורה הביא את השיטות השונות וסיכם:

"והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דהוא הדין כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה. אבל כמה אחרונים, והגר"א מכללם, חולקין וסבירא להו דאין לברך המוציא וברכת המזון אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובוקר, וכמו שכתב בבית יוסף בשם שיבולי הלקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן, וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומכל מקום לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכל שכן אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין, אף דמבואר בסעיף ז' דהולכין בזה להקל, על כל פנים בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל" (שם ס"ק כד).

לאור כל הדברים הנ"ל, נראה מה דינם של מספר מאכלים נפוצים, אשר לעיתים קרובות מתעוררת שאלה בנוגע לברכתם[4].

חלות ולחמניות מתוקות

לדעת הרמ"א, ברור כי דינם כלחם לכל דבר, מכיוון שאין הן נעשות כעוגה אלא כלחם עם קצת מתיקות.

מה דינם לדעת השו"ע? האם המתיקות שבהם תגרום להן להיות כפת הבאה בכיסנין?

הרב שלמה לוי[5] מונה כמה טעמים, מדוע לדעתו ברכתן 'המוציא' גם לדעת השו"ע. טענתו העיקרית היא שדרך האנשים לקבוע סעודה גם על פת כזאת, ולא ניתן לומר שהיא עונה להגדרה של פת הבאה בכיסנין 'שאין רגילים לקבוע עליה סעודה'.

פיצה

לגבי פיצה, הרב שלמה לוי מחלק בין שני מקרים:

1. אדם האוכל פיצה לשם תענוג בלבד ולא לצורך קביעת סעודה. במקרה כזה, ניתן לצרף שתי סיבות להקל:

a. גם אם נאמר שזו פת גמורה, האדם לא שבע מכך, ולכן הוא חייב בברכת המזון מדרבנן בלבד.

b. ניתן לצרף כאן את שיטת הט"ז האומר כי כאשר אוכלים פשטידא (ונראה שזו הגדרתה של הפיצה), אזי גם אם קובעים עליה סעודה יש לברך 'בורא מיני מזונות'.

2. אדם האוכל את הפיצה כחלק מסעודה, ויחד עם שאר הדברים יש שיעור של קביעת סעודה. במקרה כזה עליו לברך 'המוציא' וברכת המזון (במקרה שאכל פחות משיעור קביעת סעודה אך בכל זאת שבע, עליו לברך ברכת המזון מכיוון שיש כאן ספק דאורייתא).

יש להעיר, כי אם עירבו בעיסה של הפיצה חומרים נוספים, דינה אולי כפת הבאה בכסנין לשיטת הרמב"ם, ואז ברכתה מזונות (כפי שיוסבר בנוגע לבורקס)

בורקס

בורקס נעשה מבצק עלים, בצק הנילוש עם 'המון' מרגרינה (מאוד לא בריא!). לאור זאת נראה, כי גם אם רגילים לקבוע עליו סעודה דינו כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות, אלא אם כן אכל כמות של קביעת סעודה ממנו (לספרדים), או שאכל כמות של קביעת סעודה בנוסף לשאר הדברים (לאשכנזים). אולם, הדבר אינו כה פשוט, וישנם ספיקות רבים בנוגע לדינו של הבורקס (ואין כאן המקום להרחיב בכך). לכן, מומלץ לאכול את הבורקס בתוך סעודה עם לחם, ולפוטרו בברכת הלחם.

יש להדגיש כי הדברים שנאמרו לעיל, אמורים בבורקס הבא כחלק מסעודה כמו בורקס המלא בבשר וכדומה. בנוגע לבורקס הממולא בגבינה שרגילים לאוכלו רק כקינוח או תוספת למשהו, נראה שברכתו 'בורא מיני מזונות'.

מצה שלא בפסח

לגבי אכילת מצה שלא בימות הפסח, כתב הרב שלמה לוי:

"האוכל מצה בכמות של קביעות סעודה אין בזה שום ספק שיברך המוציא וברהמ"ז".

מי שאוכל כזית מצה בנוסף לשאר דברים, נראה שעליו לברך 'המוציא'. גם מי שאוכל בדרך עראי, נראה שעליו לברך 'המוציא' מכיוון שאין נוהגים כיום לאכול מצות בדרך עראי. אמנם, אם דרכו לאוכלם בדרך כלל כדבר עראי ולא בסעודה יכול להקל ולברך 'בורא מיני מזונות', אך אם דרכו לאכול מצה בסעודה עליו לברך 'המוציא'. כל זה אמור למנהג הספרדים. האשכנזים יברכו על מצה בכל מקרה ברכת 'המוציא'.