מהות מצוַת המילה

מהות מצוות מילה / הרב אהרן ליכטנשטיין

שאלות היסוד

בשיעור היום נעסוק בשתי שאלות יסוד הנוגעות למצוות מילה:

א. על מי מוטל החיוב? שאלה זו מתפצלת לשני מוקדים:

1. על איזו אוכלוסיה מוטלת מצווה זו (ישראל, בני נח)?

2. בתוך אותה אוכלוסיה מי חייב?

ב. מהו החיוב שמוטל, האם זוהי מצווה על כל אחד שיהיה מהול, או שמא ישנו חיוב אקטיבי על גורמים מסוימים למול (אב, אם, בי"ד)?

היקף המצווה

ההיבט הכללי

בפרשת 'לך-לך' נאמר שמצוות המילה מסמלת את הברית בין אברהם אבינו וזרעו להקב"ה. אברהם צווה למול את עצמו ואת כל בני ביתו וקנין כספו, אך היקף החיוב לדורות עמום יותר - "זרעך אחריך לדורותם".

הגמרא בסנהדרין (נט ע"ב) מניחה שלאברהם אבינו היה מעמד של בן נח[1], ומעלה כמה הצעות, וזו שנוגעת לענייננו היא שעצם מצוות מילה נועדה להפריד ולהבדיל את זרע אברהם משאר בני נח, וכלשון הגמרא:

"אתה וזרעך אחריך - אין, ומידי אחריני - לא".

הראיה הטובה ביותר לכך היא שאדם לא יכול להיחשב כיהודי אם לא מל, ולכן אם טבל ולא מל - לא עשה כלום גם בדיעבד. הגמרא מסבירה שגם את הקביעה הזו יש לצמצם לזרעו הנבחר של אברהם, אשר אינו כולל את עשו וישמעאל. השאלה שמתעוררת היא האם כל זרע אברהם מחויב היה במצוות המילה אלא שישמעאל ועשו מופקעים, או שמא החיוב חל מתחילה רק על יצחק ויעקב. הנפקא מינה בין שתי הבנות אלו היא חובתם של בני קטורה במילה, אשר נחלקו לגביה הראשונים.

בני קטורה

רש"י (שם ד"ה לרבות) נקט גישה מצמצת והיא שהחיוב חל רק על ששת בני קטורה ולא על זרעם:

"לרבות בני קטורה אותם ששה לבדם ולא זרעם. אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו".

הרמב"ם (הלכות מלכים, פ"י ה"ז) פוסק שאברהם וזרעו, למעט עשו וישמעאל, נצטוו במילה. ובהלכה הבאה הוא מוסיף:

"אמרו חכמים שבני קטורה חייבים במילה"[2].

אמנם, ייתכן שחיובם של בני קטורה יהיה שונה מבחינת מעשה המילה או מבחינת אופי החיוב, ובכך נדון להלן.

עניין נוסף אותו יש לבחון בהיבט הכללי הוא מילת עבדים שמוזכרת בפרשת ברית המילה (בראשית יז, יב), ואף מעכבת את אכילת קרבן הפסח כפי שיתבאר להלן. גם בנקודה זו לא ברור האם מדובר בחיוב מילה הזהה לחיוב מילה אצל ישראל או שמא מדובר על חיוב רופף יותר.

ההיבט האישי

בפסוקים בפרשת 'לך-לך' מוזכרים שני חיובים:

חיוב א - חיובו של אדם למול עצמו:

"ונמלתם את בשר ערלתכם". (בראשית יז, י-יב)

"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר". (שם)

חיוב ב - ישנו חיוב על אדם להיות נמול:

"המול ימול לכם כל זכר...". (שם)

ובפרשת 'תזריע':

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו". (ויקרא יב, ג)

רש"י בפרשת לך לך עמד על החילוק שבין שני החיובים, והסביר שאדם שהגיע לגיל מצוות ולא מל עצמו חייב כרת[3], ואילו אב שלא מל את בנו ביום השמיני ביטל עשה.

מדברי רש"י נשמע שישנו חיוב על האב למול את בנו, אלא שחיוב זה אינו מקביל, מבחינת רמתו, לחיוב האדם למול את עצמו. הברייתא בקידושין (כט ע"א) מביאה רשימה של מצוות אותן חייב האב כלפי בנו:

"למולו מנלן? דכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו".

עלינו לשים לב שהגמרא מביאה פסוק המתאר את קיום המצווה על ידי אברהם, ולא את הציווי על מצוות המילה. הדבר מובן משום שכפי שהזכרנו לעיל, הפרשה העוסקת בציווי, דהיינו פרשת לך לך, אינה מזכירה אפילו ברמז חיוב כלשהו על האב. כמו כן, ייתכן שבסוגיה שם משתקפת אבחנה בין חיוב האב כלפי בנו לבין חיוב האדון כלפי עבדו הכנעני, ועל כך נעמוד להלן.

בהמשך קובעת הגמרא שאם האב לא מל את בנו, בית הדין של אותו מקום מחוייבים למולו ואם גם הם לא עשו זאת - יעשה זאת האדם עצמו לכשיוכל. בדרך כלל הדרגתיות מעין זו (אב - בית דין - בן) מלמדת אותנו על סדר חשיבות יורד, אך נדמה שהדבר איננו נכון בסוגייתנו. מבחינה טכנית לא יכול האדם למול עצמו כשהוא בן שמונה ימים, אך אין ספק שחיובו האישי למול עצמו, משמעותי יותר מחיובו של האב.

אחת הנקודות העמומות בסוגיה שם היא מקומו של בית הדין. מסברא, ניתן להציע שני כיוונים מרכזיים, שאחד מהם מתפצל לשניים:

כיוון א - הרמב"ם בספר המצוות (מצווה קעו) קובע שעיקר תפקיד בית הדין הוא בהדרכת ובהנהגת אורח חיים דתי ומוסרי בציבור[4]. הדבר בא לידי ביטוי בסוגיות העוסקות ביכולת של בית הדין לכפות אדם לקיים מצוות עשה (צדקה, סוכה וכדומה). מעבר לקיום המצוות הטכני ישנה רמה נוספת והיא פיקוח על תחומי המוסר והצניעות. ייתכן שגם בסוגייתנו מדובר על חיוב מעין זה, כלומר: אחד מתפקידי בית הדין הוא לדאוג שעם ישראל יהיה עם של מולים ולא יהיו בו ערלים.

כיוון ב - ייתכן שישנו חיוב נקודתי המוטל על בית הדין לקיים את מצוות המילה, וזאת באחת משתי וריאציות:

א. ניתן לומר שישנה גזירת הכתוב המלמדת אותנו על חיוב נקודתי המוטל על בית הדין, בדומה לחיוב מוטל על האב[5].

ב. לחילופין, ניתן לומר שהחיוב איננו חיוב נקודתי המוטל על בית הדין, אלא מדובר על חיוב שמוטל על כלל החברה, ובית הדין מקיימים אותו כשליחיה.

חובת האם במילה

הבנת מקומו של בית הדין עשויה לסייע לנו בהבנת שאלת חיובה של האם למול את בנה. הגמרא (קידושין שם) לומדת את פטור האם מן הפסוק :

"כאשר צוה אותו א-להים - אותו ולא אותה".

והקשו הראשונים מדוע יש צורך בלימוד כזה, הרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא שהרי לא ניתן למול בלילה ולכתחילה יש למול דווקא ביום השמיני! הריטב"א תירץ שניתן היה להעלות על הדעת שהאם חייבת 'דלא גרעה מבית דין'.

הסבר זה של הריטב"א מובן אליבא דהסבר השני לעיל, שכן מקומו של בית הדין אינו נובע ממעמדו המיוחד כבית דין, אלא ממעמדו כשליח של כלל ישראל, ולמטרה זו של מילת הילד ניתן לבחור אף את האם כשליחת כלל ישראל. זו, כאמור, ההוה אמינא. אך מהי מסקנת הגמרא? לכך ניתן להעלות מספר אפשרויות:

א. חיובו של בית הדין במילה הוא חיוב עצמאי, והאישה אינה כלולה כלל בחיוב זה.

ב. בית הדין אמנם שליח של הכלל ולכן הוא מחוייב במילה, וחיוב זה עולה על חיובה של האם במצוות המילה.

בכל מקרה, הגמרא מבינה כי האם מופקעת לחלוטין מחובת המילה, ולומדת זו מגזירת הכתוב, כפי שראינו לעיל[6].

בעלות על ערל הפוסלת בקרבן פסח

אחת הנפקא מינות לדיון שהובא לעיל נוגעת לדיני ערלים בקרבן פסח. התורה מצווה עלינו כחלק ממצוות קרבן הפסח:

"וכל ערל לא יאכל בו...". (שמות יב, מח)

את איסור ערלים בקורבן פסח אנו מוצאים בשתי רמות:

רמה א - אדם שאיננו מהול פסול להקריב ולאכול קורבן פסח, בדומה לפסול ערל בתחומים אחרים כגון בתרומה.

רמה ב - בנים או עבדים שאינם מולים מעכבים את הוריהם או אדוניהם מלהקריב קורבן פסח.

לגבי הרמה השניה, ניתן להציג שני גורמים העשויים לפסול האדון או הבעלים בקורבן:

א. אדם שמוטל עליו חיוב למול את עבדו או את בנו פסול מלהקריב קרבן פסח.

ב. אדם שבבעלותו עבדים או בנים ערלים פסול מלהקריב קרבן פסח.

הנפקא מינה בין שני גורמים אלו נוגעת לחיובה של האישה, בהנחה שמסקנת הסוגיה היא שיש לה פטור גורף אפילו מחיובה הכללי. אם נאמר שהגורם הראשון הוא הדומיננטי יכולה אישה להקריב קורבן פסח גם אם יש בבעלותה עבדים ערלים, מאחר ולא מוטלת עליה מצווה כלל. לפי הגורם השני, אישה פסולה מלהקריב מעצם העובדה שברשותה עבדים ערלים אף שמצוות מילה אינה מוטלת עליה כלל.

לסיכום, מבחינת השאלה על מי מוטלת החובה, ראינו כי בתוך כלל ישראל החובה מוטלת בראש ובראשונה ובמלוא עוצמתה על האדם עצמו. מעבר לחובה זו ישנה חובה גם על האב במצוות עשה, וכמו כן חובה על בית הדין באחד משני ניסוחים, כנציגי החברה או לחילופין כאחראים על המציאות התורנית.

אופי החיוב

בבואנו לדון באופיו של החיוב עלינו לחלק בין שני מרכיבים שונים.

מילה ופריעה

עלינו להגדיר את פעולת המילה, בהיבטיה הטכניים. שאלת היסוד בנושא זה נוגעת ליחס בין מילה ובין פריעה; הגמרא ביבמות (עא ע"ב) לאחר שלמדה את חיוב הפריעה, מביאה את דברי רבה בר יצחק:

"אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר 'בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים...'".

לאחר שניתנה התורה ונתחדשה הלכה והתחייבו בני ישראל בפריעה, ניתן להבין את היחס בין המילה לפריעה בשתי צורות:

- אם לא פרע כאילו לא מל, משום שפריעה היא הרחבת מושג המילה.

- גם אם לא פרע קיים את מצוות מילה, אלא שלא קיים את חיוב הפריעה.

נפקא מינה אפשרית לדיון זה היא חיובם של בני קטורה בפריעה. אם זו הרחבת גדר המצווה יש לומר שגם בני קטורה יתחייבו בפריעה, אך אם נאמר שמדובר בתוספת על חיוב מילה, ייתכן שתוספת זו תחייב רק את בני ישראל, ולא את בני קטורה שנתחייבו מגזירת הכתוב "את בריתי הפר"[7].

האב והמוהל

מעבר להיבט הטכני, עלינו לשאול מה נדרש מאותם אלו שנתחייבו במילה. בהקשר זה יש להעלות בעיקר את שאלת חובתו של האב.

הגמרא לומדת את חיוב האב למול את בנו מהנאמר בפרשת וירא:

"וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים".

האם ניתן להסיק מפסוק זה שהאב חייב למול את בנו בעצמו, בעשר אצבעותיו? ייתכן שכיוון כזה עולה מהפסוקים, אך בוודאי שאין הדבר ברור, ואכן נחלקו בכך הראשונים, ויש שסברו שאין חובת מילה על האב בבני קטורה. בדומה לכך ניתן להעלות את השאלה גם לגבי עבדים, אשר גם בהם ישנה חובת מילה - "קנין כספו"[8]. באחרונים ישנן שלוש דעות בנוגע לחיוב האב:

א. הדרכי משה (יורה דעה סימן רמג) מביא בשם ה'אור זרוע' שמי שיכול למול בעצמו צריך לעשות זאת.

ב. הגמרא בחולין (צא ע"ב) קובעת שאדם שחטף מצווה מחברו חייב לפצותו בעשרה זהובים. השולחן ערוך (חושן משפט סימן רפב) דן לגבי אדם שחטף לאב את מצוות מילת בנו. הוא פוסק שאם האב התכוון למול בעצמו, צריך החוטף לשלם לו עשרה זהובים, אך אם העביר האב את אחריות המילה לאחר - פטור החוטף מתשלום. הש"ך במקום דייק מכאן כי ישנו הבדל בין חובת האב למול את בנו לבין חובתם של האחרים בכך. כאן עולות לפנינו שתי שאלות שיש להפריד ביניהן:

שאלה א - האם מדאורייתא דווקא האב חייב למול את הבן. כמובן, אם לא מל האב אין זה מעכב את המילה, אך עם זאת מוטל עליו חיוב לכל דבר ועניין.

שאלה ב - ניתן להציע הבנה חלופית והיא שאין לאב חיוב למול בעצמו, אך יש לו זיקה למצווה וזכותו לקבוע מי יעשה אותה[9].

דעה ג - 'בית הלוי' שם מציע שהאב ימנה שליח את המוהל, וכן פסקו רבים לדינא.

נפקא מינה - שליחות

הגרי"ד בשם ר' חיים הסביר שאם נאמר שישנו חיוב על האב למול במו ידיו לא תועיל בזה שליחות[10]. טענתו של ר' חיים מתבססת על כך שזוהי שליחות במצוות שבגופו, ושליחות כזו אינה מועילה. להגבלה זו על דיני שליחות ניתן להעלות שני טעמים: כדברי התוספות רי"ד בקידושין (מב ע"ב), וכהסברו של הקצות (סימן קפב).

א. 'קצות החושן' (סימן קפב) מסביר הסבר טכני לכך, והוא שגם אם ניתן לבצע את הפעולה המופשטת ולהחיל את החלויות, הרי ודאי שלא ניתן לבצע את המעשה בגופו. אדם לא יכול להניח תפילין בעבור חברו משום שיש צורך שהתפילין בפועל יהיו על ידיו של ה'משלח'. ההגבלה במצוות שבגופו, לדבריו, איננה בתהליך השליחות אלא במצווה הדורשת מעשה בגופו של המשלח דווקא.

ב. מדברי התוספות רי"ד עולה ששליחות היא העברת סמכות לבצע פעולה מסוימת מאדם אחד למשנהו. ברם, אין בכוחו של המשלח להעביר סמכויות של קיום מצוות שבגופו וממילא השליח לא זכה בסמכות לקיים מצווה זו[11].

הגרי"ד טען שהנפקא מינה בין שני ההסברים הללו מצויה בשאלת שליחות במילה. אם ננקוט כשיטת התוספות רי"ד, נראה שגם במילה אין אפשרות לאב למנות שליח, משום שלא ניתן להעביר סמכות ואחריות בדברים שבגופו מאדם אחד לאחר. לעומת זאת, אם ננקוט כהסבר ה'קצות' לפיו המעכב במצוות שבגופו היא המצווה הדורשת פעילות בגופו ממש, במילה אין הדבר כך שהרי היא מבוצעת בערלתו של הבן, ונוכל להתיר שליחות במילה.

תקציר

בשיעור זה עסקנו בשאלות היסוד הקשורות למהות מצוות מילה. לגבי היקף המצווה: מיהם המצווים עליה - כל בני אברהם, או רק ישראל. כמו כן עסקנו בשאלה הפרטית יותר - מיהם המחוייבים במילה, ומה היחס ביניהם: האב, בית הדין והבן עצמו. בהקשר לכך שנו בשאלה האם ישנו חיוב במצווה גם לאם או לא.

בחלקו השני של השיעור עסקנו בשאלת אופי המצווה, מבחינת היחס בין חובת המילה והפריעה, וכן לגבי חובת המילה של האב - האם היא נדרשת שיעשה זאת בידיו ממש, או שיכול למנות שליח לעניין זה, בהקשר לכך דנו בחקירה המרכזית שבכך תלוי דין זה.

 

---