דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | מהו הגורם למהפך מ'ויּתן להם אחזה ... במיטב הארץ' ל'ועבדום ועינו אותם'?

ד"ר ברכי אליצור
09.11.2014
קובץ טקסט

 

מהו הגורם למהפך מ'וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה ... בְּמֵיטַב הָאָרֶץ' ל'ועבדום ועינו אותם'?

 

א. הדרך לשעבוד

במעמד ברית בין הבתרים נתבשר אברהם על מציאות עתידית של זרות, שעבוד ועבדות:

"גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו, י"ג-ט"ז)

בשגרת חייו של אברהם, המצוי בעיצומו של תהליך הפצת דרך ה' בארץ ומנחיל ליושביה ערכי מוסר ומשפט, הנבואה העתידית מתארת מציאות בלתי נתפסת. האם ארץ ישראל הנמצאת בשלבים ראשונים של טיהור מתועבות היושבים בה, תופקר חזרה לידיהם של מטמאיה ותגאל בשנית רק כעבור ארבעה דורות? כיצד תתרחש ירידת צאצאי אברהם לארץ לא להם כששבחה של הארץ והחובה המוסרית להאחז בה היא מאבני היסוד של חינוך הבית?

הפרשות האחרונות של ספר בראשית (וישב-ויגש) מתארות את תהליך הירידה למצרים צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב. באופן זה, רצף האירועים מתבהר היטב וניתן להסבר ביחס של סיבה ומסובב. נבואת העתיד הכמעט הזויה של גרות וזרות בארץ נכר בימי אברהם, קורמת עור וגידים עד להבשלת כל הגורמים לקליטתם של בני משפחת יעקב במצרים.

אם כן, מובנת תרומתו של המישור הטבעי, בתיאור הנסיבות הארציות והאנושיות שהובילו את בני יעקב למצרים, למימושה של ראשית החזון הא-לוהי 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם'. אולם, המעבר להתגשמות חלקה השני של הנבואה 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' נדמה כפוסח על ההבטים הארציים והטבעיים.

המהלך המהיר והמעבר החד והבלתי מובן מתיאור יוסף כשליטהּ של מצרים בסיפורי בראשית האחרונים, למלך חדש הגוזר על צאצאי יוסף 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', דורש הבנה של כמה שלבי ביניים טבעיים שהתרחשו בין שתי התקופות.

בעיונינו זה, ננסה לבדוק האם יש בכוחה של פרשת ויחי, המהווה חוליית מעבר בין התקופות, לגשר על פערי התקופה מבחינת תיאור הגורמים לתהליך הירידה במעמד העם ודמותו בעיניהם של המצרים.

את דברינו נחלק לשלושה סעיפים:

א.       תהליך היווצרות תדמיתה המיתית של משפחת יוסף בעיני המצרים.

ב.       ביטויה של התדמית בשנות שלטונו של פרעה

ג.        הגורם לשינוי – צוואת 'אל נא קברני במצרים' וביטוייו בפרשתנו.

 

ב. יוסף ואבותיו בעיני מצרים

הכרות שליטי מצרים עם שושלת משפחת יוסף החלה בימי אברהם, שנים מועטות לאחר המסע הראשון לארץ ישראל. אברם יורד מצרימה בעקבות הרעב הפוקד את הארץ. לכאורה, מדובר באירוע שולי של תופעת הגירה בשנות רעב שהמצרים הורגלו אליה. אולם, רושמו של הביקור הנוכחי נחרת היטב בזיכרון הלאומי עקב הנגעים שפקדו את השליט המצרי:

"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית י"ב, י"ז)

המצרים, המאמינים במאגיה, מבינים שהנגע שפגע במלכם הינו אירוע בעל משמעות מיתית. גם בעיניהם, התערבות הא-ל להגנת אברם מעידה על מעמדו הרם. הפעולה השמימית לטובתו של אברהם יצרה חשש מפניו, ועל כן המלך בכבודו ובעצמו ממנה שיירה של אנשים שתדאג להוציאו מתחומי הממלכה. כמובן, לא לפני שהוא מחזיר לאברם את אשתו, ומנטרל את הגורם לכעס השמימי:

"...וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (שם י"ט–כ')

המפגש הבא עם בן המשפחה מתרחש כששיירת הישמעאלים מוכרת את יוסף לשר הטבחים המצרי. לכאורה, שוב מדובר במסחר עבדים מוכר במצרים, שלא אמור לעורר רושם מיוחד. אולם נוכחותו של העבד העברי, מביאה לברכת הא-ל. חריגותו של האירוע בנוף המצרי מוצאת את ביטויה בהדגשת הכתוב את עוצמת ההתפעלות, מנקודת המבט של פוטיפר, ואת מנעד הסמכויות שהעניק בידיו בעקבות ברכה זו:

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה: וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל ..." (שם ל"ט, ב'-ו')

עלילת אשת פוטיפר על העבד העברי, שהביא לברכת הא-ל בבית אדוניו, הופצה ברחוב המצרי בגרסתה השקרית:

"בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה"  (שם, י"ז-י"ח)

אף על פי כן, נדמה כי פוטיפר אינו קונה את גרסתה, ונאלץ למראית עין להיפרע מעבדו על נסיון הפגיעה באשתו. ההוכחה לפקפוק של פוטיפר בגרסת אשתו נלמדת מהעובדה שיוסף אינו מוצא להורג על ידי שר הטבחים, האמון על ביצוע גזרי דין מסוג זה[1]. במקום זאת, יוסף מושם במשמר[2], אגף בית כלא השמור לעברייני צווארון לבן, אף על פי שהוא נאשם לכאורה בעבירת אלימות. כמו כן, פוטיפר נעתר להצעת פרעה להשיא את בתו אסנת, לאותו עבד מצרי, שנסה כביכול לשכב עם אשתו.

על רישומו של הסיפור בקרב המצרים על פי גרסתו האמתית, ניתן ללמוד מאגדה מצרית קדומה 'סיפור שני האחים' המתוארכת לאותה תקופה. האגדה מספרת על רועה צאן בשם בַּאתַא, שהתגורר בבית אחיו הבכור אִנְפּוּ שהיה איכר. באחד הימים בשעת עבודת השדה נשלח באתא לבית אחיו להביא זרעים. אשת אחיו ניסתה לפתותו והוא דחה אותה. האשה העלילה על האח הצעיר שהוא ניסה לשכב עמה, ומששמע על כך באתא, החל נס על נפשו. אנפו השתכנע בסופו של דבר מגרסתו של באתא והרג את אשתו[3].

אין צורך בחדות אבחנה כדי להתרשם מדמיונם של שני הסיפורים. יתכן כי הרושם האדיר שיצרו גינוניו האציליים של העבד העברי הפכה למיתוס מצרי.

כישוריו של יוסף בפתרון החלומות עוררו באופן מובן הערצה מצרית, שבאה לידי ביטוי במינוי חסר התקדים של העבד הזר, אסיר משוחרר, לשליט מצרים שעל פיו ישק דבר. מעיני המצרים לא נסתרת העובדה שיוסף נתון להשפעת כוחם של האלים (על פי תפיסתם):

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא, ל"ח-מ"ד)

שאלתו הרטורית של פרעה 'הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו' נותרת ללא מענה, שכן אין חולק על עמדתו. שתיקת שריו מביעה הסכמה מוחלטת למינויו, אף על פי שקרוב לודאי, שעיניהם של שרים בכירים וותיקים היו נשואות לתפקיד רם מעלה זה.

ספרות המאגיה המצרית מרבה לעסוק בחלום כאמצעי לתקשורת עם עולם האלים. באחד החיבורים, המכונה 'מצבת הרעב', מתוארת מציאות בעלת קווי דמיון רבים לזו המתוארת בספר בראשית: רעב הנמשך שבע שנים, התייעצות המלך עם החכם, כהנים בעלי זכויות יתר, רפורמה אגררית שמטרתה למנוע רעב, וחלום שנותן השראה לפתרונות המוצעים[4]. אין ספק בקיומה של זיקה בין הסיפורים, המוכיחה שוב עד כמה הונצחה דמות המופת של יוסף בתודעה המצרית.

ג. ביטויה של התדמית המיתית בשנות מנהיגותו של יוסף

שנות השובע והרעב במצרים מנוהלת על ידי יוסף ביד רמה. פרעה מאציל את כל סמכויות השלטון להכרעתו, ועבדי יוסף מצייתים לכל מוצא פיו:

"וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (שם מ"א, נ"ה)

גם פקודותיו הבלתי מוסברות של יוסף, להענקת הטבות ומענקים לעשרת החשודים בריגול, על חשבון כספי המצרים, מתבצעות ללא פוצה פה:

"וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן(שם מ"ב, כ"ה)

עם החמרת מצב הרעב, הופך יוסף לבעליהן של כל אדמות מצרים, ואת בעליהן המקוריים הוא קונה במעמד של אריסים. באותו זמן נהנים בני משפחתו של יוסף מאספקת מזון סדירה:

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:  וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (מז, י"א-י"ג)

"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה"    (כ"ז; ל)

יוסף שותף לתיקון חוקים בעלי תוקף מחייב בתולדות הממלכה המצרית:

"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה"    (שם כ"ו)

יוסף נתפס על ידי סביבתו, כמי שנתון לברכת הא-ל, וכמי שמשפיע מברכה זו על כל סביבתו. סוכן בית יוסף מרגיע את דאגת אחיו לנוכח הכסף המושב באמתחתם, ומסביר כי זכו לחסדיה של אותה ברכת א-ל המלווה את אדונם:

"וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱ-לֹהֵיכֶם וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן" (מג, כ"ג)

וכפי שמפרש הרשב"ם:

"וא-להי אביכם: הכל היו יודעים שמלומדים בניסים היו"    (רשב"ם שם)

מעמדו הרם של יוסף וההילה המיתית האופפת את דמותו, מסבירה את המאמצים, היוצאים מגדרם, של פרעה ושל עבדיו בהכנת המסע לקליטתו של יעקב במצרים ואת משאבי הממלכה שנתרמו לצרכי המשפחה על אף תקופת החרום:

"וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם: וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (מה, ט"ז-כ')

נדמה, שלאור דברינו עד כה, השאלה שהצבנו בפתיחה לעיון, לא רק שאיננה מקבלת מענה, היא אף מתעצמת: כיצד ניתן להסביר מהפך כה חד ביחסו של השליט המצרי לצאצאי משפחה, שאחד מראשיה הגיע למעמד כה בכיר, שבכח תבונתו הנדירה חלץ את הממלכה משקיעה כלכלית?

 

ד. הגורם לשינוי – צוואת 'אל נא קברני במצרים'

פרעה עושה מאמצים כבירים לקליטת משפחת יעקב במצרים. הוא מעלים עין מעיסוקם של אחי יוסף ברעית צאן, הנתפסת כ'תועבת מצרים', ומושיב אותם במיטב אדמות מצרים, בארץ גושן.

שיר הלל לשבח מקום ישובם נמצא בפפירוס שנכתב על ידי סופר מצרי קדמון:

"חבל ארץ נעים, אין כמוהו ... האל עצמו יסדו ... שדותיו מלאים כל טוב ... גנותיו רעננות וירוקות ... אסמיו מלאים תבואה... זיתים, תאנים, שכר, דבש" (פפירוס אנאסטאטי III ב, 1-9)[5]

פרעה משקיע במשפחתו של מי שנתפס על ידו כנס של מצרים, כמי שהצליח לגבור על פגעי הטבע שאיימו לפורר את הממלכה, ולהובילה לצמיחה כלכלית. המגורים בארץ גושן, במיטב אדמות מצרים, נועד להבטיח את האחזותם באדמותיה גם לאחר ששנות רעב יחלפו. תרומתה של משפחה הנהנית מחסות הא-ל, הינה אוצר שאסור להסתכן באיבודו.

תוצאות מאמציו של פרעה לא מאחרות לבא:

  "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ

וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"                               (מז, כ"ז)

אף על פי כן, משהו מעיב על מנוחתו של פרעה. מרגע הגעתם של בני משפחת יוסף, משהו בביטחון של הטמעת יוסף בנבכי הממלכה המצרית נסדק.

שמועות על צוואת יעקב מגיעות לפרעה, ומתוכן הוא למד, כי מצרים נתפסת כעיר מקלט עראית לבני המשפחה, ושאיפתם האידיאולוגית היא לחזור לארצם. חלקה האחרון של פרשת ויגש ושני הפרקים הראשונים של פרשת ויחי, מאששים את החששות של פרעה. הארועים מתרחשים אמנם בארץ גושן, זבת החלב של מצרים, אולם העיניים נשואות בהם לארץ ישראל:

  • צוואת יעקב מכילה בקשה מפורשת שלא להקבר במצרים:

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (מ"ז, כ"ט-ל')

כשיעקב חוזר על צוואתו באזני בניו, הוא מכסה כל אפשרות של פרשנות שגויה, ומפרט בארכנות חריגה ובלתי אופיינית, את מקום הקבורה המבוקש באופן מפורש:

"וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (מ"ט, כ"ט-ל"ב)

  • יעקב מזכיר ליוסף את ברכת הארץ, ואת היעוד שיש לשושלת בה. מאופן ניסוח הדברים ניתן ללמוד כי התזכורת נועדה לשלול את מחשבת יוסף אודות מולדתם העתידית של בניו, על ידי הדגשת ארץ ישראל כאחוזת עולם, והבטחת תמריץ ישראלי בתמורה לעקירתם ממקום הולדתם:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי... וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם"            (שם מ"ח, ד'-ו')

  • ההתנצלות על מקום קבורת רחל. יעקב חושש כי יוסף ילמד מתקדים קבורת רחל, ויקבור את יעקב במקום פטירתו, כדברי רש"י (שם ז'): 'ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך'. על כן, מדגיש יעקב כי על אף שרחל לא נקברה בחלקת האדמה שיועדה לה, קבורתה התקיימה בארץ כנען:

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (שם ז')

  • ברכת בני יוסף תלויה ועמדת בחזרתם לארץ:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם ט"ז)

  • בתפילתו האחרונה של יעקב הוא מביע משאלת לב לסיוע א-לוהי בהשבת בניו לארצם:

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם"     (שם כ"א)

  • דברי הפרידה של יעקב לבניו, עוסקים גם בתיאור נחלתם העתידית בארץ ישראל.

לשמעון ולוי נודע שאופי נחלתם יהיה שונה משל יתר אחיהם:

"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם מ"ט, ז')

נחלת יהודה תהיה באזור חקלאי אידיאלי לגידול גפנים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה עִירוֹ (שם י"א) ועוד.

החשש של פרעה מקבל משמעות אמיתית בבקשתו הזהירה של יוסף. יוסף, על אף מעמדו, חושש להשמיע את בקשתו ישירות באוזני פרעה ונעזר בתיווכם של שרי המלך:

"וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה"       (שם נ', ד'-ה')

יוסף מתנצל ומבטיח בבקשתו לשוב לאחר הקבורה, אולם מרגע זה ואילך אנו עדים לשינוי יחסו של פרעה ליוסף ולמשפחתו. הסמכות הבלתי מוגבלת שנתנה ליוסף, הופכת לטבעת חנק מצד פרעה ושריו, המהדקים את שמירתם על בני המשפחה. הדבר בא באמתלה של כבוד המת, אולם מצד האמת היא באה למנוע אפשרות של זליגת אחדים מבני המשפחה, חזרה לארץ ישראל, יריבתה של מצרים. בהתאם לכך, תיאורי מסע לוויית יעקב לארץ ישראל, הינם במישור הגלוי גילויי כבוד למת, שהיו מקובלים מאד במצרים העתיקה. אולם, במישור הסמוי מצויים ביטויים המקיימים זיקה ברורה, לביטויי השיעבוד העתידי במצרים, והבריחה ממנה:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד: ...וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו"   (שם נ', ו'-י"ד)

ניצני השיעבוד מתחילים אם כן על ידי פרעה, אשר כן ידע את יוסף, ובגלל ידיעתו את יוסף. פרעה חושש מאד מבריחת המוחות מארצו, ועוד יותר מכך, הוא חושש מתרומתם של בני משפחת יוסף לממלכה היריבה הגובלת בארצם, והיתרון שהיא תקבל בזירה הבינלאומית מנוכחותם בה.

ממילא, דברי פרעה, אשר לא ידע את יוסף, הינם המשך ישיר של קודמו:

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א', י')

ניתן לשער שעושה זאת לאור עצות ההנהגה שקבל מאת קודמו לאסור את יציאתם מהארץ, ולדכא את ריבויים ותחומי העסקתם, מחשש שמא אלו ינוצלו בעתיד נגדם.

חזון ברית בין הבתרים הינו, אם כן, גזרה א-לוהית קדומה, אולם דרכי מימושה הינם תוצאה של מעשי האדם, לטוב ולרע.

 

חזק חזק ונתחזק!

 

 

 

 


[1] ראו בתרגומי אונקלוס ובמיוחס ליונתן, וברשב"ם (ל"ט, א'): " 'שר הטבחים' - על ידו נידונין הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו".

[2] המילה משמר נזכרת בתחילתו של הסיפור, ואילו מאוחר יותר מוצא יוסף מן הבור, מה שנראה כמקבילה לצינוק, שכן יוסף צריך להתגלח ולהחליף שמלותיו בעת היציאה ממנו. נראה שפניית יוסף לשר המשקים וטרוניתו על אי הצדק שנעשה לו על ידי פוטיפר, הם שגרמו להרעת תנאי כליאתו.

[3] על אופיו של חיבור עיינו: נ' שופק, ספרות מצרים הקדומה וספרות המקרא, ספרות המקרא ב, ירושלים תשע"א, עמ' 619. לאגדה יש המשך מיתי המתאר את השכר שקבל באתא מאת האלים על מעשה גבורתו.

[4] להרחבה עיינו: נ' שופק, "עיון מחודש בחלומות השרים ופרעה בסיפור יוסף בזיקה לחלומות המצריים", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום טו (תשס"ה), עמ' 55-95.

[5]  תרגום: א.פ. רייני, עולם התנ"ך, בראשית, תל אביב 2002, עמ' 242.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)