דילוג לתוכן העיקרי

מהו חמץ?

כל תערובת של מים עם אחד מחמשת מיני הדגן שעברה תהליך חימוץ - נחשבת כחמץ מדאורייתא. חמץ כזה אסור בפסח באכילה ובהנאה, והמשהה אותו בימי החג בביתו עובר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

חכמים הרחיבו את איסור החמץ, ואסרו עוד שני סוגים של חמץ:

חמץ נוקשה - חמץ שאינו מיועד לאכילה, אבל בשעת הדחק ניתן לאוכלו. ה"משנה ברורה" מעיר שאם החמץ היה בעבר ראוי לאכילה, איסורו פוקע ממנו רק אם הוא נפגם עד כדי כך שהוא אינו ראוי לאכילת כלב.

דוגמא לחמץ נוקשה היא דבק העשוי מקמח וממים. מהתורה אין איסור להשהות את הדבק הזה בימי החג, שהרי הוא אינו מיועד לאכילה, אולם חז"ל אסרו זאת שמא יבוא לאוכלו. ה"באור הלכה" (סי' תמ"ב) פוסק שמותר להשהות בבית בפסח ספר שהודבק ע"י דבק כזה, משתי סיבות: ראשית - בדרך כלל משתמשים בכמות קטנה של דבק (פחות מכזית) כדי להדביק ספר אחד; ושנית - לאחר שהדבק התייבש, אין חשש שמישהו יאכל ממנו, ולכן הוא נחשב כחמץ שנפלה עליו מפולת ואי-אפשר לאוכלו, שאין איסור להשהותו בפסח.

תערובת חמץ - מדאורייתא, כל תערובת שהאיסור שבה אינו נותן בה טעם - מותרת באכילה. בפסח גזרו חז"ל שחמץ אינו בטל אפילו באלף, ולכן אפילו מעט מאוד חמץ אוסר את כל התערובת. חשוב להדגיש שגזירה זו נוגעת רק לפסח עצמו, ואם החפץ עורבב בתערובת עוד לפני הפסח.

מסיבה זו, מוכרים בפסח בסופרמרקטים חלב שעליו כתוב "נחלב ונארז בערב פסח". אפילו אם נזדמן בטעות חלקיק חמץ לתוך החלב - הוא התערבב בחלב עוד בערב פסח, ולכן התבטל ברוב. ראוי לציין שהרמב"ם סבר שאי-אפשר להשתמש בטריק זה, שכן החמץ שבתערובת חוזר וניעור עם כניסת החג. הלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" מזכיר את שיטת הרמב"ם בשם "יש אומרים", אך סותם להלכה כדעת רוב הראשונים, שהחמץ מתבטל קודם החג. הרמ"א פוסק שבתערובות יבשות יש לחשוש לדעת הרמב"ם, ואילו בתערובות לחות - אין לחשוש לדבריו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)