תורה לשמה
בעיון הקודם עסקנו בתפיסתו ההגותית של המגיד ממזטריטש וממשיכו ר' שניאור זלמן מלאדי בעל התניא. לדבריהם, לימוד תורה לשמה, פירושו להגיע לדביקות בנותן התורה על ידי הלימוד.
כאמור, רבי חיים מוולוז'ין מוחה כנגד התפיסה הזאת ומעמיד אלטרנטיבה אחרת, הוא פותח את הצעתו במילים הבאות בריש פרק ג שבשער הרביעי:
"אבל האמת כי ענין 'לשמה' פירוש לשם התורה... כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות".
הרא"ש, בפירושו למאמרו של רבי אלעזר בן רבי צדוק בגמרא בנדרים (סב ע"א) האומר 'עשה דברים לשם פעלן" מבאר כי בלימוד התורה יש לכוון לשם שמים. אין הכוונה לללמוד לשם דביקות בה' אלא לרכז את כל הכוחות הנפשיים והשכליים על מנת להגדיל את חוכמת ה' כפי שהיא מתגלה בעולמנו. ככל שתגדל ותפרה התורה כן יגדל שמו של ה' בעולם שהרי התורה היא חכמתו הנתונה לנו מסיני. רבי יוחנן בשבת (קה ע"א) דורש את המילה 'אנכי' שבעשרת הדברות כך:
"רבי יוחנן דידיה אמר אנכי - נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית."
כלומר, כביכול הקב"ה כתב את עצמו בתורה ומסרה לנו. ידוע כי בפתיחה של הרמב"ן לתורה הוא כותב כי כל התורה הינה רצף של שמותיו של הקב"ה, לכן ניתן לחלק את שמות אלה למילים בצורה אחרת. לימוד מתוך הכרה שכזאת הוא לימוד בעל עוצמה שלא תתואר. כיון שמדובר בחכמה אינסופית ונשגבת הרי שיש מקום להתעמק בה ללא גבול ושיעור. כך נראה שיש להבין את המילים 'להוסיף לקח ופלפול'. הלקח והפלפול יתנו נופך וזוית ראיה נוספת בתורה שלא היתה קודם הלימוד ובכך יתרומם שמו של ה' בעולם. נראה כי אין מדובר כאן בלימוד שכלי קר ומנוכר שכל מטרתו הוא ניתוח אנלוגי של הטקסט העומד לפני המעיין. ישנה כאן הוראה להשתמש בכלי הניתוח ההגיוניים על מנת לחשוף את הרבדים העמוקים והרחבים של התורה אך אין להתעלם מן העובדה כי מדובר כאן בתוכן רוחני קדוש מעין כמוהו. החידוש הוא שגישה זו תגביר את המוטיבציה להתאמץ ולעיין כהוגן בגופי התורה על כל היקפם ולא ח"ו יגרום לריפיון מתוך חשש לאבד את רגש האהבה והדביקות בה'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)