בין תורה למצוות

לקראת סוף ספר נפש החיים עוסק ר' חיים במעלת התורה אל מול מעלת המצוות ומה שביניהן. בעיון הקודם ראינו כיצד המצוות מחברות את איברי האדם לשורשים הרוחניים מהם יונקים שפע של חיות וקדושה עד אשר אדם נעשה מרכב גמורה לשכינה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אולם, עסק התורה הקדושה מעלה את האדם לרמה אחרת לחלוטין שאינו רק גוף קדוש אלא יצור נבדל הדבוק בקב"ה וכדברי המשנה באבות (ו, א):

"שהתורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

יסוד ההבחנה בין התורה והמצוות מבוסס על הפסוק בספר משלי (ו, כג):

"כי נר מצווה ותורה אור".

נר ביסודו הוא כלי גשמי שהאש נמצאת מעליו ובתוכו אולם אור הוא דבר מופשט אינסופי שאינו תלוי חומר- מקום וזמן. הבחנה זו מצביעה על הבדלים עקרוניים בין התורה למצוות כפי שיבואר להלן.

מעשה מצווה הינו פעולה הפועלת על תודעתו של האדם ובעת שהוא עסוק בה הרי שהוא מתקשר למימד טרנסצנטלי, אולם בתום המצווה הרי שהוא שב אלא מקומו בעולם הזה ולא נעשה שינוי מהותי באישיותו. לעומת זאת, לימדו התורה הינו מפגש של האדם עם האלוקי שמותיר חותם נצחי בנפש ובגוף של האדם גם אם הוא אינו מורגש או נראה כלפי חוץ. רושם זה נותר על האדם גם בעת שהוא פוסק מלימוד התורה ומלווה אותו בכל אשר ילך. ר' חיים מבאר כך את יסוד ההבדל בין תשמישי קדושה לתשמישי מצווה המופיע במגילה כו ע"א. בעוד תשמיש קדושה שבלה מחויב להיגנז הרי תשמיש מצווה שבלה יכול להיזרק לפח. סיבת ההבדל ברורה. תשמיש קדושה שימש משכן לגופי תורה וממילא נעשה בו רושם וחותם ששינה אותו משאר חפצים גשמים אלו ואחרים, אולם תשמיש מצווה פעל האדם שביצע איתו את מעשה המצווה אך לא שינה אותו מלהיות אמצעי גשמי לצורך ביצוע אותו מעשה.

כך גם מתבאר ההבדל שמצביעה עליו הגמרא בסוטה( כא ע"א) שהתורה מגנה ומצילה תמיד בעוד שמעשה המצווה מגן ומציל רק בעת מעשה המצווה. לימוד התורה מותיר רושם ומשנה את נפשו של האדם וממילא התורה מלווה אותו בכל עת גם בעת שהוא פוסק מתלמודו, אולם מעשה המצווה אינו אלא התחברות של האדם באותה העת אל הקב"ה אך אין בכוחה להשפיע על גופו באופן שיותיר חותם נצחי גם בעת שהוא פוסק מן המצווה.

אמנם מדגיש ר' חיים כי אל לנו לחשוב שמשום הבדל זה ניתן לזנוח את מעשה המצוות ולעסוק רק בתורה שכן בלתי קיום המצוות הרי שאין דבר במה להיאחז ולהתקשר בו אור התורה כפי שמופיע בדימוי במשלי של אור בנר.