ברכות | דף מה ע"א | ברכת הזימון

יסוד ברכת הזימון

המשנה בריש פרק שביעי פותחת בהלכות הזימון:

"שלשה שאכלו כאחת - חייבין לזמן" (ברכות מה.).

בגמרא, נחלקו האמוראים מהו המקור לחובת הזימון:

"מנא הני מילי? אמר רב אסי: דאמר קרא 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו' (תהלים ל"ד). רבי אבהו אמר מהכא: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו' (דברים ל"ב)" (שם).

בפשטות, מכך שהגמרא דורשת פסוקים שאינם מן התורה, משמע שחובת הזימון היא מדרבנן בלבד. ואולם, מדברי הגמרא בהמשך משמע אחרת:

"'את ה' א-להיך' - זו ברכת הזמון" (ברכות מח:).

ואמנם, על-פי גמרא זו, מסיק הראב"ד בהשגותיו על 'בעל המאור' (מד. בדפי הרי"ף) שחובת הזימון מדאורייתא (כך גם פוסק הלבוש להלכה). מנגד, רוב הפוסקים (ריטב"א, רא"ה, מ"ב ועוד) פסקו על-פי פשט הגמרא בתחילת הפרק, שתוקף הברכה מגזרת חכמים.

לכאורה, מדובר במחלוקת בין הסוגיות, ובמחלוקת הראשונים והפוסקים. ואולם, יש מן האחרונים שטענו שאין כאן סתירה בין הסוגיות וניסו ליישב את הסוגיות. ה'פני-יהושע' וה'חזון אי"ש' הסבירו, כי שתי הגמרות מדברות על שני מקרים שונים: הגמרא ממנה עולה שחובת הזימון מדאורייתא - עוסקת בחובת הזימון הבסיסית (שלושה שאכלו), ואילו הגמרא בתחילת הפרק, ממנה עולה שמדובר בתקנת חכמים, עוסקת בזימון בעשרה.

למעשה, אנו מוצאים נפקא-מינות שונות באחרונים למחלוקת זו. לדוגמה, ה'פרי מגדים' כותב כי את ברכת הזימון דרבנן, יכול גם הקטן לזמן, וזאת בניגוד לברכת הזימון שחיובה מדאורייתא. להלכה, שאלה זו תלויה במחלוקת בין האחרונים, וזו לשון השו"ע והרמ"א:

"קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין - מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה.

הגה: ויש אומרים דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות, וכן נוהגין ואין לשנות..." (סי' קצ"ט).

נדגיש - יש כאן שתי שאלות נפרדות:

1. האם ניתן לצרף קטן למניין זימון? בשאלה זו נחלקו הפוסקים: השו"ע סובר שקטן שהגיע לעונת הפעוטות (מגיל תשע ומעלה[1]) - מצטרף, ואילו הרמ"א סובר שרק מגיל שלוש-עשרה מצרפים.

2. האם כאשר מצרפים קטן, ניתן לתת לו לזמן? ה'משנה-ברורה' על אתר מכריע לשלילה, וזאת מאחר שלדעתו חובת הזימון מדאורייתא.

לעניות דעתי, נראה כי כדי להבין את שורש המחלוקת האם ברכת הזימון מן התורה או לא, ואת משמעויותיה ההלכתיים של מחלוקת זו, יש לעיין בדברי הגמרא לקמן לגבי נוסח הברכה.

נוסח ברכת הזימון

"עד היכן ברכת הזמון? רב נחמן אמר: עד 'נברך', ורב ששת אמר: עד 'הזן'. נימא כתנאי - דתני חדא: 'ברכת המזון שנים ושלשה', ותניא אידך: 'שלשה וארבעה'..." (ברכות מו.).

כלומר, נחלקו האמוראים בשאלה עד היכן נמשכת ברכת הזימון (נפקא-מינה לשאלה עד מתי חייבים להישאר שלושתם סמוך לשולחן). לדעת רב נחמן ברכת הזימון כוללת רק את ההקדמה לברכת המזון (כלומר, מה שנהוג לכנות כיום כברכת הזימון), ואילו לדעת רב ששת - ברכת הזימון נמשכת עד לסוף הברכה הראשונה ('הזן את הכל').

אם-כן, לדעת רב נחמן יוצא כי ברכת הזימון הינה ברכה נפרדת, ואילו לשיטת רב ששת ברכת הזימון הינה חלק מברכת הזימון. יתכן, כי ניתן לתלות מחלוקת זו, בשאלה שבה דנו לעיל האם חובת הזימון מדאורייתא או מדרבנן: לדעת רב נחמן שמדובר בברכה נפרדת - סביר מאוד כי מדובר בתקנה מדברי סופרים בלבד. אולם, לדעת רב ששת שמדובר בחלק אינטגרלי מברכת המזון, אזי כשם שברכת המזון הינה מדאורייתא, כך גם ברכת הזימון (ואם כך גם מובן מדוע קטן לא יכול להצטרף).

להלכה, נחלקו הפוסקים כמו מי לפסוק. הרמ"א בדרכי משה (סי' קצ"ג, ס"ק ג) מבין שלכתחילה יש לשמוע מן המברך את כל הברכות, ואילו לדעת ה'בית-יוסף' - אין בכך צורך.

מטרת הזימון

בראשונים אנו מוצאים נימוקים שונים למטרת הזימון. הריטב"א (יש שקראו לו 'שיטה') כותב:

"וחובת הזימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה ברכו, ומשום ברוב עם הדרת מלך" (ריש פרק שלושה שאכלו).

דברים דומים אומר גם המאירי בפירושו:

"ועניין הזימון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כוונה. ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ומלכות, הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה, אלא שבעשרה הותקנה אזהרת ה' כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה. ואף-על-פי שברכת המזון מן התורה, ומכל מקום דרשוהו על דרך סמך מה שנאמר 'גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו', שנמצא אחד מתרה את השניים להוועד ולרומם את האל".

כלומר, הזימון בא כהכנה לברכת המזון והפיכתה לחוויה משמעותית. חשוב להדגיש כי המאירי אומר את דבריו על-פי שיטתו שחובת הזימון מדרבנן בלבד ואין המדובר בברכה.

ואולם, כפי שראינו לעיל הראב"ד סבר שחובת הזימון היא מדאורייתא, וכן הגאונים התייחסו לזימון כברכה ממש, וקראו לה ברכת הזימון. אם-כן, מקשה המאירי - מדוע לא מצינו בה הזכרת ה' ככל שאר הברכות?

התשובה הפשוטה, וכך מובא בחידושי הרשב"א (נד.) בשם הראב"ד, היא כי לשיטות הרואות את הזימון כחלק מברכת המזון (דעת רב ששת לעיל), הזכרת ה' שבברכת המזון משלימה את החסר בברכת הזימון.

ואולם הראב"ד נותן לנו תשובה אחרת לשאלה זו:

"שהרי אפילו ברכת הזימון שהיא מן התורה, מפני שהיא נעקרת מן הברכה לפרקים - אין בה הזכרה ומלכות והרי היא כברכת הרשות שהרשות ביד שלושה לאכול כל אחד לעצמו" (תחילת פרק הרואה, אות ב').

לדעת הראב"ד מאחר שהזימון אינו חובה אלא רשות - אין בו הזכרת ה', ואולם עובדה זו לא מפקיעה שם ברכה מתהליך הזימון. חשוב לציין כי מדובר בחידוש עצום, שהרי כלל נקוט בידינו, וכך גם נפסק להלכה, כי 'כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה' (ברכות מט.).

זימון לנשים

נחלקו הראשונים האם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה או רק מתקנת חכמים. להלכה פסק הרא"ש (פרק מי שמתו) כי אשה לא תוציא את מי שמחויב מן התורה בברכת המזון. לאור זאת, פשוט שנשים אינן יכולות להצטרף לזימון של גברים (וכך נפסק במשנה בדף מה.), אולם מה הדין כאשר שלוש נשים אוכלות ביחד - האם הן יכולות לזמן לעצמן? בשאלה זו דנה הגמרא לקמן:

"תא שמע: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן - אין מזמנין; והא מאה נשי כתרי גברי דמיין, וקתני: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן! שאני התם, דאיכא דעות. אי הכי אימא סיפא: נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, אמאי לא? והא איכא דעות! שאני התם - משום פריצותא" (ברכות מה:).

להלכה, נחלקו הראשונים בשאלה זו: רש"י סובר כי נשים רשאיות לזמן לעצמן אולם אין להם חובה בדבר, ואילו מדברי המאירי משמע שנשים אף חיבות לזמן לעצמן. להלכה הטור מביא את שתי הדעות וזו לשונו:

"'נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן - ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין' - משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן. ובאשכנז לא נהגו כן. ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פירוש - אם רצו, אבל חובה ליכא, וכן פירש"י. וא"א הרא"ש ז"ל פירש דעל כרחך חייבות קאמר דתניא בערכין (ג, א) 'הכל חייבין בזימון', וקאמר: 'הכל לאתויי מאי - לאתויי נשים' - והיינו על כרחך לחיובא מדקאמר הכל חייבין" (סי' קצט).

אם-כן, הטור כותב כי באשכנז לא נהגו נשים לזמן לעצמן ומלמד על כך זכות, אולם מנגד הוא מביא את דעת אביו הרא"ש שסבר כי ישנה חובה על הנשים לזמן לעצמן. השו"ע (סי' קצ"ט) כותב בפרוש שנשים אינן חיבות בזימון.

האם נשים מצטרפות לגברים

בראשונים אנו מוצאים שלוש סיבות מדוע נשים אינן יכולות להצטרף לזימון:

1. רמת החיוב - כפי שהזכרנו לעיל, רמת החיוב של נשים בברכת המזון נתון במחלוקת ראשונים.

2. פריצותא - טעם זה מופיע בדברי הר"ן במסכת מגילה (על-פי הגמרא שראינו לעיל לגבי עבדים).

3. קביעות - מאחר שאין ישיבתן של הנשים אצל הגברים, אין להן קביעות המחייבת ברכת המזון.

הטור מביא תשובה מאת המהר"ם מרוטנבורג המספרת על אודות רב יהודה הכהן שסבר שאשה מצטרפת לזימון:

"ה"ר יודא כהן אמר דיכולה אשה לצרף בג' בברכת המזון. והביא ראיה מקל-וחומר דירקות: ומה מי שאוכל ירקות מצטרף ואף-על-גב דאם היה אוכלו בפני עצמו היה פטור מלברך בזימון, אשה אם תאכל בפני עצמה לחם חייבת מדרבנן לברך בזימון - אינו דין שתצרף לזימון לג' באכילה גמורה?! ועוד הביא ראיה מדמספקא ליה תלמודא (ברכות כ:) אי מדאורייתא או מדרבנן ונפקא-מינה להוציא את הרבים - משמע דהא פשיטא לן דמצטרפי, דאי לא תימא הכי אם-כן אדמבעיא ליה אם יכולה להוציא, תבעיה ליה אם יכולה להצטרף!" (שו"ת המהר"ם חלק ד' סימן רכז).

בבסיס טענתו של הרב יהודה הכהן עומדת הטענה כי לעניין צירוף - לא צריך שהמחויב יהיה מחויב מהתורה, ודי גם אם הוא יהיה מחויב מדרבנן (וזאת הוא מוכיח מכך שניתן לצרף את מי שאכל ירקות בלבד לזימון). לגבי שני החששות האחרים שהועלו לעיל, נראה כי הרב יהודה סובר שהם אינם מעכבים. את טענתו, מוכיח הרב יהודה גם משאלת הגמרא בפרק שלישי (כ:) המניחה לכאורה שנשים מצטרפות לזימון גם אם חיובם מדרבנן.

למעשה המהר"ם עצמו דוחה את דברי הרב יהודה. המהר"ם מסביר שניתן לצרף את האוכל ירק לזימון למרות שהוא מחויב מדרבנן בלבד, רק משום שיש לו את האפשרות להגיע לרמת חיוב דאורייתא. באישה לעומת זאת, אין אפשרות כזו, ולכן לא ניתן לצרף אותה[2]. למעשה הרמב"ם וכן השו"ע סותמים שאישה לא מצטרפת לזימון, אולם מצאנו פוסקים אשכנזים שנהגו כן כדוגמת רבנו שמחה המובא במרדכי (קנ"ח) ורבנו יהודה לעיל.

האם אשה חייבת להצטרף לזימון של גברים

גם החוששים לטעם של פריצות, מסכימים כי אישה מצטרפת לזימון של שלושה גברים וצריכה לענות איתם. לאור זאת, נשאל ר' משה פיינשטיין האם יש לחכות לאישה כאשר מזמנים ולהלן תשובתו:

"בדבר נשים כשאכלו בשלחן עם ג' אנשים, חייבות לענות ברכת הזימון, כמפורש בסימן קצ"ט סעיף ז'. אבל בחול, שליכא ברוב המקומות סעודה קבועה לאכול כולן ביחד, והיא טרודה בעשיית האוכלין ובהגשתן להשלחן לכל אחד, אין כוונתה לישב לאכול ביחד. וכל שכן כשיש לה ילדים קטנים שמטרידין אותה, ואין לה פנאי לקבוע אכילתה אפילו בפני עצמה, וכל שכן שלא עם אחרים, בחול שכל אחד ממהר באכילתו, שאם-כן הא לא שייכא כלל לאכילתן. ומזה נמשך שאף אם אירע לפעמים שגם האשה היה לה פנאי לאכול בקביעות, לא הורגלו הנשים לענות לזימון. אבל על הבעל וודאי מוטל שיקרא לה כאשר היא חייבת, ולא להניח להאינשי לברך קודם שהיא באה להשלחן לברך יחד בזימון, או לכל הפחות שתשיב 'ברוך שאכלנו', ותחכה עד שיגמור המברך ברכת הזן. ובשבת שהכל אוכלין יחד, ואין לשום אחד למהר לברך, מוכרחין לקרוא לה לברך יחד בברכת הזימון. ולא שייך לבקש זכות על הנשים, כי מה יש לה לעשות אם האנשים זימנו בלעדיה, ולא חיכו עליה. אבל האנשים בשבת כשממהרין לברך בזימון ואין רוצין לחכות על הנשים, וגם אין קוראין להנשים, זה וודאי אסור בשבת, וגם בימי החול הרבה פעמים" (אגרות משה חלק או"ח ה סימן ט).

ה'אגרות משה' טוען כי בדרך כלל בימות החול האישה טרודה בענייניה, ואין לה פנאי לקבוע סעודתה עם הגברים, ולכן הוגלו הנשים שלא לענות לזימון גם במידה וכן קבעו. ואולם, ר' משה פיינשטיין טוען כי בכך לא נפטר בהעל, ויש עליו חובה לקרוא לה לפני הזימון ולחכות לה. ובודאי שבשבתות בהן אין ממהרים לשום מקום - חייבים לחכות להן ואסור להתחיל בלעדיהן.