מה היה דינו של הגזלן אלמלא ציוותה התורה `והשיב את הגזלה`?

  • הרב שמואל שמעוני

מה היה דינו של הגזלן אלמלא ציוותה התורה להשיב את הגזלה?

כידוע, התורה מצווה על הגזלן להשיב את החפץ הגזול, שנאמר: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה', כג). מה היה דינו של הגזלן אלמלא ציוותה עליו התורה להשיב את הגזלה? לכאורה, הסברה הפשוטה היא שאף שלא הייתה מצוַת עשה להשיב, עדיין החפץ היה שייך לנגזל, ולא לגזלן. כך גם עולה מדברי "ספר היראים", שחידש שגם לדעה המתירה לגזול גוי ופוטרת את הגזלן מהשבה - מי שגזל לולב של גוי אינו יכול לצאת בו ידי חובה ביום טוב ראשון של סוכות, שכן הלולב שנוטלים ביום זה צריך להיות שייך לנוטל ("ולקחתם לכם - משלכם").

אמנם, מסוגיות רבות עולה שקיימת גם תפיסה אחרת, ולפיה מעשה הגזלה מהווה השתלטות משפטית על החפץ, והשתלטות זו הייתה מפקיעה את בעלות הנגזל אלמלא התורה הייתה מצווה עליו להשיב את הגזלה.

ביטוי חד לכך מופיע בשיטת רב בסוגייה בסנהדרין עב ע"א. התורה קובעת שכאשר אדם "בא במחתרת" - מנסה להיכנס לבית בסתר כדי לגנוב ממנו חפצים - דמו בראשו, והגמרא מסבירה ש"אין אדם מעמיד עצמו על ממונו". לדעת רב, במקרה זה הגנב אינו חייב להשיב את הגזילה, כיוון שחל עליו הכלל של "קים ליה בדרבה מיניה": הוא התחייב מיתה ותשלומים, ולכן הוא פטור מחיוב התשלומים. לכאורה, דעה זו מפתיעה ביותר: האם הגנב יכול לקנות חפץ שאינו שייך לו באמצעות "קים ליה בדרבה מיניה"? מדברי הגמרא ורש"י עולה שהסבר שיטת רב - כך הוא: כל גזלן אמור לקנות את החפץ, אלא שחובת ההשבה שמטילה התורה מעכבת זאת. "קים ליה בדרבה מיניה" אינו דרך קניין, אלא פטור מחובת השבת הגזילה החלה על הגזלן. מעתה, כיוון שהגנב נפטר מחובת ההשבה - ממילא הוא חוזר לדין המקורי, וקונה את החפץ משעת הגניבה.

להלכה נפסק כשיטת רבא, שאם החפץ קיים - הגזלן חייב להשיבו (אפילו כאשר הוא בא במחתרת). האם פירוש הדבר הוא שהתפיסה שייחסנו ל"יראים" היא שהוכרעה להלכה? ייתכן שלא. ראשית, בעל המאור (יז ע"א באלפס) טען שגם לשיטת רבא, חובת ההשבה כאשר החפץ קיים בעין היא רק חומרה מדרבנן (ואמנם, הרמב"ן במלחמותיו חלק עליו). שנית, ייתכן שגם אם לא מקבלים את טענת בעל המאור - "קים ליה בדרבה מיניה" מונע מבית הדין לכפות את ההשבה, אך עדיין קיים חיוב השבה בדיני שמיים. אם כך הדבר - הרי שגם על הבא במחתרת חלה חובת השבה מכוח מצוַת התורה, וממילא אי אפשר להוכיח ממנו לענייננו דבר. (ועיין עוד בהמשך הגמרא בסנהדרין שם, ובתוספות ד"ה לא ובחידושי הר"ן בשם רבנו דוד).